הברירה הלא טבעית
"אלה הבחירות הגורליות בתולדות המדינה", צועקים שלטי הרחוב, הבאנרים באינטרנט, המרואיינים ברדיו, המגישים בטלוויזיה. אני רק שאלה: איך בחירות יכולות להיות מכריעות, אם לפי כל הסקרים לא תושג בהן הכרעה?
כשרבין ניצח את שמיר ב־1992 על חודו של מנדט, ההשלכות היו גורליות. כשנתניהו גבר על פרס ב־1996 על תער של אחוז, המדינה שינתה מסלול. אבל אם המגמה בסקרים תגבר, וגוש השינוי יתרחק מ־61, הברירה תהיה הקמת ממשלה רעועה תוך הפרת צרור נאה של הבטחות בחירות ליבתיות.
הכרעה מושגת כאשר גוש נחוש משיג רוב, ומתגבש למחנה יציב לשנים. כאשר אוסף אקלקטי של מפלגות חובר להצבעה אחת בכנסת, לא קוראים לזה הכרעה, אולי קומבינה זמנית. מי שלא מאמין, מוזמן להיזכר בהרפתקת ממשלת השינוי, איך התחילה ואיך הסתיימה.
ההתפתחות המשמעותית עם סגירת הרשימות, לפיכך, היא מיזוג מפלגתו של חילי טרופר ברשימת איזנקוט. זה היה מכרז פנים־גושי בין ישר! לביחד, אבל עם השלכות משמעותיות על היום שאחרי הבחירות. חברי "בית ציוני" הרי התחייבו בעבר שלא ייתנו יד לממשלת מיעוט, גם אם זו מושבעת בהימנעות המפלגות הערביות.
המתווה של איזנקוט מזכיר קצת את מה שקרוי בהלכה "איסור אמירה לגוי". אתה בשבת במלון ברומא, מת מחום, ולידך איטלקי. אסור לך להגיד לו "תדליק את המזגן" כי זה חילול שבת. אתה כן יכול להגיד: "חם כאן לאללה", בתקווה שיבין מעצמו. זה בגדול מתווה איזנקוט: לא ננהל משא ומתן עם עבאס וטיבי ונדרוש "תצביעו בעדנו", רק נגיד "אם ביבי לא ייפול, זה עליכם".
רק אחרי הבחירות נדע אם פירוט התוכנית בפומבי בנושא היה אומץ או טיפשות. אבל ההיגיון שמאחוריה הוא לתת למצביעים תקווה למהפך, שתאפשר לגשר על שבועות קשים בסקרים, והשבוע החולף בהחלט היה כזה.
שיחות האיחוד התמקדו בפער הזה בין השניים. הרי טרופר עצמו היה אחד מאלה שסיכלו הקמת ממשלה דומה בראשות גנץ בשנת 2020. ברור לכל בר דעת מה המשמעות לגבי סיכויי הקמת ממשלה כזו עם ההיסטוריה שלו, כמו גם העובדה שאיתו באים אליסף פרץ ושירה שפירא, אם שכולה ואח שכול ממי שנרצחו בידי הארגון שאיש מהח"כים הערבים לא מוכנים להגדיר בשם המתבקש "ארגון טרור".
נראה שמרחב ההסכמות הושג בהבנה כפולה: אחת, איזנקוט יעשה כמעט כל מאמץ להרחיב את הממשלה. לא נתניהו ראשון, אבל אולי שני. לא הליכוד אז אולי וינטר, או סמוטריץ'. כל מה שיאפשר להרחיב את בסיס הממשלה. ואם לא, הכוונה תהיה להשביע ממשלת מיעוט אבל לא כפרויקט ארוך טווח, אלא לזמן קצר, או עד שהקואליציה תורחב או עד הבחירות. ההצדקה הפומבית תהיה שאם ממילא הולכים שוב לקלפיות, אז כל השאלה היא אם זה תחת ממשלת מיעוט של נתניהו או של איזנקוט.
