מאותו הכפר: תחת שמיים כחולים להכעיס בשפיים, קולות שורדי כפר עזה מתלכדים לזעקה עצומה

כשהיו ורד ורן בני 4, עבר קיבוץ כפר עזה ללינה משפחתית. עד אז ישנו בלינה משותפת. "רן תמיד רצה לבוא לישון איתי", מחייכת ורד את הזיכרון, ואני חושבת על זה שבכל בית ילדים של אותן השנים היו ילד או ילדה שלידם החושך פחות הפחיד. שקרוב אליהם הרגיש כאילו לא יבואו חלומות רעים.

ביום שלישי האחרון, על הדשא של מלון שפיים שאליו פונו אנשי כפר עזה, הסתכלתי על ורד ניצבת בין כל האנשים וחשבתי שגם עכשיו, 46 שנה לאחר מכן, נשארה בה הילדה הזו שבין הזרועות שלה מבקשים החברים למצוא איזה כוח. שאולי לרגע היא תעשה שייעלם חלום הבלהה הזה והם יוכלו לבכות בתוך החיבוק שלה את האובדן, שלהם ושלה. ורד, שבשבת האחרונה איבדה את האיש שלה, את אמא שלה ואת בן אחיה. שניצן, בנה הבכור, מוגדר מאז כנעדר.

30 שעות בממ"ד

ורד נישאה לאופיר ליבשטיין, האיש מכפר נט"ר שהתאהב בה ובעוטף עזה, שיזם והפריח בו את "דרום אדום" והיה לראש המועצה של שער הנגב. בשבת, כשהתחיל הכל, הוא קפץ החוצה להגיע לכיתת הכוננות והיא נסגרה עם הילדים בממ"ד. כשהתחילו להגיע אליה טלפונים לחפש אותו, היא ביקשה מאחד הילדים שיעשה איכון לטלפון. הוא אמר לה שהטלפון בגינה, שם מצאו אותו.

30 שעות היתה בממ"ד עם הילדים. ניצן, הבן הגדול, שהיה במגורים של הדור הצעיר, התקשר להגיד שחטף כדור בירך. בטלפון הדריכה אותו איך לעשות חוסם עורקים מכבל של הטלפון. באיזשהו שלב נגמרה הסוללה. מאז לא מוצאים אותו.

את הלילות היא מעבירה ביישוב מתן, עם המשפחה המורחבת. בימים מגיעה לשפיים לחזק ולהתחזק, וגם בשביל שאורי, הקטן שלה, ישחק עם החברים שלו. פארק מים, בריכה, הפעלות יצירה, מדי פעם עולים כמה שחקנים אל הדשא לשחק עם ילדי הקיבוץ. הרבה מחנות וטורנירים יודע הדשא של שפיים. בצהריים המאוחרים אפילו ערן זהבי בא.

"זה תמיד היה המקום שלה. המחזקת", אומר לי רן כשאני שואלת אותו איך זה ככה, שבעיניים של ורד יש איזה חיוך שעוד מתעקש על המקום שלו בעולם. השניים נשארו חברים טובים אפילו שעברו כבר שנים מאז שעזב את הקיבוץ.

על הבוקר מילא את האוטו בקרטונים ממאפיית "לחמים", שאותה הוא מנהל בחודשים האחרונים, ונסענו יחד לשפיים, שם בית הקפה של המלון מתפוצץ מכוונות טובות. תרומות של אנשים פרטיים וחברות מילאו אותו במוצרים לתינוקות, בבגדים לכל הגילאים, בתמרוקים, במשחקים ובממתקים בלי סוף. "מה נעשה עם כל זה?", מישהי שואלת כמעט לעצמה.

"שלא יקלו ראש"

הדשא זרוע בסיפורים. אנשים במעגלים, חלקם משתתקים כשמתקרבות אוזניים זרות, אחרים מוכנים לדבר, אבל בלי שמות ובלי יותר מדי פרטים.

סיפורים על אבא שעמד שעות עם ידיים על דלת הממ"ד, ממשיך גם עם חוסם עורקים אחרי שהתפוצץ מטען שהוצמד לה מהעבר השני. על האם החד־הורית שבדרך נס איש לא נכנס לבית שלה, שאפילו לא ידעה שככה זה עם ממ"ד - הוא נסגר מבפנים, רק שאין בעיה לפתוח מבחוץ. "מישהו עוד יתעשר מאוד מהבאג בייצור הזה. את תראי", זורקים לעברי.

מדי פעם פורצות חדשות לדשא. עוד שמות, מוות רודף מוות, כמו תופסת מהגיהינום. רסיסי עדויות, שברי מידע תחת שמיים כחולים להכעיס מתלכדים לצרחת הזוועה שקרעה את עוטף עזה בשבת בבוקר, שהשחיתה את חבל הארץ הזה שאני כל כך אוהבת, שאני כותבת אותו כל כך הרבה שנים.

