"אני צועקת לעולם - תצילו את אמא ואבא שלי. אני לא רוצה להישאר יתומה": התפילה של אלה מקיבוץ בארי

בלילה שלפני הטבח הזוועתי בקיבוץ בארי לקחה אלה בן עמי (23) את הטלפון הנייד, הדליקה את הפנס והחלה להסתובב בדירתה. כבכל לילה בשבועות האחרונים, היא עברה ארון אחרי ארון ובדקה גם מתחת למיטה ובכל הדירה הקטנה שלה. וידאה שאין חלילה מחבלים שחדרו לביתה.

"לפני חודש חזרתי מטיול של שבעה חודשים בדרום אמריקה, ובשלושת השבועות האחרונים זה היה הסיוט הכי גדול שלי", היא אומרת, "שייכנסו אלי מחבלים הביתה. כל לילה בדקתי שלוש פעמים שהבית נעול".

רק כך יכלה ללכת לישון בשקט. להירדם. בשבת, בשעה שש וחצי בבוקר, התעוררה בבהלה מאימת האזעקות והטילים - ליום הנורא והמצמית ששינה את חייה לעד.

בקיבוץ בארי התרחש באותו יום טבח מזוויע, לאחר שיותר ממאה מחבלים כבשו אותו, רצחו עשרות רבות של בני אדם, ובהם קשישים, נשים וילדים, שרפו בתים וחטפו רבים לעזה. כך קרה גם להוריה של אלה, אוהד (55) ורז (57) בן עמי.

אנחנו מלווים אותה מאז, יום־יום, כמעט כל היום. נחשפים לגיבורה אמיתית, שחילצה תחת אש את אחותה ורבים מחבריה, ועדים גם לרגעי שבר שאוחזים בה, לחלומות שהכזיבו ולמחשבות הקשות על מה שקורה עכשיו עם אבא ואמא שלה, עם חבריה.

בימים שחלפו נחשפנו לצעירה עם כוחות בלתי נתפסים. צעירה שהחליטה שהיא "לא נכנעת". שהיא "חייבת להעביר לאבא ולאמא מסר: אנחנו חזקים ולא נשברים, וכשהם יחזרו - ניתן חיבוק גדול ונהיה שוב משפחה", קולה נשבר.

"אמא שלי חולה מאוד", היא ממשיכה בדמעות. "היא חייבת את התרופות והכדורים שלה, והיא בטח סובלת מכאבים גדולים. בקיבוץ היא לא יכלה בכלל ללכת בשבילים, אלא נסעה בקלנועית. אני צועקת לעולם - תצילו אותה, תצילו את אבא שלי. אני לא רוצה להישאר יתומה".

בארי ממוקם ארבעה קילומטרים ממזרח לרצועת עזה והוא הקיבוץ הצפוני ביותר במועצה האזורית אשכול. קיבוץ מבוסס, גדול, מופת של התיישבות ישראלית. עד לפני כמה ימים מנה 1,250 חברים ותושבים, ונחשב לסמל של הדרום הפורח. כל זה השתנה באחת.

ביום שבת בבוקר רעמו השמיים ומאות טילים שוגרו מעזה לעבר ישראל.

כמה דקות לאחר מכן הודיעו בבארי שיש חשש לחדירת מחבלים. כיתת הכוננות הוקפצה, ו־12 החברים בה פגשו מולם יותר ממאה מחבלים.

אנשי הקיבוץ מספרים שכיתת הכוננות חוסלה מייד, כמעט כולה. שלא היה לחבריה שום סיכוי. בתקשורת הפנימית של חברי המשק יצאו הודעות מבהילות. "מחבלים רבים חדרו למשק", נאמר שם. "מבקשים מהתושבים להסתגר בממ"דים ולא לפתוח לאיש את הדלת, גם אם פונים אליכם בעברית". אימה גדולה אחזה בקיבוץ, זעקות שבר נשמעו ונקראו בקבוצות הווטסאפ של החברים. "יורים עלינו, איפה הצבא? תצילו אותנו, מחבלים חדרו אלינו". אבל איש לא בא. איש לא הגיע לסייע ולחלץ בשעה שעשרות מחבלים חמושים, חיות אדם ממש, ביצעו טבח בתושבים חסרי האונים, המבועתים מפחד, שנקטלו או נחטפו בזה אחר זה. משפחות שלמות מצאו יחד את מותן. הקיבוץ נפל ונכבש.