הבעיה העיקרית בתרחיש היא השותפים. ליברמן ובנט הרי כבר הבהירו שיסרבו להצטרף למהלך כזה. נכון, הם כבר עשו זאת ב־2021 ואז הקימו קואליציה עם רע"מ. אבל הפעם ישנו גם אינטרס פוליטי. מדוע שליברמן יסכים לחטוף את כל האש על הפרת ההבטחות כדי להמליך בגילו הלא צעיר את איזנקוט, שיחסית זה מקרוב בא? כנ"ל בנט. הרתיעה מכך תגבר במיוחד אם יהיה ברור שמדובר במהלך זמני לצורכי הפרדת נתניהו מהתואר "ראש הממשלה". מעבר לדיון בשאלה אם הנזק שייגרם מברית כזו לא ייתן לנתניהו את הבחירות הבאות, האם הם ייתנו לאיזנקוט לנהל קמפיין ממשרד ראש הממשלה ולשתות להם את הצורה? כידוע, טרופר תרם כליה, הם לא מתכוונים לתרום את גופם למדע.
הלקח מפרשת בנט וששת המנדטים לא הופנם במלואו. הוא הפך ראש ממשלה לא בגלל כישורי פוקר - שבוודאי יש לו - אלא כתשלום על הפרת ההבטחה. יתר שותפיו היו מחויבים להחלפת נתניהו, והוא לא. הפעם מדובר בליברמן, שמצהיר שלא יסכים להקים קואליציית מיעוט כזו. אם לא יהיו 61 מנדטים, האם מתווה איזנקוט, במקרה הטוב, יקים את ממשלת ליברמן?
נקודת קיבעון
ממשלת השינוי הוקמה בזכות כ־20 מנדטים ימניים: גדעון סער ותקווה חדשה ניהלו קמפיין בחירות שלם על ריבונות, תיקון מערכת המשפט ויישוב הגולן. בנט תקף מימין את נתניהו, וליברמן היה ליברמן.
מאז הגידול הטבעי עשה את שלו, גם התמותה וההגירה. כידוע בבדיחה המפורסמת משנות ה־70, בכל אמבולנס ברחוב יש או ליכודניק בדרך להיוולד או מערכניק בדרך למות. לכן הדרך לשחזור המהפך עוברת בכנף ימין חזקה, אפילו יותר מאשר לפני חמש שנים.
לכן יש משהו לא מובן בהחלטה הקולקטיבית של גוש השינוי לקחת דווקא את הצד השני. ליברמן נשאר אותו ליברמן עם אותו מספר מנדטים. אבל בנט - שרץ אז עם שקד, אורבך, שיקלי ודרישה לפנות את חאן אל־אחמר - הציג השבוע רשימה ללא אף דתי, עם תיבון ובן ברק וקרן טרנר והרבה ממשתתפי קפלן. איזנקוט אמנם מקפיד להדגיש את התנגדותו למדינה פלסטינית ומחצית מתריסר המועמדים הראשונים הם דתיים, אבל זה יותר דומה לכחול לבן של גנץ דאז, פחות לסער. שלא לדבר על יאיר גולן, שמרתיע את הימין הרבה יותר ממיכאלי והורוביץ בזמנו.
חיבור בין איזנקוט לבנט?התזוזות באופוזיציה ושאלת סגלוביץ' | צפו בפודקאסט "על זה"
אולי זו הסיבה לצמצום הפערים בסקרים בשבועיים האחרונים. עופר וינטר החזיר לימין מצביעי קואליציה ששקלו לנדוד, פשוט כי הוא ימני וחדש. למחנה השינוי אין מספיק אפשרויות אטרקטיביות לבוחר שסולד ממדינה פלסטינית, מאמין בהתיישבות ורוצה שינויים במערכת המשפט.
וכך, נכון לעכשיו במקום בחירות על שינוי מול קיבעון, זה הפך שוב מאבק בין הגושים. נתניהו ישמח שכך זה יישאר, יריביו יצטרכו לחשוב מחדש איך לסדר את המגרש מחדש.
הבעיה היא שמכיוון שהמאבק בגוש טרם הוכרע, ומכיוון שהגוש בחלקו מגיע מהמרכז־שמאל, המפלגות מתמקדות בקולות הקלים שם, לא בקולות הקשים שהצביעו ליכוד ומתלבטים ממש עכשיו אם לחצות את הקווים.
אמא'לה AI
גורם ישראלי בכיר מאוד, עכשיו על אזרחי, ישב השבוע על במת כנס MEAD בוושינגטון וסיפר איך חוסלה, שוב, כל ההנהגה האיראנית. כינוס של קצינים נועד להתכנס בשבת בתשע וחצי בבוקר, ואז הגיע המידע על כינוס של מיניסטריון המודיעין בשמונה וחצי.
