חרדים - ומתגייסים? שירות מילואים מכל המגזרים

רוני. 42. 1.73 מ'. 90 ק"ג. כבר שנתיים באמריקה. רילוקיישן אקדמי שהתפתח למשהו קצת יותר רחב מבחינה עסקית. הוא עושה חיל, עושה הרבה כסף. הם מסודרים בשכונה טובה ובאזור טוב, ועד 6 באוקטובר השנה הבעיה היחידה שלהם היתה הגשם שחירב את חג הסוכות וקלקל את הקישוטים שהכתימו בצבעיהם את הסדינים. רוני יוצא יחידה מובחרת. מאוד מובחרת. בכל שנות שהותו בארץ הוא היה יוצא למילואים מדי שנה, וגם נקרא פה ושם למבצעים מיוחדים.

הימים האלה, לצערו, כבר מאחוריו. הכרס הקטנה, לצערו, מתנוססת מלפניו, והוא כבר פטור רשמית ממילואים. שומר כמובן על קשר עם היחידה, מעודכן רוב הזמן, אבל בזה זה נגמר.
בטח לא תתעלפו אם אספר לכם שהוא פה. ממש־ממש פה. תפס מטוס, שילם הרבה עבור הכרטיס ובא לכאן, וכבר כמה ימים שאי אפשר לדבר איתו כי הוא עמוק־עמוק בתוך הפעילות.

והוא עשה את זה מתוך שתי ידיעות ברורות: האחת היא שיסתדרו גם בלעדיו. מישהו מהחבר'ה ישאל, אולי, "מה עם רוני?", עוד אחד יזרוק בדיחה ובזה זה יסתיים. מובן שהוא יוכל להביא תועלת, כי כל אחד מביא תועלת, ומובן שהוא מאמין שהתועלת שהוא יביא היא כזו שאי אפשר בלעדיה, ומובן שהוא תמיד חלם להיות זה שגם אחרי שעזב הכל והחליט שזהו זה והוא מגדל עיזים בחוותו המבודדת, פתאום מגיע אליו בוקר אחד ג'יפ (ובשנייה שהוא רואה אותו הוא כבר מבין מה הסיפור) ושני מפקדים מהיחידה קוראים לו לדגל - אבל הוא יודע שזה לא בדיוק המצב, ובכל זאת הוא בא.

והידיעה השנייה, והיא העיקר: הוא יודע בוודאות שהוא מסכן את חייו. הוא מעודכן לפרטי־פרטים, והוא יודע שהמקום מסוכן, וגם אם לא יתפוס את הקו הראשון הוא יהיה מצוי בסכנה. בין שתהיה כניסה קרקעית ובין שלאו, בין שהוא יסתער ובין שרק יישב בבונקר - הוא יהיה בסכנה. איש מצליח, חי ובועט, שיש לו כל הסיבות והאפשרות לשבת בשלווה דשנה ודואגת בארה"ב ולקנות את שותפותו בכסף תרומות, בליווי מרחוק ובארגון ערבי תמיכה במנהטן - עולה על מדים ונוסע מיוזמתו למקום מאובק ומדמם שבו שורקים כדורים.

• • •

אייל. 49. 1.68 מ'. 92 ק"ג. מודיעין. העיר, לא החיל. החיל לא ברור. גדוד חי"ר שהתפרק מזמן. התגלגל לפה, התגלגל לשם ועכשיו אין לו בית. עשה סיבוב קטן בפיקוד העורף, חזר לשטח וכבר כמה שנים שהוא בכלל לא בעסק. כבר שכח מהמילואים, וכל מה שנשאר זו הקנאה האינסופית בשני הבנים שטוחנים ימים ולילות. פגשתי אותו באגריפס בירושלים, מיוזע, במדים לא תואמים בדיוק חלק עליון לחלק תחתון, ושנינו עומדים משתאים ומביטים על הפלא שמולנו: תור די ארוך של אנשים ונשים הממתינים להזמנה, כשכל לובש מדים וכל משפחה מפונה מקבלים בחינם. ואם זה לא מספיק, בכל רגע מגיע מישהו, מזמין ומכריז: אני משלם גם עליו/עליהם! ובצד שולחן של חיילי מילואים, וכולם סביבם בהתלהבות ובדאגה ובאהבה אינסופית.

ואייל מספר לי שהוא בדרכו צפונה, ליחידה. ליחידה שלך? שאלתי. לא, ליחידה שהוא מצא. ואז הוא מתאר לי, במילים פשוטות, את קורותיו בימים מאז שמחת תורה. איך הוא שם על עצמו מדים של הבן שלו בבוקר ההוא, נסע לאזור התופת וניסה לחדור פנימה. משזה לא הצליח, הוא התחיל לנסוע לאזורי כינוס ולנדנד שייקחו אותו. בסוף זה הצליח.