"דחוף עזרה לשכונות הצעירים, יורים שם", המשיכה אלה לכתוב. "שני בתים עולים באש ואף אחד לא עושה כלום. אני שומעת ירי, צרורות ללא הפסקה. אני גרה ליד חדר האוכל ואומרים שיש שם חטופים. בבקשה בואו לכאן, אל תשאירו אותנו לבד"

מזכיר המשק גילי מולכו מספר שבשלב מסוים הגיע לקיבוץ כוח צבאי קטן, אולם לא היה לו סיכוי מול יותר ממאה מחבלים. במרפאה של הקיבוץ התקבצו רופא הקיבוץ, האחות המסורה ועוד אנשי צוות. הם רצו להעניק עזרה, מזור לנאנקים, אבל גם לשם הגיעו המחבלים. האחות הסתתרה מתחת לאחד מהשולחנות וניצלה. לכל השאר לא נותר סיכוי.

"מחבלים בתוך הבית"

גם הוריה של אלה, אוהד שעבד כמנהל החשבונות של הקיבוץ ואשתו רז, הסתגרו מייד בממ"ד הבית. הם גרים בשכונה הכי קרובה לעזה, שאליה הגיעו המחבלים בהתחלה, בנקל, באין מפריע.

בשעה 07:20 כתב אוהד לבתו שהמחבלים חדרו לביתם. "אבא כתב לי שהוא שומע אותם בבית, שהם סורקים אותו", היא נזכרת בכאב. "התחלתי להתקשר למלא אנשים, לכיתת הכוננות, לצוות צח"י (צוות חירום יישובי - ע"נ). התחננתי שמישהו יציל אותם, שמישהו ייגש אליהם, ולא היה מענה".

אוהד ורז הסתתרו בממ"ד ובתחילה לא נמצאו על ידי המחבלים, שעזבו את הבית, אולם לאחר מכן חזרו אליו.

אלה מספרת שלא הפסיקה להתכתב עם אביה. הוא סיפר שיש ריח של עשן בבית, שהם שומעים כל הזמן אנשים מדברים בערבית ליד החלון. הפחד היה קשה מנשוא. גם האם רז כתבה לה שהיא מפוחדת מאוד. המשפחה המשיכה להתכתב כל הזמן. כל דקה. בשעה 09:26 כתב האב לבתו שזהו, שהם נכנסו שוב. שהם אצלם בבית. "הוא נתן לי הוראות לצוואה", היא מספרת בדמעות.

הבת המפוחדת, שהיתה בדירתה עם בן זוגה בשלוש השנים האחרונות רז (23), ניסתה בכל כוחה לסייע, להציל את הוריה. היא זעקה לעזרה בכל הקבוצות הפנימיות של המשק, אבל לדאבון הלב זה לא הסתייע.

בשעה 10:05 התחילה ההתכתבות האחרונה בין האב אוהד לבתו. "הרבה מחבלים בתוך הבית", כתב האב. "באמבטיה, בקומה השנייה, זהו, אצלנו בממ"ד".

אלה: "מה???"

אוהד: "תפסו אותנו".

אלה: "אבא הם מולך?"

אוהד: "שמע ישראל. כן. ראו אותי וברחו. עכשיו חוזרים".

אלה: "הם ברחו? בבקשה שברחו".

לתחינה הזו השיב אוהד בפעם האחרונה: "לא, הם פה".

הבת אלה לא ידעה את נפשה. "מה הם עושים?" שאלה בווטסאפ שנותר ללא מענה. "אבא??? אני אוהבת אתכם. יהיה בסדר. אנחנו מקפיצים את כל העולם".

בשעה 10:19 הסתיימה ההתכתבות.

נצורה בממ"ד בדירתה עם בן זוגה, החליטה אלה שהיא הולכת להציל את אבא ואמא. "באינסטינקט, רציתי לצאת ולרוץ אליהם הביתה" היא מספרת. "בן הזוג שלי החזיק אותי. לא נתן לי לצאת".

"התמוטטתי לגמרי"

הקשר שלנו עם אלה נוצר שעה קלה לאחר מכן. היא כתבה להוריה שתקפיץ את כל העולם, ובהחלט התכוונה לכך.