הבעיה שנוצרה היא שהיה צורך לתקוף במקביל כדי לשמר את עקרון ההפתעה, והבעיה הנוספת - פגישת המיניסטריון תוכננה להימשך שעה אחת, זאת אומרת להסתיים בדיוק כשמתחילה הפגישה השנייה. מישהו הגיע עם עצה: תתקפו בתשע וארבעים, כי קציני מודיעין בכל מקום תמיד אוהבים להאריך. עצתו התקבלה, הקצינים האריכו וכולם עלו בסערה השמימה באמצע הסקירה.
מסקנה: לא מומלץ להאריך. אז בקצרה: בספטמבר 2024 הכנס, בהשתתפות גורמים מהמפרץ, מהמזרח התיכון ומארה"ב, עסק בעיקר בקושי של ישראל להכניע את זרועות הציר האיראני. סינוואר אחז בחטופים, נסראללה לא ידע מה יבוא בעוד שבוע, על איראן עצמה איש לא דיבר. בספטמבר 2025 תוך כדי הכנס ניסתה ישראל לחסל את הנהגת חמאס בדוחא. התפיסה היתה שמישהו צריך להרגיע את ישראל.
השנה התאפיין הכנס בסימן הקואליציה נגד איראן. לא נותרו עוד שום מחלוקות על הצורך בטיפול בה, ועל הכנעת משטר האייתוללות כעניין החשוב היחיד במזרח התיכון. המסקנה העיקרית היא שהרפובליקה האסלאמית במצב גרוע בהרבה מכפי שנראתה עם חתימת הסכם ההבנות, אבל שהסיפור שלה עוד יוסיף להתנהל תקופה ארוכה.
ראש המוסד לשעבר, דדי ברנע, העריך אשתקד שעיצומים יעילים יפילו את המשטר האיראני בתוך שנה. אחרי כחצי שנה של מצור אמריקני על הורמוז, ההערכה במוסד היא שאם ארה"ב לא תתעייף או תישבר, הרבעון הראשון של 2027 יראה את נפילת איראן. "זה יהיה מזרח תיכון חדש", הבטיח בכיר אמריקני.
עד לפני כמה חודשים הקונצנזוס היה שאיראן יצאה מהמלחמה כשידה על העליונה, לנוכח מה שנראה ככניעה מבישה של טראמפ וויתור על כל מטרות המלחמה. לא נותרו כמעט מי שסבורים כך. "המנהיג העליון לא בא להלוויה של אבא שלו, אחיו נאלץ לחבוש מסכה, ככה נראה מי שניצח?" תהה בכיר בבית הלבן.
מלחמה עצימה באיראן - זה באמת מה שנכון לישראל? | צפו בפודקאסט "על זה"
זה לא נאמר במפורש, אבל ההנחה היא שהלחץ לא יוקל, אלא רק יתגבר אחרי הבחירות בישראל ובארה"ב. אם המפלגה הרפובליקנית תנצח, טראמפ יחוש חופשי מאי־פעם. אם לא, ההיסטוריה מלמדת שנשיאים שאיבדו את השליטה בגבעת הקפיטול ובענייני פנים, נוטים להתמקד בנושאי חוץ. משוחרר, בלי בחירות נוספות בחייו הפוליטיים, טראמפ יוכל להסתער על איראן בחמת זעם. מה יוכל נתניהו, בהנחה שיהיה בממשלת מעבר, זה קצת פחות ברור.
לאמריקנים יש עוד עניינים לעסוק בהם. דמות בכירה בעולמות הפוליטיקה והטכנולוגיה הזהירה בכנס שהעולם כולו "חופר כעת את הקבר שלו בגלל אי־הבנה של ה־AI. בעוד 20 שנה האנושות עלולה להיות מושמדת בידי השילוב של מחשבי קוונטום". הוא גם הוסיף שהסיכוי היחיד לשרוד הוא אם מחשבי הקוונטום יגיעו למסקנה שהם עדיין זקוקים לבני אדם כדי לספק להם חשמל. אם ממילא נושמד בתוך 20 שנה, פתאום שיקום עזה וחיסול הגרעין האיראני נראים עניין קצת פחות דחוף.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו