נכח באולם בוונציה - וסירב למחוא כפיים: "נוח להשתמש בישראלי"

זאת היתה סצנת שיא של הכרה והצלחה. כל המי ומי של עולם הקולנוע האירופי, אשר נאספו בפסטיבל הקולנוע המפורסם בוונציה, צפו בסרט וקיבלו אותו בהתרוממות רוח עילאית.

המבקרים שנכחו בהקרנת הבכורה מיהרו לספר שהסרט משלב בצורה מתוחכמת אלמנטים של דרמה ומתח ושיבחו את אומץ הלב של יוצריו. הקהל כולו נעמד על רגליו והריע בהתלהבות אקסטטית. מחיאות כפיים סוערות נמשכו דקות רבות, והיה ברור שלמרות המסר האנטישמי שעבר כחוט השני לאורך היצירה כולה - ואולי דווקא בגללו - הסרט צפוי לגרוף את הפרס של הפסטיבל הנחשב.

כך אכן היה. הסרט אכן קיבל את הפרס הראשי. מיד אחרי הקרנת הבכורה וקבלת הפנים הנלהבת בוונציה, "היהודי זיס", סרט התעמולה הנאצי שגילם בדרך הקולנועית את כל מה שהאנטישמים של 1940 חשבו על היהודים, יצא לאקרנים והפך ללהיט. הוא סלל את הקרקע למה שיתרחש בחמש השנים הבאות - לשואת היהודים ולהשמדה הנוראה של ששת המיליונים מבני עמנו.

בחלוף 86 שנים, כשרק מעטים זוכרים את הפסטיבל ההוא של 1940, הסצנה חזרה על עצמה בדיוק מחריד. אותה עיר, אותו מעמד, אותם אנטישמים, אותה אקסטזה ואותן מחיאות כפיים - רק שהפעם על סרט התעמולה "נז"א" חתומים שני יהודים, ולא במאים גרמנים. ועוד משהו - יוזף גבלס, שנכח כאורח כבוד בהקרנה ההיא של 1940, הפעם לא הצליח להגיע. חבל, כי לבטח היה מתלהב גם מ"נז"א".

מי שכן נכח בהקרנת הבכורה הזו הוא אלכסנדר רודניאנסקי - במאי, תסריטאי ומפיק קולנוע מוערך ומשפיע - שבניגוד לעמיתיו בסאלה גראנדה, האולם הראשי של הפסטיבל הוונציאני, סירב להתלהב ולהריע.

"הסרט צורף לתחרות ברגע האחרון, והיה הסרט התיעודי היחיד שהתמודד על פרס אריה הזהב", הוא מספר בראיון בלעדי עם "ישראל השבוע". "הקהל היה בעיקר קהל של פסטיבלים: אנשי מקצוע, מבקרים, אורחים מהתעשייה ואנשים שהרבה לפני הסרט גיבשו עמדה ברורה ביחס למלחמה בעזה. לאחר הקרנת הסרט נרשמו 25 דקות של מחיאות כפיים. זו לא היתה רק קבלת פנים לסרט, אלא בעיקר הצהרה פוליטית של קהל מוטה. בהמשך זכה הסרט בפרס חבר השופטים המיוחד. באופן רשמי, הפסטיבל מתאר את 'נז"א' כסרט העוסק במערכת העומדת מאחורי 'הריגה המונית מכוונת של אזרחים פלסטינים'. עצם הניסוח הזה מלמד, בעיניי, שהפסטיבל לא הסתייג מעמדת היוצרים, אלא למעשה אימץ אותה כעובדה מוכחת".