כתבתי אותו ואותם בימים שבהם אפשר היה להתמסר לשקט שהציעו, ובימים שבהם מנגינת המלחמה טרפה הכל. שנים שאני שומעת את האנשים האלה, שהתעקשו לעבר את האדמה היפה שלו, מדברים על ההפקרה שלהם.

סיפורים על כל עובדי החקלאות והרפתנים שהיו בחוץ ונרצחו ראשונים. על חבר המשק שברגע שהבין מה קורה, השאיר את המשפחה בממ"ד ונשכב בחוץ, רואה משם את כל הנעשה. את המחבלים, לבושים באפודים, חמושים בנשק ובטילי אר.פי.ג'י עולים על גגות הבתים ואת אלה המתחבאים מתחת. רואה אותם יורים לתוך מגורי הוותיקים.

"באיזשהו שלב הוא מתקשר לאיזה קרוב משפחה בסדיר להגיד לו שהוא רואה את חיילי צה"ל מתקרבים", מתמשך הסיפור. "שהכוחות לא יקלו ראש. שמדובר באנשי קומנדו ושהם מתחבאים בכל מקום. הוא ראה אותם משמידים שלושה נגמ"שים שנכנסו לקיבוץ. אבל עד שבצה"ל הבינו עם מי יש להם עסק, טבחו בהם".

סיפורים בלתי נתפסים על תולדות היומיים האלה, שהיו מלווים בצליל יריות בלתי פוסק, בצעקות, בתינוקות שלמדו לא לבכות, בכלבים שלא נבחו ובאימת הסוללות בטלפון שהלכו והתרוקנו, עד שאבד הקשר וכל אחד היה לפחדיו וגורלו.

עובדי החקלאות והרפתנים שהיו בחוץ נרצחו ראשונים. חבר משק שהבין מה קורה השאיר את המשפחה בממ"ד ונשכב בחוץ, רואה את המחבלים החמושים עולים על הגגות ואת אלה המתחבאים. רואה אותם יורים למגורי הוותיקים

המיטות צמודות לדלת

אחרוני המפונים שיצאו מכפר עזה היו ההורים של נועם, שהעיניים שלו בוערות מחוסר שינה. ארבעה ילדים יש לו, שלושה בנים ובת, שביום שישי האחרון הלכו עם אמא לישון באשקלון, בבית של סבא וסבתא, כי הוא התעקש לנוח.

גם כשהתחילו האזעקות בשש בבוקר הוא נכנס לממ"ד והמשיך לישון, לא שם על הטלפון שטרטר. רק כשהתחילו היריות הבין שמדובר במשהו אחר. "גרתי בהונדורס, בתאילנד ובקיבוץ, ובחיים לא נעלתי את הדלת. אין לי מפתח", הוא אומר.

ממצעי המיטות של הילדים בממ"ד יצר רצועה ארוכה שאיתה קשר את הדלת. את המיטות עצמן הצמיד לדלת וככה התבצר. פעם אחת עברו חיילים והביאו מים, אמרו לו שיהיה חזק ושהם כבר באים לשחרר אותו, אבל נקלעו לתוך אש.

ביום ראשון בלילה, כשהגיע לאלונית, התקשר להורים ואבא שלו ענה ואמר שהם עוד בבית. "ואני אומר לחיילים זה הבית, יש שם פנסיונרים, הם שם והם חיים, אבל אף אחד לא בא.
"ואני הולך לעוד קצין ואומרים לי 'אנחנו על זה'. שלוש שעות לקח להם להצליח. בכל פעם שהם ניסו להתקרב לבית של הוריי, ירו עליהם. זה היה טירוף מוחלט מה שהלך שם".

מדי פעם אחד הילדים שואל שאלות ואבא בוא לים ואבא בוא לפה, ואם סיפר לי כבר על המרגמה שפעם נפלה אצלם בחצר והוא, עם כל מה שראו העיניים העייפות שלו, עונה להם בשקט ובסבלנות. מסביר שהכי מפחיד זה הדברים שרואים ושחוזרים אחר כך למחשבות והם, למזלם, לא ראו. כשאני שואלת אם יחזרו לכפר עזה הוא אומר באנגלית שהוא לא חושב. שאולי מספיק כל מה שהם עברו.

