תסביך מערבי
אז לפי ההיגיון של כאלף חותמים על שטר סולידריות עם רחל שור ויובל אברהם, סרט שמוציא דיבה על ישראל כמבצעת רצח עם יכול להסתובב שבועות בעולם, ובישראל אין לאף אחד זכות להגיב עליו "כי לא ראינו אותו".
אז ברשותכם, חברי מפלגה יקרים, גם היהודים רוצים קצת סולידריות. על הערבים אין מה לדבר, עבור יוצרי הסרטים וגופי התעמולה הם רק בשר תותחים למצפון זללני. למי שהראש מסתחרר אולי כדאי להתחיל באיזו סקירה השוואתית. גם לני ריפנשטאהל קיבלה את פרס הסרט התיעודי הטוב ביותר בפסטיבל ונציה על סרטה "ניצחון הרצון". זה היה בשנת 1935. גם אז היתה אווירה אוהדת לפשיזם ולאנטישמיות, זה היה בימי מוסוליני. היום זה איסלאמו-פשיזם. סרטם של שור ואברהם מוסיף עוד מנה גדושה לסופת האנטישמיות שפוגעת במדינות אירופה ואולי יותר מכל בארה"ב. חמאס כבר מסתמך על הסרט במסרים שלו בערוצי המדיה החברתית, כפי שעשה בערוץ טלגרם ב-15 בספטמבר. לפי תגובות אנשי השמאל בישראל פועל עכשיו הלחץ החברתי המוכר בשורותיו להתייצב מאחורי יוצרי הסרט וכמובן הדרישה לקיים עליו דיון.
בימים אחרים בתקופה רחוקה, כאשר נפלו על ישראל רק כ-40 טילי סקאד מעיראק במלחמת המפרץ הראשונה, השמאל הישראלי הגיב אחרת. מנהיגי השמאל ורוב החברים בשורות דחו את תנועות ההתנגדות למלחמה שהוביל השמאל בעיקר באירופה, וביחוד בגרמניה, צרפת ובריטניה. יאסר ערפאת הציב את הפלסטינים בעמדת הזדהות עם סדאם חוסיין, ופייסל חוסייני בירך על ירי הטילים על ישראל. זה לא עבר בשקט. יוסי שריד ושולמית אלוני גינו ספציפית את חוסייני ואיימו עליו שהפלסטינים ישלמו את המחיר.
אבל האירוע הזכור התרחש ב-28 בינואר 1991, במסיבת עיתונאים שערכו שלושה מהמנהיגים הרוחניים המזוהים עם השמאל: הסופרים עמוס עוז, א.ב יהושע ויורם קניוק. כן, אפילו הוא היותר שמאלי בין הסופרים. "ביבי נתניהו, יש לשער, היה מאמץ בחדווה לרפרטואר ההסברה שלו כמה מהטיעונים שהשמיעו אתמול הסופרים", דיווחה חני קים החשובה בעיתון "חדשות". "עוז, יהושע וקניוק גינו את תנועות השלום באירופה ובארה"ב, והקהל רובו כתבים זרים, נושאי ערכות אב"כ, קיבל אותם באהדה. יעל דיין, המנחה, סיפרה שמאחורי היוזמה הזו עומדים גם יהודה עמיחי, שאול פרידלנדר, מנחם ברינקר, אבישי מרגלית, עמוס אילון וניסים קלדרון".
עמוס עוז לקח את המושכות: "במשך שנים קראו לנו בני עמנו בוגדים. עכשיו יקראו לנו כך ראשי תנועות השלום בעולם. אבל אני מוכן לקחת את הסיכון ולומר כי בעוד חברי תנועות השלום בעולם הם נגד כל מלחמה, אני נגד אגרסיה. אני פיסניק, לא פציפיסט. שלוש פעמים בחיי ראיתי שהיהודים זכו לאהדה: לאחר השואה, לאחר איום בהשמדתנו ב-67', ועכשיו. אולי לפי מחשבת המוח המערבי מקומנו על הצלב... הם תוהים כיצד היהודים שסבלו אלפי שנים יכולים להיות אלימים. המחשבה הזו קשורה לתסביך של המערב מהיהודים ומישראל".
עוז הזכיר את לוי אשכול שאמר: "יש דבר יותר גרוע משימוש באלימות, והוא כניעה לאלימות".