"תעזרו לי, חטפו את אבא שלי", אמרה בשיחה מיוחדת, והתחננה: "אין לי קשר עם אמא שלי, הייתי עם אבא בווטסאפ עד הרגע שחטפו אותו. יש כאן ירי בלתי פוסק. ההורים שלי בסכנת מוות, חייבים להציל אותם".

מאז היינו בקשר רציף, כל כמה דקות. בשיחות קוליות, בעיקר בווטסאפ. "בני משפחה וחברים שלי חנוקים בתוך ממ"דים, אנשים בתוך בתים שנשרפים!" כתבה. "הירי לא נפסק לרגע, תשלחו כבר כוחות דחוף לשכונות כאן. אין לנו אוכל ומים ואנחנו כל הזמן שומעים פיצוצים. מי יכול לעזור לי, אני בטירוף! אני חייבת את אמא ואבא שלי".

אחרי כמה דקות היא סימסה שוב. הסבירה שיש לה אחות גדולה בקיבוץ, יולי (27), שאיתה היא בקשר רציף, ואחות קטנה, נטלי (18), שאיתה נותק הקשר.

"אני מפחדת", כתבה. "אחותי הקטנה בנחל עוז אצל חבר שלה ואין לנו קשר איתם". מאוחר יותר, ב־12 בלילה, הרגיעה ודיווחה שנוצר קשר עם נטלי ושהיא בסדר.

בשעות הארוכות שבהן התכתבנו התברר המצב בבארי, שהיה קשה ביותר. המחבלים נכנסו לעשרות בתים בקיבוץ וביצעו טבח נורא במשפחות שלמות. הקיבוץ נראה כמו שדה קרב. ספוג בדם, גופות בצידי השבילים ובתוך הבתים. עשרות בני ערובה. "למה אף אחד לא בא? איפה הצבא? מה קורה כאן לעזאזל?!" זעקו התושבים ברשת הפנימית של הקיבוץ.

תוך כדי הטבח, המחבלים העלו באש לא מעט בתים, כדי להבריח את מי שהסתתרו בממ"דים. חלק מהתושבים קפצו מהחלונות וחלק קטן הצליחו להימלט. אחד מהחברים קפץ מהחלון, מצא מייד שיח והסתתר בתוכו במשך 12 שעות, וכך ניצל.

ואלה המשיכה לדבר ולכתוב. כל הזמן. "תביאו עזרה לשכונות, דחוף עזרה לשכונות הצעירים, יורים שם", כתבה. "שני בתים עולים באש ואף אחד לא עושה כלום.

"עכשיו אני שומעת ירי, צרורות ללא הפסקה. אני גרה ליד חדר האוכל ואומרים שיש שם חטופים. אני לא יודעת מה עם אמא שלי. בבקשה בבקשה בואו לכאן, אל תשאירו אותנו לבד".

בהמשך כתבה "ראיתי עכשיו תמונה של אבא שלי בטלגרם חטוף בעזה. אבא אמר לנו תמיד שאם יש זמנים של מבצעים, שנתעדכן דרך הטלגרם. ככה עשיתי ופתאום נתקלתי בתמונה שלו שבוי, חטוף ומובל בידי מחבלים ארורים. אני מפחדת. שמישהו יציל את אבא שלי".

מאוחר יותר סיפרה שברגע הזה התפרקה לגמרי. "צרחתי, בכיתי, השתוללתי", אמרה לנו בשיחת טלפון. "התמוטטתי לגמרי".

כשהערב ירד, בקיבוץ בארי עדיין ניטש קרב בין כוחות צה"ל למחבלים. מולכו המזכיר מספר שאיש בקיבוץ לא הצליח להבין בדיוק את סיפור החטופים בחדר האוכל, שפורסם בשבת בכל כלי התקשורת.

"שמענו על זה, אבל אחרי שדיווחו שהם שוחררו לא מצאנו אף אחד מהקיבוץ שכביכול היה חטוף שם. מה שכנראה היה הוא שהמחבלים הביאו חטופים ממסיבת הטבע ברעים לאיזשהו בית אצלנו והחזיקו אותם שם, עד שחלקם שוחררו על ידי הכוחות המיוחדים שהגיעו".