• • •

מנדי. 36. 1.76 מ'. 84 ק"ג. תושב מרכז הארץ. חרדי. גויס למילואים ביום הראשון ומאז הוא שם, בעבודה רגישה שלא נפרט לגביה. אנחנו עובדים בצמוד וכבר שבועיים שלא ראיתי את פניו. דיברנו פעם אחת. נזהרתי שלא לשאול אותו מה הוא עושה כדי שימשיך על אוטומט ולא יצטרך להסביר לי. מנדי הוא בן הדור הראשון של מתגייסים חרדים במסגרות צה"ל השונות.

זה התחיל בהכוונת משאבים ובשפיכת כסף על ראש מלש"בים חרדים כדי לשבור את הקביעה ש"חרדים לא משרתים", וזה הצליח מעל למשוער. אולי לא מבחינה מספרית, אבל בפועל זה יצר תמונה קבועה של לובשי מדים בכל תפילת מנחה בכל בית כנסת חרדי בארץ, ומה שיותר חשוב – בקרב מאות המתגייסים האלה חל תהליך של "מתוך שלא לשמה בא לשמה".

לא שאלתי אותו, והוא גם יכעס עלי כשיקרא את זה, אבל אני חושב שמנדי הגיע לשירות שלו כדי לצאת ידי חובה ולהתפרנס מעט, אבל מה שקרה זה שהוא התאהב ועשה שירות משמעותי.
הוא סיים אותו כבעל משפחה וכאב לכמה ילדים וחשב שזהו זה, שהוא עם הצבא סיים - אבל אז הגיעה המלחמה הזו, וכבר שבועיים הוא שם. שמור על עצמך, מענדל.

• • •

קובי. 51. 1.66 מ'. 92 ק"ג. ירושלים. כבר שבועיים שנפשי יוצאת אל האנשים האלה. אלה שלא חייבים ומתנדבים, אלה שחייבים ועושים את זה בשלמות. הרגש המוביל הוא הערצה, אבל הרגש הדומיננטי הוא קנאה ותסכול. אמנם מילאתי את חובתי הבסיסית, יש לי מספר אישי וגם דסקית מסתובבת אי־שם במגירות, אבל זה כמובן לא היה זה. אפשר כמובן לדבר על ההבדלה בין אנשים שתורמים לבין בטטות כמוני, אבל לא על זה רציתי לדבר, אלא דווקא על הרקע שלי, שבגינו אני מוצא את עצמי מחוץ לאירוע. צריך לדבר גם על החלק הנוסף: אלה שלא חייבים, אבל רוצים להיות חייבים.

בשבוע האחרון ביליתי עם צעירים וצעירות חרדים במסגרת התנדבותית נפלאה של "כיכר השבת". כבר תיארתי כאן אילו דברים יפים הם עושים, וכל הכבוד על זה. אני פוגש שם צעירים חרדים, בני דמותי לפני 30 שנה, שכמוני העיסוק התמיד בגמרא, ברש"י ובתוספות הוא לא בדיוק הדבר שלהם, ומתוך שאון הפעילות ההתנדבותית שלהם אני מזהה מנוע אדיר של תסכול בריא ויהודי סביב השאלה: למה הם לא שם? הם מלאי עזוז ומלאי רוח הקרבה ומלאי אהבת ישראל ומלאי כוח ומרץ נעורים והם שואלים את עצמם, ואני רואה ממש בעיניי את השאלה הזו: למה אני לא שם?

והתשובה שלהם היא בניתוב הרגש הבריא הזה לפעילות שלהם, ובמקרים מסוימים גם להתארגנות סיוע בלחימה - בטח ראיתם את הפרסומים על העניין הזה. אבל התשובה שלי היא בידיעה הברורה שאחרי שכל הגיהינום הזה יסתיים, יקרה משהו מאוד דרמטי בתחום גיוס החרדים. זה ברור. הרי גם כך תהליכי עומק פנימיים בתוך המגזר החרדי צריכים היו להביא לשינוי משמעותי במצבת ההתגייסות החרדית לצה"ל.

מה שעיכב ומעכב את התהליכים האלה היה, לדעתי העקבית, המלחמה הפוליטית הבלתי פוסקת. באה המלחמה הזאת, עקפה את הפוליטיקה והאיצה משמעותית את התהליכים, הנפשיים בעיקר, בכיוון הזה. צריך רק אנשים חכמים שיהיו שם בדרך ויסייעו לזה לקרות. את האנרגיה האדירה הזו אי אפשר לעצור.