"בוגדים": אומן רחוב צייר בגרפיטי את יוצרי הסרט האנטישמי "נז"א"
📸: מתוך עמוד האינסטגרם של דודי שובל pic.twitter.com/YCnjo5NTkZ
— C14 (@C14_news) September 15, 2026
נשק להשמדה המונית
אני זוכר שישבתי כעבור כמה שנים בהקרנת בכורה של איזה סרט דוקומנטרי שעסק במבחני השמאל דוגמת מלחמת המפרץ. על המסך, ראשים מדברים. אחד מהם השתייך לקבוצה שתמכה במופע של עוז וחבריו במלון הילטון בתל אביב. לא זכור לי שום דבר מהדברים שאמר. אבל לידי ישב במאי קולנוע ידוע שכבר די ירד מהרדאר, והוא התכופף ולחש לי תוך כדי הדברים: "הוא תמיד היה טוב בהתארגנות אינטלקטואלית מהירה".
האמת, במלחמת התקומה כל השמאל הפגין כישורים של קטינות סלביות בתרגילי קרקע על המזרן. כך שמוטב לא לנחש מה היו אומרים שלושת הסופרים המנוחים. אחד השרידים האחרונים של השכבה הזאת של אנשי הרוח הוא פרופ' דן מירון. ב-91' הוא המליץ מאוד ליצחק שמיר וקברניטי צה"ל לפעול בתגמול לירי הטילים עלינו, במאמר שכותרתו בלתי נשכחת: "אם יש צה"ל, יופע נא מיד!"
לפני כמה חודשים התראיין מירון למקור ראשון ולא הביע חרטה. הוא קיבל על המאמר שני מכתבים, מעזר ויצמן ומראש הממשלה שמיר. "(שמיר כתב) 'אין לנו ברירה'. ואני השבתי: יש ברירה. כשמכים אותך, אתה מכה בחזרה. לא יעלה על הדעת שישראל תופצץ ולא תגיב". אולי זאת תהיה הפתעה לאחדים, אבל ישראל של 1991 תחת ממשלת ימין קיצונית, ספגה 40 טילים מעיראק ולא תקפה בחזרה בשום צורה.
"ראינו באיזה אסון זה נגמר", ענה מירון לשאלת ההכלה של ירי הרקטות. "זו טעות לא להגיב. תהיה בן אדם נורמלי. צובטים אותך? אל תשתוק. כל תיאורית ההכלה לא שכנעה אותי אף פעם. 300 שנה אחרי גירוש ספרד, הגירוש המשיך להשפיע על החיים היהודיים השפעה ישירה. זה הדים של אסון בממדים לא ישוערו. אנחנו 80 שנה אחרי השואה, אנחנו לא יכולים לחיות מתוך הכלה".
אבל מירון הוא כנראה קול בודד באליטה האינטלקטואלית והאמנותית. כשרחל שור ויובל אברהם מנסים למלא בתוכן חדש את הקנקן הישן של עלילות הדם, המנוע העיקרי של האנטי-ציונות והאנטישמיות שהן אותו דבר בהקשר המודרני, הם מוסיפים את מנת הדה-לגיטימציה שהמיתה כבר את כל הקנריות במכרה. כך טוענים כותבים המתייחסים לאוויר הדחוס הרעיל באמריקה, אוויר שאותו נושמים היהודים והלא יהודים זה זמן רב.
קשה מאוד להדוף את התעמולה האנטי-ציונית השוללת את קיום ישראל כשחלק גדול, חלק מאוד משפיע בציבור הישראלי, לא משתתף בכלל במאבק. קבוצת האליטה האינטלקטואלית בישראל חדלה להעניק את התמיכה הבסיסית בצה"ל, במדינה, לעת מלחמה.
פרופ' דן מירון: "זו טעות לא להגיב. תהיה בן אדם נורמלי. צובטים אותך? אל תשתוק. כל תיאורית ההכלה לא שכנעה אותי אף פעם. זה הדים של אסון בממדים לא ישוערו. אנחנו 80 שנה אחרי השואה, אנחנו לא יכולים לחיות מתוך הכלה"
אפשר להגיד שהמציאות מהופכת. מנהיגות השמאל ובוודאי האליטה האינטלקטואלית של השמאל, כולל הסופרים הידועים שנשארו, שותפים למסע הדה-לגיטימציה של ישראל. בדרך כלל, על ידי דמוניזציה של ראש הממשלה בנימין נתניהו וממשלת ישראל; גם לוחמי צה"ל שמזוהים יותר ויותר עם השכבות החדשות שמחזיקות את המדינה, זוכים לכינוי הדמוני "אוכלי מוות".