השעות נקפו והקיבוץ הכבוש עדיין לא שוחרר. אלה מספרת שרק בסביבות אחת וחצי לפנות בוקר הגיעו לדירתה חיילים ושחררו אותם, אולם היא לא הסכימה לצאת מהקיבוץ בשום אופן ובחרה לבצע מעשה הרואי.

"אמרתי לחיילים שאני הולכת לשחרר את אחותי, ואחר כך עוברת מדלת לדלת של חדרי הצעירים ועד שכולם לא בחוץ אני לא עוזבת. הם לא יכלו לעצור אותי ופשוט באו איתי. בדרך תפסו אותנו יריות. השתטחנו על הרצפה והחיילים גוננו עלי. הכדורים שרקו לנו מעל הראש. שכבנו, וכשהירי נרגע המשכנו.

"ואז שוב יריות, ושוב נשכבנו על הרצפה. ככה לפחות שלוש פעמים. הייתי נחושה, אמרתי 'אני משחררת את אחותי, וגם חברים אחרים'.

"החיילים שיתפו איתי פעולה, וכך הגענו לבית של אחותי, שחררנו אותה, את בן הזוג שלה ואת הכלבה שלהם. אמרתי לחיילים 'בואו נעבור חדר־חדר', וכך עשינו. דפקנו בדלתות, הזדהינו, והם פתחו. ככה שחררנו איזה 12 חברים, הכל תחת אש. הם היו במצוקה גדולה. ראיתי עליהם".

"אמרתי לחיילים שאני הולכת לשחרר את אחותי, ואחר כך עוברת מדלת לדלת של חדרי הצעירים ועד שכולם לא בחוץ אני לא עוזבת. הם לא יכלו לעצור אותי ופשוט באו איתי. בדרך תפסו אותנו יריות. השתטחנו על הרצפה והחיילים גוננו עלי"

בכניסה לקיבוץ אורגן שטח כינוס מאולתר ועצוב. עשרות חברי משק, פצועים, מלאים בפיח, צעקו בכאב ופילחו את דממת הליל. אלה חיפשה שם את בני משפחתה. אולי, קיוותה, אפילו תמצא את אמא שלה. זה לא קרה.

מאוחר יותר פגשה את סבתא שלה וקרובי משפחה נוספים מהקיבוץ, שפונו לנתיבות באוטובוסים. הם שרדו את התופת וחולצו בשלום.

"הנסיעה לנתיבות היתה קשה מאוד", נזכרת אלה. "כל הדרך היינו עם ידיים על הראש וכל הזמן היה צבע אדום. לפעמים נאלצנו לשכב באוטובוס. בדרך ראינו קיבוצים שעולים באש".

"למה עברנו כזה טבח מזוויע וחייתי? זה לא נורמלי. למה? למה? למה זה קרה? למה לא הגנו עלינו ולא הגיעו לקיבוץ כל כך הרבה שעות? היינו בחוסר אונים מטורף, בחוסר ודאות ובאימת מוות אמיתית. אני זועקת עכשיו, אבל אני יודעת שאיש לא שומע אותי"

"לא מצליחה לישון"

מאז השבת השחורה נעה אלה בין תקווה גדולה לרגעים קשים. בהתחלה היתה בביתו של בן זוגה בבאר טוביה, מאז עברה כמה תחנות נוספות.

"אנחנו חזקים", היא מבהירה, "אבל אנחנו עדיין די בערפל. אני מדמיינת את אמא שלי באיזה חדר חשוך בעזה, אולי שרועה שם ואולי פצועה באחד מבתי החולים בארץ.

"אני מרגישה שהיא חיה, לא מוכנה לחשוב על מצב אחר, ומאוד דואגת לה. היא היתה אמורה לעבור ניתוח בגב ולראות הרבה רופאים. אבא שלי חזק, אני יודעת שהוא יסתדר".

איך את מצליחה להעביר את היום? לישון בלילה?

"אני ממש לא מצליחה לישון, וגם אם אני נרדמת אני שמה שעון מעורר כל חצי שעה. אני חייבת להסתכל כל חצי שעה בנייד אם יש איזה עדכון, אם מישהו חיפש אותי להודיע משהו. ככה אני מעבירה את הלילות".

