תשואות אנטישמיות ולב יהודי גאה: יוצרי נז"א התעלו על אושיות השמאל

יובל אברהם ורחל שור עמדו חתומי פנים, חמורי סבר ובעיקר חשובים. האירוע: מטח מחיאות כפיים שנמשכו 24 דקות על זכייתם בפרס חבר השופטים בפסטיבל ונציה. חבר שופטים של שני יהודים, תוניסאית, אפגנית, איטלקי, הונג־קונגי וצרפתי שמחו להלל סרט שטענתו המרכזית היא כי ישראל הרגה בקור רוח אזרחים בעזה, ולכו תדעו - אולי אפילו התקרבה לג'נוסייד, על סמך עדויות אנונימיות של אנשי יחידת המודיעין 8200.

יו"ר חבר השופטים, השחקנית מגי ג'ילנהול - היא משלנו, חבר'ה! שמה בתעודת הלידה הוא "מרגלית רות"! - התכבדה בקלונם המדומיין והשקרי של בני עמה, והוסיפה להיסטוריה עוד יהודי שסבור שהעולם היה הרבה יותר טוב אילו רק כל היהודים היו נאורים ומוסריים כמותו.

הצמד שור ואברהם כבר זכו בפרס יוקרתי בהרבה: פרס האוסקר לסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר, "אין ארץ אחרת" בשנה שעברה. אז "תיעדו" התעללות של צבא הכיבוש הישראלי במתיישבים פלסטינים תמימים בדרום הר חברון. מדובר בנרטיב נושן, שחביב על אנטישמים בכל העולם וגם על מי שסבור שהחלש תמיד צודק ושיהודים עם צבא זה רעיון רע.

אברהם ושור הם לא הראשונים שזכו להוקרה וליוקרה בגלל עמדתם המוסרית הנאצלת, זו שהתנתקה מסולידריות לאומית, ולעיתים נדמה שאפילו מיצר הקיום בכבודו ובעצמו. זו עמדה שהקימה את ביתה הדמיוני במחוזות המוסר האוניברסלי וזכויות האדם, שבו יכול אדם, בשם המוסר, להתחלחל מהאמצעים שנקטה מדינה אחת מותקפת להילחם באויב שלא מכיר שום צורה של מוסר לבד משחיטת יהודים. וקטיעת הקשר בין המוסר האוניברסלי, שמצריך מחויבות אוניברסלית, לבין מוסר אנושי רגיל, היא תרגיל כל כך מרהיב בהתעמלות אמנותית של הנפש, שאין פלא שהמדליות ימצאו את דרכן לאקרובטים של המוסר.

לפעמים מדינת ישראל בעצמה מעניקה פרסים למי שמקפיד לסלף את דמותה. פרסי ישראל הוענקו לחברי תעאיוש, בצלם, הקרן החדשה לישראל. לעיתים תוך כפייה מצד בית המשפט העליון, כמו במקרה של פרופסור עודד גולדרייך, ככל הנראה מדען מבריק, אך בין היתר גם מי שחתם על עצומה שקראה לאיחוד האירופי שלא לשתף פעולה עם אוניברסיטת אריאל. את העתירה הגישו חברי ועדת הפרס (גם הם שופטים, כמו בוונציה), ואת הכסף שעקרו מידי הציבור תרם גולדרייך לשוברים שתיקה, עומדים ביחד, קו לעובד, בצלם ועדאלה.

גם את פרופסור ישעיהו ליבוביץ', שמצא בצה"ל סממנים "יודונאציים" ו"מנטליות של אס.אס" עוד בשנות ה־80, הרבה לפני שיאיר גולן זיהה תהליכים, רצו לכבד בפרס ישראל. לפחות ליבוביץ' החליט לדחות את הפרס אחרי שיותר מדי יהודים השמיעו קול נגד הבחירה.

אלון גרבוז, מנכ"ל סינמטק תל אביב, התעקש להקרין את סרטו הדיבתי של מוחמד בכרי "ג'נין ג'נין" בסינמטק תל אביב. גם בסרט הזה, מתברר, היינו אחראים לטבח של ערבים חפים מפשע. הסרט נאסר להקרנה מסחרית, אך גרבוז עקף את האיסור בכך שהקרין את הסרט בחינם. אחר כך ניכס את הסינמטק - גוף ציבורי - כדי לערוך בו "פסטיבל סרטי נכבה" של ארגון השמאל הקיצוני "זוכרות", שתומך ב"זכות השיבה". האם כהונתו הופסקה? חלילה. הוא כיהן כראש המוסד 42 שנה. לבד מקביעות תעסוקתית, זכה גם לתואר אביר מסדר האמנויות והספרות בצרפת ובפרס מפעל חיים מטעם הפורום הדוקומנטרי בישראל.

חלק מהמוסריות האוניברסלית, האובייקטיבית, שאיכשהו תמיד מצליחה להציג את ישראל בתור הצד הנחות־מוסרית, מיועדת לצריכה חיצונית. לשכנע את גויי העולם שישראל היתה יכולה להיות מקום נפלא אלמלא בן גביר, אלמלא ביבי, אלמלא נערי הגבעות, אלמלא צה"ל. ואין להתעלם מהעובדה שמי שמתנער מהחבורה הזו, מקווה להיתפס בתור מגדלור של אומץ ואיכות בתוך אמבטיה ברברית ומרושעת. הרצחנות הפלסטינית לא משתלבת בתמונה הזו, ולכן נמנעים מלהתייחס אליה.

ולא רק בעולם, אלא גם בארץ: עמדות שמאל קיצוניות, פרו־פלסטיניות ונגד צה"ל וערכי רוב הציבור הישראלי, כמעט ולא פגעו במעמד האליטיסטי בקרב קובעי הטעם. חוה אלברשטיין חברה במועצה הציבורית של "בצלם", כך גם רבקה מיכאלי ודויד גרוסמן, שבשנה שעברה אמר לעיתון איטלקי כי ישראל מבצעת רצח עם בעזה. אבל הוא אמר זאת בכאב, אז זה כנראה נכון. ואם מופנה כלפי האליטות משמאל כעס עממי - תמיד יהיה מי שיתייצב להגנתן, כמו שעשה השבוע ארגון העיתונאים, שלא הוטרד מאיכות ה"תחקיר" של "נז"א", אלא מפגיעה בחופש הביטוי של יוצריו. ובכן, גם לציבור יש חופש ביטוי.

ואם מופנה כלפי האליטות משמאל כעס עממי - תמיד יהיה מי שיתייצב להגנתן, כמו שעשה השבוע ארגון העיתונאים, שלא הוטרד מאיכות ה"תחקיר" של "נז"א", אלא מפגיעה בחופש הביטוי של יוצריו. ובכן, גם לציבור יש חופש ביטוי

אבל איכשהו הצליחו אברהם ושור, יוצרים שמעולם לא זכו לתהילה נרחבת בישראל, להתעלות על אושיות שמאל ותיקות ומקובלות מהם בהרבה.

לטקס בוונציה הגיעו השניים לבושים בגדי פועלים פשוטים, שחורים. לא חליפה או שמלת ערב. הרג אזרחים סיטוני של עזתים תמימים הוא נושא רציני מכדי לעטוף אותו בעניבה או בפאייטים. וממילא צניעות הבגדים מרמזת ש"נז"א" לא נעשה בשביל פסטיבלים, או פרסים או כסף. שור ואברהם לבשו אדרת מצפון. ולכן הם ספגו בענווה דקות ארוכות של תשואות אנטישמיות. ללא חיוכי ניצחון (או חיוכים בכלל), בראש מורכן למחצה, כמי שנמצא בסך הכל בשליחות אנושית קדושה.

לא תמיד יובל אברהם מתחפש לקדוש מתייסר וצנוע. כאשר הוא מתעמת עם חיילי צה"ל ביו"ש, הוא משתמש באוצר מילים ובעוצמת קול מהקצה הוולגארי של הספקטרום. אבל למה שיצעק על באי הפסטיבל? הם הרי יודעים שישראל אשמה, ושמחים - שוב - שיש ישראלי שמאשש את מה שידעו כבר מזמן.

וכך עמדו השניים בתוך מזרקה חמימה של תהילה - או שנאת ישראל, מה זה חשוב - ונראו כמו שני תלמידי תיכון חרוצים בצפירה של יום הזיכרון, מרכינים ראש לזכר הבלתי מעורבים העזתים שהופצצו בקלות דעת ובאכזריות. ואולי עמדו לכבוד עצמם ולכבוד גל נוסף של אנטישמיות שהצליחו לעורר.