נז"א הוא מוצר קצה של פס יצור הפועל בישראל ובעולם כבר יותר משנות דור. אני עוד זוכר את פרופ' רוברט ויסטריך המנוח בהרצאה בתקופת מלחמת המפרץ השנייה, בסביבות 2003. האופנה הצבאית הפעם היתה החיפושים הקדחתניים אחר "נשק להשמדה המונית", אולי נשק כימי, שהאמריקנים והישראלים חשבו שסדאם חוסיין מחזיק במקומות מסתור. במצרים עלתה באותה תקופה סידרת טלוויזיה שהיתה סופר פופולרית, מבוססת כגרסה מודרנית של "הפרוטוקולים של זקני ציון". ויסטריך הירצה, אם אני זוכר נכון, בסינמטק הירושלמי ואמר: "אתם מחפשים נשק להשמדה המונית? הסידרה הזאת היא נשק להשמדה המונית".
ויסטריך הגדיר את האנטישמיות כ"סימפטום עיקרי של חולי חברתי". זו עדות חד משמעית לגבי מצבה הבריאותי של החברה בממדים החברתיים, התרבותיים והפוליטיים. ב-2004 הוא דיבר על אירופה שם הפכה האנטישמיות בתוך ארבע שנים קצרות ממצוקה מקומית של יהודים למחלה סיסטמית של החברה. הברית שגרמה להתפוררות ולריקבון היא הברית האדומה-ירוקה, והיא פועלת היום כדי לנצל את המצב. רחל שור ויובל אברהם הם הנציגים המקומיים המובהקים של הברית הזאת של האיסלאמיזם עם השמאל. טעות לחשוב שאצלנו זה לא קורה.
רואה ואינו נראה
בצה"ל כפי שאמר הרמטכ"ל וככל הנראה גם מפקדים בכירים נוספים, לא ראו את הסרט, ולא יודעים את הפרטים. אבל כמו בתקשורת ובפסטיבלי הקולנוע המריעים, יודעים היטב את הלך הרוח. ומהו הלך הרוח. קרתה תקלה, והתברר שלצה"ל של היום יש יכולות שמאפשרות לו בהתמדה לפגוע בצורה מדויקת יחסית במחבלי חמאס עד לחיסולו הסופי. יש כמה ממדים שמשלימים האחד את השני ומאפשרים לייצר עוד ועוד מטרות ולחסל אותן בצורה נקודתית. קרה היפוך שלא היה כתוב בתסריט שחובר כבר לפני 72 שנים בדיין ביין פו בווייטנאם כשהוויאטמין כרה מנהרות, כיתר את הצרפתים, והביס אותם.
קשה מאוד להדוף את התעמולה האנטי־ציונית השוללת את קיום ישראל כשחלק גדול, חלק מאוד משפיע, לא משתתף בכלל במאבק. קבוצת האליטה האינטלקטואלית בישראל חדלה להעניק את התמיכה הבסיסית בצה"ל, במדינה, לעת מלחמה
בעזה גילו תומכי הפלסטינים, שהעם הזה הצמיח מתוכו יחידות נוחבה שמשתוות באכזריות שלהן לאויב הגרוע ביותר בהיסטוריה של העם היהודי. ההשקעה בפלסטינים מצד השמאל הישראלי היתה אידיאולוגית, פוליטית ובסופו של דבר רגשית. צה"ל במקום להיכנע במעמקי המנהרות הפך את הקערה ולכד שם את מחבלי צבא הטרור. היעילות שבה נוטרל חמאס בשנה האחרונה השאירה בעצם רק את החזית השמינית. החזית שבה לכאורה יש לברית האדומה-ירוקה יתרון.