עדר "מוסרי"

כאשר רודניאנסקי נשאל למשמעות של מחיאות כפיים ממושכות לאחר ההקרנה - האם הן ביטאו דאגה אמיתית לגורל עזה, טרנד אופנתי או סתם חשש שמא השכנים לשורה יבחינו שמאן דהוא לא מתלהב מספיק ויחשידו אותו בציונות, רחמנא לצלן - הוא משיב שכל הסיבות נכונות, אבל במינונים שונים: "אין ספק שהיתה גם תגובה רגשית כנה. הסרט מתיימר לספר על מותם של בני אדם חפים מפשע, ובהם ילדים, והרי אי אפשר להישאר אדישים למוות. היתה גם הערכה ליוצרים ישראלים שהחליטו לצאת נגד מדינתם. אבל הסיבה המרכזית למחיאות הכפיים היתה פוליטית: תמיכה ב'קורבנות עזה' ובהתנגדות הפלסטינית. מחיאות הכפיים בפסטיבלים הפכו כבר מזמן לטקס", הוא מסביר, "אורכן הופך לידיעה בפני עצמה, לסימן פוליטי ולדרך פומבית להצהיר באיזה צד אתה נמצא. באווירה כזאת, קשה יותר מבחינה פסיכולוגית להפסיק למחוא כפיים וקל להמשיך, כמו כולם. אדם יודע שעמיתיו, עיתונאים ומצלמות רואים אותו. לכן 25 דקות של מחיאות כפיים אינן מדד לאיכותו האמנותית של הסרט. זו הצהרה קולקטיבית של השתייכות ל'רוב המוסרי' באולם".

"מחיאות הכפיים בפסטיבלים הפכו כבר מזמן לטקס", הוא מסביר, "אורכן הופך לידיעה בפני עצמה, לסימן פוליטי ולדרך פומבית להצהיר באיזה צד אתה נמצא. באווירה כזאת, קשה יותר מבחינה פסיכולוגית להפסיק למחוא כפיים וקל להמשיך, כמו כולם. אדם יודע שעמיתיו, עיתונאים ומצלמות רואים אותו. לכן 25 דקות של מחיאות כפיים אינן מדד לאיכותו האמנותית של הסרט"

רודניאנסקי סירב להיסחף באפקט העדר, ולא בכדי. הוא מודה שהסרט עשוי היטב מבחינה מקצועית ויודע כיצד ללחוץ על הכפתורים הנכונים בנפש הצופה. גם "היהודי זיס" עשה זאת. אותו מסר שטני, באריזה קולנועית מתוחכמת מבחינה דרמטורגית.

אנטי-עיתונות

"היוצרים אינם מציגים את תיעוד ההרס המוכר, אלא מצלמים בלילה, על גגות תל אביב, 24 אנשי צבא ומודיעין לכאורה, שפניהם וקולם שונו כדי לשוות להם אנונימיות", מתאר רודניאנסקי את השיטה. "מתוך השפה הביורוקרטית שהם משתמשים בה, התרשימים והעדויות השקטות, הולכת ונבנית בהדרגה דמותה של מה שמוצג כ'מכונת הרג ישראלית'. הצורה הקרה יוצרת רושם עז יותר מזה של כתבת חדשות רגשית. אבל נקודת החוזק הזו של הסרט היא גם החולשה שלו - ובעיניי, הבעיה הרצינית ביותר בו: הצופה אינו יכול לבדוק את זהותם של העדים, את כשירותם המקצועית, את קיומם של מניעים אישיים, את ההקשר של פעולות מסוימות או את מידת הייצוגיות של המקרים המתוארים.

"נז"א נעשה בשיתוף עם עיתון 'גרדיאן' הבריטי", הוא מוסיף, "היוצרים משתמשים במותג של העיתון כדי להעניק לסיפור שהם מביאים תוקף ואמינות גדולים יותר. אבל דווקא משום כך, בעיניי, הסרט בעייתי יותר. לתחקירים עיתונאיים יש כללים, והסרט לא עומד בהם. אני אפילו לא מזכיר את העובדה שכל המקורות בו, ללא יוצא מן הכלל, אנונימיים. נכון, יש מצבים בעיתונות שבהם יש צורך להגן על עדים, אבל ללא אימות של העדויות, ללא תחקיר עיתונאי עצמאי, ללא מסמכים, צילומים או אישושים - עדויות אנונימיות כאלה מעוררות הרבה פחות אמון, אם בכלל.