ביום שני בצהריים הצליחה בכל זאת לחטוף תנומה קלה. "חלמתי שאני מתקשרת לאבא שלי, והוא אומר לי שהם שוחררו וחזרו אלינו", היא מספרת, "ואז אנחנו מתחבקים ואנחנו שוב משפחה. שוב יש לנו אבא ואמא. ואז התעוררתי. היה לי קשה מאוד לקבל את זה שזה היה רק חלום. הערב והלילה היו קשים מאוד".

היא מספרת לי שהיא כל הזמן בתנועה, חייבת להיות עסוקה ולדאוג לכל בעצמה. "אם אני רגע בלי תעסוקה, בלי מעשה, כל המחשבות הרעות צצות מייד ואני רואה שחורות. מדמיינת דברים רעים שעושים לאבא ולאמא שלי בשבי. אבל אני משתדלת מייד להסיט את עצמי מזה.

"בכלל, אני והאחיות שלי חייבות לנהל הכל לבד. נסעתי עכשיו לתת דנ"א במשטרה ובנתב"ג. איש לא קרא לי, אבל שמעתי שעושים זאת. אני מאוד כועסת, ממש הופקרנו. התרחש טבח בקיבוץ, מחבלים נכנסנו אלינו כאילו כלום וריסקו אותנו לגמרי. את החיים, את הביטחון, את האמון במדינה הזאת.

"הבטיחו לנו גדר ומכשולים, הבטיחו תצפיתניות וגדודים של חיילים, אמרו לנו שאנחנו מוגנים. כל זה קרס בבת אחת.

"איפה היה הצבא? איפה היו הכוחות. אנחנו מפוצצים בבסיסי צבא לידינו. איפה הם היו? למה לקח שעות ארוכות להגיע אלינו? למה עברנו כזה טבח מזוויע וחייתי? זה לא נורמלי. האלוף יצחק בריק אמר מזמן לרכזי הביטחון ביישובים, תקחו נשקים, תצטיידו, אתם תצטרכו להילחם מול מחבלים, הוא חזה את זה, הוא צדק.

"למה? למה? למה זה קרה? למה לא הגנו עלינו ולא הגיעו לקיבוץ כל כך הרבה שעות? היינו בחוסר אונים מטורף, בחוסר ודאות ובאימת מוות אמיתית. אני זועקת עכשיו, אבל אני יודעת שאיש לא שומע אותי.

"כל הימים האחרונים הם מורטי עצבים עבורי", מתארת אלה את המציאות הבלתי אפשרית שהיא חיה מאז יום שבת. "אני עוברת ממקום למקום. לילה אחד הייתי בבאר טוביה, אחר כך בתל אביב אצל קרובי משפחה שלי. בדרך גם הייתי בהלוויה ברמת השרון של חבר מהצוות של בן הזוג שלי, שנרצח באירוע.

"אין לי מנוח לרגע. רק ביום שלישי התחילו להודיע למשפחות רבות בקיבוץ שיקיריהן נהרגו. עברו בית־בית בקיבוץ ומצאו המון גופות. המון. אני כל הזמן צמודה לטלפון, וכל הודעה או שיחה מקפיצה לי את הלב. אני מתפללת שאמא שלי עדיין בחיים"

"אתמול בלילה נסעתי במיוחד לאחותי בכפר יונה, רק לתת חיבוק. רק להיות יחד לכמה רגעים. להרגיש שיש לי משפחה. בקרוב אסע גם לפרדס חנה להיות עם קרובי משפחה נוספים. להיות מוגנת קצת מכל הטילים והאזעקות.

"רז, בן הזוג שלי, התגייס ביום שני לקומנדו. אני נורא מפחדת עליו. התחננתי בפניו שלא ילך, אבל אני מבינה את החשיבות. כמו שרציתי שיגנו עלי בשעות הקשות שעברנו, אני מבינה שהוא צריך להגן על אנשים אחרים.

"גם אני רציתי להתגייס. הייתי מש"קית ת"ש בצבא. הרגשתי שאפילו שאני אישית במצב מאוד מורכב ולא פשוט, אני חייבת לעזור, לתרום בשעות הקשות האלה של המדינה. ממש התקשרתי לקצינות שאני מכירה מהצבא וביקשתי שיגייסו אותי, אבל זה לא הסתייע.