בצה"ל מצפים לראות את הפרטים ולהתעמת איתם. אין סיכוי שיש שם אירועי הרג שאינם ידועים, מבוקרים ומתוחקרים קודם כל על ידי חיל האוויר. סביר שאותו דבר נכון גם לגבי יחידות המודיעין המעורבות בחיסולם של המחבלים. אבל לפי תגובות של פרשנים אחדים, שנראה כי הם אוהדי הסרט ויוצריו, הם לא מבינים שהאירוע לא מצטמצם לסרט עצמו. לא זכור סרט דוקומנטרי ישראלי שלא נועד קודם כל לקהל בישראל. יובל אברהם יכול לדבר על כך שהוא היה רוצה שהקהל בישראל ייחשף לסרט ויתקיים "דיון ציבורי". אבל בכוונה מראש, הסרט לא נועד לקהל הישראלי וזאת הסיבה שהוא חוגג בפסטיבלים ובתקשורת העולמית כבר שבועות ארוכים, אבל בארץ? הסיסמא היא אל תתייחס, שתוק, אל תדבר, הרי עוד לא ראית את מה שמגי ג'ילנהול כבר ראתה. אני בטוח שגם מארק רופאלו ראה והוא מרוצה. כלומר, הסרט יכול לחולל את מגיפת הרעל שלו בזירה הבינלאומית באופן חופשי ובישראל אסור להגיב. כי לא ראית את הסרט.
בסיס הנתונים שקיים ביחידות שעוסקות בחיסול חמאס הוא רחב ואיכותי. מי שעוסק בלחימה יודע שהסרט עוסק בתקיפות בעיקר של חיל האוויר במרחב צפוף ביותר, רצועת עזה, שהיא אחד האזורים הגיאוגרפים צפופי האוכלוסין ביותר בעולם. זה מרחב שצבא המחבלים גרר אליו את ישראל תוך שהוא משתמש בצורה הצינית והאכזרית ביותר באזרחים כדי לגונן על הארגון והמחבלים המרכיבים אותו. במקביל, להרתיע את צה"ל מלפעול. חמאס לא כרה את מנהרותיו בג'ונגלים אלא בג'ונגל העירוני כשבניינים רבי קומות מגוננים על מחסני האמל"ח ועל המחבלים. שם בסיסי התת קרקע ודירות המסתור. זה המרחב הצפוף והקשה ביותר ללחימה שמערכות אוויריות נלחמו בו אי פעם. מערכות אוויריות וגם יחידות היבשה של החי"ר והשריון, ובתוך זה כלי מודיעין איכותיים ביותר מסוגלים למקם את היעדים ולהביא אליהם את הכלים הצבאיים שמביאים את החימוש אל המטרה.
אין חיסול AI
המטרה היא למקסם את התקיפה מבלי לפגוע באזרחים. אך הסרט שהופק כדי לבצע לצה"ל רצח אופי בדעת הקהל, מנסה על פי הדיווחים, להוכיח שישראל מפעילה מנגנון כאילו אוטומטי להרג מכוון של חפים מפשע. זאת אומרת, אם ניקח את השמאל הליברלי, כמו שר החוץ אד מיליבנד, לישראל נותר איזה שביב של זכות להגנה עצמית. אך עליה לממש אותה לא רק תוך מעבר בין פקידי מוסר שונים שיחתמו לה שזה בסדר, אלא עליה להקפיד לא להשתמש בכוח.
עלילת הדם של הניסיון האחרון להשמדת ישראל היא שישראל באמצעות צבאה מבצעת רצח עם. עלילת דם היא המכשיר המוכר זה 2,000 שנה ויותר ליצור שנאה כלפי יהודים ובימינו זו הציונות ומדינת ישראל. צריך למלא את המיתוס העתיק בתוכן חדש. וכאן מתייצבים יובל אברהם ורחל שור, שבאופן מטאפורי צעדו על אותו שטיח אדום שעליו צעדה לפני 90 שנה לני ריפנשטאהל.
עד שצה"ל יוכל להגיב בצורה פרטנית לגיליון האישום, בית המשפט של דעת הקהל כבר ירשיע אותו בכיכרות אם לא עשה זאת עד עכשיו. בחיל האוויר מכירים כל אירוע. ומקפידים על נוהלי האזהרות הידועות לאוכלוסייה האזרחית. זה כולל גם התאמה של חימושים שיגרמו הכי פחות נזק אגבי ביחס להשגת המטרה. ובסוף גם הטייס עצמו רשאי לפעול לפי הנוהל של "הסט צלב". משהו לא מריח נכון בסביבת המטרה - אתה לא יורה על המטרה. אבל כאן יש עוד בעיה שמטרידה את תומכי האויב: חיל האוויר נחוש ומדויק מאי פעם, וכפי שהם אומרים: החיל המריא ב-06:29 ב-7 באוקטובר ומאז לא נחת. הם שלמים עם מה שהם עושים כי הם עומדים בכל הערכים שקבעו לעצמם. יש יותר ממאה מקרים שבהם המפקד או הטייס ויתרו על התקיפה ברגע האחרון.