"לתחקירים עיתונאיים יש כללים, והסרט לא עומד בהם. אני אפילו לא מזכיר את העובדה שכל המקורות בו, ללא יוצא מן הכלל, אנונימיים. נכון, יש מצבים בעיתונות שבהם יש צורך להגן על עדים, אבל ללא אימות של העדויות, ללא תחקיר עיתונאי עצמאי, ללא מסמכים, צילומים או אישושים - עדויות אנונימיות כאלה מעוררות הרבה פחות אמון, אם בכלל"

"נוסף על כך, עיתונאי מחויב, לכל הפחות, לקבל תגובה מהצד המואשם", מזכיר רודניאנסקי. "אבל בנז"א אין אפילו ניסיון לקבל תגובה מנציגי צה"ל. קולו של צה"ל מובא למעשה רק מחוץ לסרט עצמו - בדמות תגובה מאוחרת המפריכה את הטענות. כמעט שלא קיים גם ההקשר של טבח 7 באוקטובר, החטופים, התשתית הצבאית של חמאס ואופי המלחמה שישראל נאלצת לנהל מאז המתקפה. לכן הייתי מגדיר את נז"א לא כתחקיר ניטרלי, אלא כמעשה פוליטי. כהצהרה שבאה להאשים. כוחו האמנותי כשלעצמו אינו מוכיח את העובדות המוצגות בו, ובוודאי שלא את המסקנות המשפטיות הנגזרות מהן. זהו אקטיביזם פוליטי, לא קולנוע".

פסטיבל מחפש סקנדל

מדוע, אם כן, החליטה הנהלת פסטיבל ונציה להציג יצירה שכל כולה תעמולה? קודם כול, כי הפסטיבל מחפש "אירוע", סבור רודניאנסקי - את הכותרות המפוצצות, את השמות החמים ואת הנושאים הנפיצים שנמצאים בלב הדיון הבינלאומי. מבחינת הפסטיבל, גם ההחלטה לדחות סרט כזה היתה מתפרשת כהחלטה פוליטית לא פחות מההחלטה לכלול אותו בתחרות.

"פסטיבל ונציה מעוניין בהקרנות שיוצרות תהודה עולמית והמון פרסום, ונז"א סיפק לו זאת", מאבחן רודניאנסקי. "אבל ברור גם דבר נוסף: הסרט מתאים באופן מושלם להשקפת העולם הרווחת כיום בחלק ניכר מהסביבה התרבותית האירופית. הוא מאפשר לה לבקר את ישראל תוך הישענות על עדויות של ישראלים עצמם. מבחינת הפסטיבל, זהו מבנה חזק מאוד - וגם נוח מאוד".

האם השאיפה הזו להעמיד את ישראל אל עמוד הקלון משקפת את היחס של עולם הקולנוע כולו כלפי ישראל?

"אין 'עולם קולנוע' אחד, אבל החלק הקולני ביותר שלו - בזירת הפסטיבלים ובקרב היוצרים - מתייחס לישראל בעיקר באופן שלילי, ולעיתים אף באופן עוין במפורש. יש לכך כמה סיבות. ישראל נתפסת לא כמדינה קטנה המגינה על עצמה מפני ארגוני טרור, אלא כמדינה מערבית חזקה, בעלת צבא, חיל אוויר ותמיכה אמריקנית. לכך תורמים גם ממדי ההרס הנראים לעין והנתונים על מספר ההרוגים בעזה, אשר מובאים בתקשורת המערבית. בתפיסת העולם העכשווית של השמאל, הסכסוך מתואר באמצעות נוסחה פשוטה: הקולוניאליסט מול הנכבש, חזק מול חלש, לבן מול מי שאינו לבן.