ביום ראשון בלילה התקשר נועם להורים ואבא שלו אמר שהם עוד בבית. "ואני אומר לחיילים זה הבית, יש שם פנסיונרים והם חיים. שלוש שעות לקח להצליח לחלץ. בכל פעם שהחיילים ניסו להתקרב לבית של הוריי, ירו עליהם. טירוף מוחלט"

"את השפית", קוראת סיגל. "כשהכל ייגמר ואם יהיה בית לחזור אליו, אולי נעשה משהו אצלנו במטבח. רונן ואני חזק בעניינים של אוכל".

שעות הם היו בממ"ד עם אחד הבנים שלהם, עם אמא שלה בת ה־85 ועם שני הכלבים שלא נבחו. כולם לא הוציאו הגה.

"כשהתחילו האזעקות הבן שלי הלך לחלון", ממשיכה סיגל, כשאני מחזיקה ברצועה של לוסי, אמסטפית ג'ינג'ית שמדי פעם נכנסת באיזה כלב שעובר בסביבה. "הוא אוהב לראות שיגורים. הוא ראה את הרחפן והודיע לכיתת הכוננות. אחרי זה הוא נלחם במחבלים שניסו להיכנס לממ"ד ונורה ביד ימין".

שעות ניהלו המחבלים קרבות מתוך הבית שלהם, שלוש פעמים ניסו לפרוץ את דלת הממ"ד כשבינתיים, מסרי לנקה, גיא הבכור שלהם מנסה לחלץ אותם. הוא דווקא הצליח לשגר כוח עד לבית של ההורים, אבל כמה שהם לא קראו לבני הבית - איש לא ענה. "לא האמנתי להם", אומרת סיגל "אם רק היו באים עם איזה מסר מוכמן, נגיד גיא בסרי לנקה".

אחרי אינספור קריאות וכשהירי התחדש, עזב הכוח את המקום, מדווח שאין אות חיים בבית. את הלילה ההוא העביר גיא בידיעה שאיבד את אבא ואמא.

שלושים שעות עברו עד שחולצו, ואם תשאלו את סיגל, זה הכל מלמעלה. מהתפילות של אמא שכל מה שביקשה שיביאו איתם לממ"ד זה תהילים וסידור תפילה.

"כשהתחילו האזעקות הבן שלי הלך לחלון", אומרת סיגל, כשאני מחזיקה ברצועה של לוסי שלה, אמסטפית ג'ינג'ית. "הוא ראה את הרחפן והודיע לכיתת הכוננות. אחרי זה הוא נלחם במחבלים שניסו להיכנס לממ"ד ונורה ביד ימין"

"לוודא שלא יקרה שוב"

לנעמה אין ספק שהיא נשארת. שלוש שנים היא חיה בכפר עזה, בת 33, סטודנטית במכללת ספיר שעושה תואר שני במינהל ומדיניות ציבורית וכל הגוף שלה מלא פרחים. עידן דיצ'י, מקעקע מאשקלון, הוא שמצייר אותה ככה. ביד עדינה ומדייקת.

בשש וחצי התעוררה. "שמעתי אותם מאחורי הבית שלי", היא אומרת. "היו שמועות על חדירה, אבל אמרו להתעלם. אחרי רבע שעה זה כבר היה ודאי".

"שמעתי אותם מאחורי הבית שלי", אומרת נעמה. "היו שמועות על חדירה ואחרי רבע שעה זה כבר היה ודאי". היא נכנסה לממ"ד וכתבה לאחיה הקטן שוב ושוב, שיבין שזה לא צחוק. שיעשה משהו, שיתפלל בשבילה, שיתפלל עליה. ב־14:00 נגמרה הסוללה

היא נכנסה לממ"ד וכתבה לאחיה הקטן שוב ושוב, שיבין שזה לא צחוק. שיעשה משהו, שיתפלל בשבילה שיתפלל עליה. ב־14:00 כבר נגמרה הסוללה.

"כשחילצו אותי באחת בלילה, תחת אש, הייתי בשוק מהשעה. הייתי בטוחה שיגיעו לחלץ אותנו עד הצהריים. אני זוכרת שהפחד הכי גדול שלי היה שישכחו אותי. שלא יזכרו שאני שם".

כל מה שיש לה בעולם הוא מה שלקחה איתה. פיג'מה וכמה תרופות. את המחשב שכחה ועם הרכב אין לדעת מה קרה. "אבל כפר עזה זה הבית. ברור שאחזור. אני חושבת שצריך לעשות בדיקה איך ולמה קרה מה שקרה ולוודא שלא יקרה עוד פעם. לשקם תשתיות זה קל, לקיים את האנשים כשחצי קהילה לא קיימת, זה מה שקשה ומורכב. ומה שקריטי הוא לשקם את האמון. זה הסיפור הגדול".

כפר עזה לא לבד! לתרומה לקהילת הקיבוץ היכנסו ללינק

shishabat@israelhayom.co.il