בצה"ל על מרכיביו השונים ממשיכים להאמין בצדקת הדרך. חיל האוויר ביחוד מרגיש שמתוך הכשלון הנורא והמכאיב, הוא הגיע להצלחות אדירות בשבע הזירות שבהן הוא נלחם (עכשיו, גם השמינית). צריך להבין שדרכי ההגעה לאיתור המטרה והשמדתה תוך חישובי הנזק האגבי מוטמעים עמוק בתהליך המבצעי. הסרט לא ישנה את זה.
בעניין דרכי קבלת ההחלטות, זה לא שבצה"ל מכחישים שמכונת ה-AI כביכול מחליטה בעצמה את מי ואיך. כל התהליך המתואר בעדויות מוצללות אנונימיות, הוא שקרי. בסוף כל החלטה מבצעית על תקיפת מטרה ולא משנה מהי, מתקבלת בצורה אנושית על ידי מפקד ובסוף על ידי טייס. שיתוף הפעולה בין המודיעין והכוח התוקף הוא חסר תקדים.
צה"ל יצטרך עם זאת לעשות מאמץ ולדייק את מספר ההרוגים הפלסטינים בעזה ולהעריך בצורה מדויקת ככל שאפשר, כמה מתוכם הם מחבלים או פעילי חמאס. ואז להציג את היחס בין מחבלים לנפגעים אזרחים. מומחים צבאיים מהעולם טוענים כבר הרבה זמן שהיחס שצה"ל והשב"כ עומדים בו בין מחבלים לנפגעים אזרחים הוא הנמוך ביותר במלחמות אורבניות מהסוג שישראל נלחמת כבר עוד מעט שלוש שנים.
ככל שאפשר להבין מהדיווחים על הסרט ש"לא ראינו", העיסוק הוא לא במספרים ובאחוזים מדויקים אלא בתהליך; הנה, היהודים משמידים בצורה סטרילית, ללא מגע מצפוני או ידני. ממש כמו בגינה של רודולף הס, מפקד מחנה אושוויץ.
בצה"ל מציינים את האויב שמנצל בצורה צינית את אזרחיו. בשביל חמאס, שכבר מכניס למחזור התעמולתי שלו את המסרים של הסרט, אחרי ביצוע הטבח ההמוני המלווה במעשי זוועה בתוך ישראל, הנכס העיקרי שלו הוא פס היצור של הרג אזרחים בעזה. חמאס הצליח לאלף את המדיה להדגיש בכל נתון גלובלי של מספרי הרוגים, את מספר הילדים והנשים שנהרגו. ישראל היתה אמורה למלא את תפקידה בתסריט ולהרים ידיים. לאפשר לארגון טרור לבצע את פעולותיו ולאחר מכן לקבל לגיטימציה לשרוד באמצעות מגן אנושי ולהמשיך במאבק עד הניצחון. כלומר, עד חיסול מדינת ישראל. אמנם אברהם, שור וגלייזר (א-גלייזערע פוץ, כמו שאומרים בידיש) זכאים ליהנות מהפריבילגיה של חופש הביטוי; אבל חופש הביטוי לא יכול להגן עליהם במרחב של דעת הקהל מההגדרה של שותפים. הם מעניקים "חיפוי אווירי" לחמאס.
בצה"ל סבורים, שאחת המטרות של הסרט היא לייצר הרתעה. זה לא שיקול ודאי. אבל בחשיבה כוללת, זה ממד שקיים בפעילות השמאל הפרו-פלסטיני ואין סיבה שזה לא יהיה מניע גם כאן. ניסיון העבר לימד את השמאל שניתן לגייס עצומות של עשרות טייסים תוך ניצול לרעה של המותג "חיל האוויר". לקראת סוף 2003 מהלך כזה שהיו שותפים לו מעל עשרים טייסים שרובם היו כבר בדימוס, הבהיל את אריק שרון ותרם להחלטתו על ההתנתקות. כמה אנשי רוח קבעו אז, שאסור להפעיל את חיל האוויר בשכונות מאוכלסות.
אבל צה"ל לא שופט ולא רואה עניין בניתוח מניעי היוצרים. הוא ממוקד בדברים שבשליטתו ונתונים לסמכותו - הפעלת הלוחמים על פי הסטנדרטים והערכים הראויים, ומילוי המשימות לביצוע.