"לכך מצטרפים מנגנונים חברתיים של הסביבה התרבותית: פסטיבלים, קרנות, אוניברסיטאות וקהילות מקצועיות מדברים באותה שפה פוליטית. והשפה הזאת היא אנטי־קפיטליסטית, אנטי־קולוניאלית ואנטי־ישראלית. עם זאת, ביקורת על פעולות קונקרטיות של ממשלת ישראל אינה בהכרח אנטישמיות. האנטישמיות מתחילה במקום שבו מפעילים כלפי ישראל אמות מידה ייחודיות, שוללים את זכותה של המדינה להתקיים או הופכים את כל היהודים לאשמים באופן קולקטיבי".

מדוע אין סרטים על קורבנות 7 באוקטובר, ומדוע איש אינו תוהה על כך?

"יהיה לא נכון עובדתית לומר שאין בכלל סרטים כאלה. קיימים, למשל, We Will Dance Again של יריב מוזר - סרט תיעודי על הטבח בפסטיבל נובה; Screams Before Silence, העוסק באלימות המינית של 7 באוקטובר; The Children of October 7; The Road Between Us ועוד יצירות. אני עצמי הפקתי את הסרט Of Dogs and Men של דני רוזנברג, שצולם בקיבוץ ניר עוז והוצג בוונציה לפני שנתיים. הבעיה היא אחרת: הסרטים האלה לא זכו למקום סמלי מקביל בתחרויות המרכזיות של פסטיבלי הקולנוע האירופיים הגדולים, ולא עוררו התלהבות קולקטיבית דומה בקרב האליטה התרבותית.

"ביקורת על פעולות קונקרטיות של ממשלת ישראל אינה בהכרח אנטישמיות. האנטישמיות מתחילה במקום שבו מפעילים כלפי ישראל אמות מידה ייחודיות, שוללים את זכותה של המדינה להתקיים או הופכים את כל היהודים לאשמים באופן קולקטיבי"

"מדוע איש אינו תוהה על כך? משום שלאחר השבועות הראשונים של 7 באוקטובר השתנה במהירות המסגור השלט: הישראלים הוצגו שוב לא כקורבנות אלא כנציגים של הצד החזק. הקורבן היהודי מתקשה להשתלב בתבנית הפוסט־קולוניאלית המקובלת - במיוחד כאשר הרוצחים משתייכים לקבוצה שנהוג לראות בה אך ורק קבוצה מדוכאת", הוא מסביר, "משמעות הדבר היא שהסביבה התרבותית מסרבת לראות את שתי הטרגדיות. היא מוחקת אחת מהן, את הטרגדיה היהודית, כדי להעצים את כוחה הרגשי של האחרת. אבל יש גם חדשות טובות - העונה החמישית של סדרת הטלוויזיה הישראלית הפופולרית פאודה. הפרויקט, המשודר ברחבי העולם בנטפליקס, עוסק בדיוק בטרגדיה של 7 באוקטובר. זהו המבט הישראלי על האירועים.

"נכון לעכשיו הסדרה נמצאת בעשירייה הראשונה של נטפליקס מבחינת פופולריות ב־43 מדינות. יתרה מזאת, בדירוג היומי העולמי של נטפליקס היא מדורגת כעת במקום החמישי מבין כל הסדרות - ההישג הגבוה ביותר שאליו הגיעה הסדרה אי פעם. היא נמצאת בעשירייה הראשונה לא רק במדינות אירופיות כמו איטליה, צרפת ושוודיה, אלא גם במדינות ערביות. נכון לימים אלה, פאודה מדורגת במקום הראשון בלבנון; במקום הרביעי בירדן, באיחוד האמירויות ובקטאר; במקום השישי בבחריין ובמרוקו; במקום השביעי בעומאן; במקום השמיני בכווית; ובמקום העשירי במדינות נוספות. זאת תוצאה אדירה, וההשפעה שלה על הצופים גדולה מן ההשפעה של קבלת הפנים לנז"א בפסטיבל ונציה".

כשמודל הכוח נשבר

מדוע כמעט ולא מפיקים סרטים על הפשעים שמבצע העולם הערבי והמוסלמי?