"כרגע אין לי לאן לחזור. אין לי הורים בקיבוץ, ואני לא יודעת מה מצב הבתים שלנו. אני גם לא יודעת בכלל אם אוכל לחיות במקום שכל רגע יזכיר לי את הטראומה הזו. אני מרוכזת כולי במאמץ הגדול להחזיר את הוריי הביתה, לדעת שאמא חיה"

"אני רוצה ללמוד פסיכולוגיה. כבר התחלתי להתכונן לכך. תמיד הייתי זו שדואגת לכולם, עוטפת בני משפחה, מאוד רגישה לזולת. עכשיו יש שבר גדול מאוד.

"אין לי מנוח לרגע אחד. השעות עוברות, ורק ביום שלישי התחילו להודיע למשפחות רבות בקיבוץ שיקיריהן נרצחו. הם עברו בית־בית בקיבוץ ומצאו המון גופות. המון. אני כל הזמן צמודה לטלפון, וכל הודעה או שיחה מקפיצה אותי. מקפיצה לי את הלב. אני מתפללת שהרע מכל לא יגיע. מתפללת שאמא שלי עדיין בחיים".

"יש תקווה וחוסן"

המספרים בקיבוץ מבהילים. בלתי נתפסים. במהלך השבוע פונו ממנו יותר ממאה גופות, ויש גם חטופים רבים. ככל הידוע, לפחות 15 אחוזים מכלל תושבי הקיבוץ נרצחו, נפצעו או נחטפו.

הקיבוץ עצמו שומם כעת. חרוך, מפויח, שקט מאוד. השבילים כמעט ריקים מאדם. רוב בני הקיבוץ שנותרו הוסעו למלונות בים המלח ובקיבוץ עין גדי, אחרים התפזרו לקרובי משפחה.

77 שנה אחרי שהוקם, שאלות גדולות מרחפות באוויר: האם יהיה בארי? ואיך אפשר יהיה, אם בכלל, לשקם את ההריסות בגוף ובנפש של החברים, ואת הרכוש שהושחת? טראומה קשה ועצובה נפלה על המשק ואיש לא יודע איך תסתיים.

גם אלה עדיין לא רוצה לחשוב על כך. "כרגע אין לי לאן לחזור. אין לי הורים בקיבוץ, ואני לא יודעת מה מצב הבתים שלנו. אני גם לא יודעת אם אוכל בכלל לחיות במקום שכל רגע יזכיר לי את הטראומה הנוראה הזו. אני מרוכזת כולי במאמץ הגדול להחזיר את הוריי הביתה, לקבל מהם אות חיים, לדעת בכלל שאמא חיה".

אנחנו משוחחים ארוכות, ואלה מבקשת ממני להעביר מסר ברור וחד. היא רוצה שהוריה יידעו שהם חזקים.

"ביום שישי בערב חגגנו אצל ההורים את חג סוכות שני. עוד לפני כן, בצהריים, היינו בבת מצווה משפחתית בפתח תקווה. שמחנו. האופטימיות, הצחוק והכיף שררו בבית שלנו.

"מה שמחזיק אותי עכשיו זה להיות חזקה בשביל ההורים. לעמוד על הרגליים, לתפקד. יש רגעים שקשה לי, רגעים של בכי. אבל יותר מכל, יש תקווה וחוסן, ואף אחד לא מוריד את הראש. זה לא יקרה. אי אפשר לשבור אותנו"

"הכל השתנה בשבת, בבת אחת, אבל עכשיו הזמן להיות חזקים ולהגיד להורים שלנו שאנחנו בסדר, אני רוצה שאבא יראה כמה אנחנו חזקות. זה מה שהוא היה מצפה ממני, וזה המסר אליו: אבא, אנחנו כאן, חיים, ולא ניכנע. אנחנו מחכים לכם שתחזרו!

"זה מה שמחזיק אותי עכשיו. להיות חזקה בשביל ההורים. לעמוד על הרגליים, לתפקד. יש רגעים שקשה לי, יש רגעים של בכי. אבל יותר מכל, יש תקווה וחוסן, ואף אחד לא מוריד את הראש. זה לא יקרה. אי אפשר לשבור אותנו".

erannavon9@gmail.com