גם סרטים כאלה קיימים: On Her Shoulders ו־Mediha,  העוסקים ברצח העם היזידי; Sabaya, העוסק בנשים שנפלו לעבדות מינית בידי דאעש; ו־City of Ghosts,  העוסק בטרור של דאעש בא־רקה. לכן השאלה הנכונה יותר אינה מדוע הם אינם קיימים, אלא מדוע לעיתים רחוקות יותר הם הופכים לאירועים פוליטיים מרכזיים בפסטיבלים הגדולים. נדמה לי שלחלק מהסביבה התרבותית המערבית קשה להתמודד עם מצב שבו הפושע אינו מתאים למודל הכוח המוכר לה. אלימות אסלאמיסטית מוסברת לעיתים קרובות באמצעות קולוניאליזם, עוני או התערבות מערבית - כלומר, האחריות מועברת, באופן כמעט בלתי מורגש, מהפושע הישיר אל המערב. עם זאת", אומר רודניאנסקי, "חשוב לי להדגיש: אי אפשר לדבר על הערבים או על המוסלמים כאשמים קולקטיביים. בין קורבנות דאעש וחמאס יש מספר עצום של ערבים ומוסלמים בעצמם. הייתי אפילו אומר שהם תמיד הקורבנות הראשונים של הטרוריסטים. הביקורת צריכה להיות מופנית כלפי ארגונים, משטרים ואידיאולוגיות קונקרטיים - חמאס, דאעש, אסלאמיזם, המשטר האיראני - ולא כלפי קבוצה אתנית או דתית".

האם אנשי השמאל בעולם הקולנוע מבינים שהם ניצבים לצד אויבי הציוויליזציה שלהם?

"רובם משוכנעים שהם מגינים על אזרחים פלסטינים, ולא על חמאס. מבחינתם, הגנה על ילדים פלסטינים אינה פירושה תמיכה באסלאמיזם. זו עמדה שנוח להחזיק בה מבחינה מוסרית. עם זאת, חלק מאנשי השמאל אכן נכנסו לברית שנראית פרדוקסלית: אנשים המגינים על זכויות נשים, על זכויות להט"ב, על חופש האמנות ועל חברה חילונית, מצדיקים תנועות השוללות את כל הערכים האלה. הם תופסים את האסלאמיזם אך ורק כצורה של התנגדות לקולוניאליזם, ולכן אינם רוצים לראות את אופיו הטוטליטרי העצמאי. זו טעות אינטלקטואלית מסוכנת: אויבו של האויב שלי אינו הופך בשל כך לנושא של ערכים פרוגרסיביים".

לשרוד בלי להיכנע

איך אתה מצליח לשרוד בעולם הקולנוע הציני הזה בלי לוותר על המצפן המוסרי שלך?

"אני משתדל לא לקבל את הכללים שלפיהם הזכות לחמלה תלויה בזהות הפוליטית של הקורבן. מבחינתי, רצח של משפחה ישראלית, אונס של אישה או חטיפת בן ערובה הם טרגדיה עצומה. אי אפשר למחוק אותם מתמונת העולם רק משום שכיום הטרגדיה הזאת נחשבת פחות אופנתית. אבל גם מותו של ילד פלסטיני הוא בעיניי טרגדיה שאינה פחותה. בתעשיית הקולנוע קיים מערך די נוקשה של עמדות מותרות. אמירות מסוימות נתפסות כהוכחה למוסריות, בעוד שאחרות מחייבות מיד מתן הסברים והצדקות. אפשר לשרוד בעולם הזה בלי להיכנע לו רק אם שומרים על עצמאות מקצועית ועל הנכונות להישאר במיעוט. אחרת קל מאוד להתחיל לומר לא את מה שאתה חושב, אלא את הדברים שעליהם ימחאו לך כפיים באולם".

אתה משלם על כך מחיר?

"כן. המחיר של עמדה עצמאית הוא התקררות ביחסים, דלתות שנסגרות, הזמנות שנעלמות והתחושה שכל אמירה שלך נבחנת קודם כול דרך הפריזמה הפוליטית ורק אחר כך דרך הפריזמה המקצועית. אבל יש גם מחיר אחר - מחיר השתיקה וההסתגלות. מבחינתי, הוא היה גבוה יותר. אפשר לשקם מוניטין, ואפשר ליצור פרויקטים במתכונת אחרת, אבל קשה הרבה יותר לשקם את הכבוד העצמי אם חזרת בפומבי על מילים נוחות שלא האמנת בהן".

מדוע, בשונה ממך, עולם הקולנוע הישראלי מתקפל בפני האג'נדה השמאלית?

"לא הייתי אומר שכל הקולנוע הישראלי 'מתקפל'. גם זו הכללה מסוכנת ולא נכונה. אבל בישראל אכן קיימת מסורת חזקה של ביקורת פנימית כלפי המדינה, שאינה אפשרית, למשל, ברוסיה של ימינו - ועצם האפשרות לקיים ביקורת כזאת מעידה על אופייה הדמוקרטי של המדינה. כאן פועלת לא רק הפוליטיקה, אלא גם מערכת תשומת לב תרבותית שהשתרשה עם השנים. לסצנת הפסטיבלים הבינלאומית קל הרבה יותר להוקיר סרט שבו ישראל מוצגת כמקור לאלימות מאשר סרט העוסק בקורבנות חמאס או בגורלם של החטופים הישראלים.

"לא הייתי אומר שכל הקולנוע הישראלי 'מתקפל'. גם זו הכללה מסוכנת ולא נכונה. אבל בישראל אכן קיימת מסורת חזקה של ביקורת פנימית כלפי המדינה, שאינה אפשרית, למשל, ברוסיה של ימינו - ועצם האפשרות לקיים ביקורת כזאת מעידה על אופייה הדמוקרטי של המדינה"

"הנרטיב הראשון כבר משובץ בשפה המוכרת של קולוניאליזם, דיכוי והתנגדות; לסיפור השני כמעט שאין עדיין בשיח הזה שפה או מסגרת מוכנה. אין פירוש הדבר שיוצרים בוחרים בציניות נושאים כדי לזכות במענקים ובפרסים. המנגנון עדין יותר: היוצרים רואים אילו סיפורים זוכים למימון, לבחירה ולתשומת לב ביקורתית, ואילו נותרים כמעט בלתי נראים. בהדרגה, נקודת המבט האמנותית של הסביבה מתחילה להיתפס לא כאחת האפשרויות, אלא כעמדה המוסרית היחידה. כך נוצר לא דיל ולא קונספירציה, אלא קונצנזוס תרבותי שמחזק את עצמו - עם נקודות עיוורון ברורות".

תעודת כשרות ווקיסטית

האם הקולנוענים הישראלים מהשמאל הקיצוני מבינים שמשתמשים בהם כקרדום אנטישמי?

"חלקם מבינים זאת ורואים בכך מחיר לגיטימי עבור האפשרות לשנות את מדינתם בכיוון הרצוי להם. אחרים מאמינים בכנות שבזירה הבינלאומית מקשיבים להם דווקא כמגינים אוניברסליים של זכויות האדם. אבל המנגנון של שימוש בהם אכן קיים. יוצר ישראלי או יהודי נוח במיוחד כדי להשתמש בו לצורך האשמה רדיקלית של ישראל. המוצא שלו הופך למעין תעודת כשרות המאפשרת לקהל לדחות מראש טענות להטיה או לאנטישמיות. האנלוגיה ההיסטורית ליהודים שהוקיעו את בני עמם בפני קהל עוין מתבקשת, אבל הייתי נזהר בשימוש בה. היוצרים האלה הם בעלי רצון חופשי ונושאים באחריות למילותיהם. הבעיה מתחילה כאשר הקהל הבינלאומי מצפה לשמוע מהישראלי סוג אחד בלבד של אמירה - האשמה כלפי מדינתו".

האם יש כאן דמיון לכפיית אג'נדה אנטישמית בתקופות טוטליטריות?

"הקבלה מלאה בין הסביבה הפסטיבלית העכשווית לבין גרמניה הנאצית או ברית המועצות תהיה שגויה מבחינה היסטורית. כיום אין מנגנון טרור ממלכתי, חוקי גזע או קמפיין סובייטי נגד 'הקוסמופוליטים חסרי המולדת' במובן שבו התקיימו בעבר. אבל מנגנונים מסוימים אכן מוכרים מן המקבילות הטוטליטריות: הפיכת מציאות מורכבת למודל אחד מחייב; הטלת אחריות קולקטיבית; חלוקת בני אדם ללגיטימיים מבחינה מוסרית ולבלתי לגיטימיים; דרישה לאישור טקסי של העמדה הנכונה; שימוש ב'יהודים הנכונים' כדי להאשים את האחרים; וגביית מחיר מקצועי ממי שמעז לחלוק על הקונצנזוס.

"הדבר המדאיג ביותר אינו הביקורת על ישראל. מה שמדאיג הוא היעלמות המורכבות: מצב שבו לפשעיו של צד אחד מעניקים הסבר היסטורי וחברתי, ואילו את מעשיו של הצד האחר מסבירים אך ורק באכזריות הטבועה בו. דווקא מהסירוב לראות ביהודים בני אדם רגילים ומורכבים, כמו כל קבוצה אחרת, החלה באופן מסורתי הדמוניזציה האנטישמית".

"מה שמדאיג הוא היעלמות המורכבות: מצב שבו לפשעיו של צד אחד מעניקים הסבר היסטורי וחברתי, ואילו את מעשיו של הצד האחר מסבירים אך ורק באכזריות הטבועה בו. דווקא מהסירוב לראות ביהודים בני אדם רגילים ומורכבים, כמו כל קבוצה אחרת, החלה באופן מסורתי הדמוניזציה האנטישמית"

מה ישראל יכולה וצריכה לעשות כדי להתמודד עם ההטיה האנטי־ישראלית בקולנוע?

"בראש ובראשונה - להישאר מדינה דמוקרטית. לא לרדוף את יוצרי נז"א, לא לאיים בשלילת אזרחות ולא להשיב לביקורת באמצעות צנזורה. גם אם הסרט חד־צדדי או כולל טענות שנויות במחלוקת, המדינה צריכה להשיב באמצעות עובדות, חקירות פתוחות והליך משפטי. במילים אחרות, ישראל לא צריכה להידמות לרוסיה, שבה קיימים, כידוע, סעיפי חוק פליליים העוסקים בהפצת פייק ניוז על הצבא או בהכפשת הצבא. זהו מבוי סתום, ואמצעים דכאניים כאלה רק מחזקים את מעמדם של היוצרים הנרדפים ומעניקים להם דימוי של קדושים מעונים הנלחמים למען האמת.

"ועוד דבר: ישראל חייבת ללמוד לספר את הסיפור שלה. לא באמצעות סרטוני תעמולה, אלא באמצעות סרטים רציניים על 7 באוקטובר, על החטופים, על השסע הפנימי, על הטראומה המוסרית של החיילים ועל הטרגדיה", הוא אומר, "במובן הזה, יש לישראל מודל מצוין לחיקוי - הוליווד, שנבנתה במידה רבה בידי יהודים, ושצילמה וממשיכה לצלם סרטים לא רק על ניצחונות, אלא גם על תבוסות.

"ונדמה לי שישראל עצמה זקוקה לסרטים שלא יספרו רק על מתקפת הטרור של 7 באוקטובר, אלא גם על האופן שבו היא התאפשרה. על כשל המערכת - כפי שעשו יוצרי הספר והסדרה The Looming Tower,  שניתחו את הגורמים לטרגדיה שהתרחשה ב־11 בספטמבר 2001. אין לצפות שהעולם יבין אוטומטית את החוויה הישראלית. אם ישראל לא תספר את הסיפור שלה בכנות ובאופן משכנע מבחינה אמנותית, יבואו אחרים ויעשו זאת במקומה".