פצצת התום
אפשרות הקריסה של המשטר באיראן אינה יותר משאלת לב, אלא אירוע בעל רמת סבירות גבוהה בטווח של חודשים. המשפט הזה שלפני שנה וחצי - בטרם מבצעי עם כלביא ושאגת הארי - היה סוג של פנטזיה, הופך היום לתובנה של רוב המומחים לענייני איראן, וחשוב מכך, של רוב גופי המודיעין וההערכה בעולם.
"זו לא שאלה של אם, אלא של מתי", אמר לי השבוע בכיר ביותר לשעבר באירופה. יש עוד רבים כמוהו שיפורטו בהמשך, אבל בשיחה עם גורם ביטחוני־מודיעיני אחר הוא שרטט לי גרף המדאיג את כולם. בגרף יש קו אלכסוני יורד ואחד עולה, ושניהם נפגשים בנקודה אחת באמצע, הנקודה שבה המשטר הנוכחי באיראן עשוי לעשות את מה שנדרש כדי לשרוד בכל זאת - להחזיק ביד איום גרעיני צבאי מוחשי.
לפי הגרף הזה, ככל שמעמדו ויציבותו של המשטר מידרדרים, כך עולות יותר ויותר הכוונה והנכונות של המשטר הנוכחי לפרוץ לנשק גרעיני זמין כדי לייצר את האיום שישמור אותו בשלטון.
שלושה גורמים ביטחוניים בכירים, שאינם ישראליים, מאשרים ל"ישראל השבוע" כי לפי התפיסה המודיעינית של הגופים העוקבים מקרוב אחר איראן, ולפי הערכות החוקרים, לפחות חלק מבכירי משמרות המהפכה יפעלו גם ללא אישור המנהיג העליון להשגת נשק גרעיני, ברגע שיראו כי המשטר בסכנה מוחשית מיידית.
לפי התפיסה המודיעינית של הגופים העוקבים אחר איראן, לפחות חלק מבכירי משמרות המהפכה יפעלו גם ללא אישור המנהיג העליון להשגת נשק גרעיני, ברגע שיראו כי המשטר בסכנה מוחשית מיידית
ההערכות האלה מבוססות, ראשית, על כך שחיסולו של השליט עלי חמינאי בתחילת שאגת הארי, לבד מהתוצאות החיוביות של ערעור המשטר ופגיעה באויב הבכיר מכולם, הסיר את המחסום העיקרי בפני קיצוני המשמרות לריצה לפצצה. חמינאי האב היה הגורם היחיד שמנע את ההגעה לפצצה, אף שאפשר צעדים לקידום העניין, כמו העשרת האורניום לרמה צבאית. בהיעדרו, ועם הכישלון של האפשרויות הצבאיות הקונבנציונליות במהלך המלחמה, האפשרות למהלך פריצה לפצצה הופכת ריאלית.
בכירי המשמרות ראו כיצד טבעת האש סביב ישראל קרסה: חמאס איבד את רוב כוחו, חיזבאללה הוכה ויכול רק להטריד את ישראל, וגם מערך הטילים והכטב"מים המפואר של איראן עצמה גרם נזק מינורי יחסית, הרבה־הרבה פחות מההערכות המוקדמות גם בישראל עצמה. גם סגירת מצר הורמוז התבררה כגול עצמי, כאשר האמריקנים הטילו מצור ימי משלהם, וצינור החמצן הכלכלי העיקרי של המשטר - יצוא הנפט - נחסם לחלוטין. גם כאן הנזק למערב מינורי, והפתרונות העוקפים מסייעים להתגבר עליו.
תובנה עיקרית העולה מהשיחות ומהדוחות היא שהמשטר לא יוכל להתמודד עם המשבר האזרחי באיראן, גם אם המלחמה תסתיים מחר. הנזק הכלכלי הוא של מאות מיליארדי דולרים, התשתיות הרוסות עוד מלפני המלחמה - מים, אנרגיה, תחבורה ועוד. אופי השלטון החצוי באיראן, ממשלה אזרחית חסרת כוח והשפעה אך בעלת כל האחריות, ומשטר המשמרות בעל הממון (שנותר) והכוח הצבאי והשלטוני, לא יכול להביא לשיקום, ועל כן הפיצוץ בלתי נמנע. מההידרדרות הזו להחלטה להגיע לפצצה המרחק לא רב.
איך הם יעשו את זה בפועל? המשטר מחזיק לא רק ב־480 קילוגרמים של האורניום המועשר ל־60% המפורסמים, אלא גם במאות ואולי באלפי קילוגרמים של אורניום מועשר ל־20%. רוב עבודת ההעשרה היא בקפיצה לרמה הזו, כך שגם אם 480 הקילוגרמים יושמדו או יוצאו מהמדינה, נדרשות יכולות העשרה מינימליות של עשרות ואולי מאות צנטריפוגות גז שאפשר להסתיר בקלות, כדי להעשיר עוד אורניום לבניית פצצות גרעין.
בנוגע לטילים - לאיראנים יש כאלו המסוגלים לשאת ראש נפץ גרעיני. לגבי סוגיית מערכת ההנשקה, המנגנון, החלק השלישי במשוואת הפצצה, לא ברור עד כמה באמת הצליחו ישראל וארה"ב לפגוע בו ולהסיגו לאחור. לפי ההערכות האופטימיות מדובר בשנים אחורה, אבל הפסימיות מדברות על הרבה פחות מכך. ויש עוד אפשרות - שפקיסטן, המעצמה הגרעינית האוהדת, ואולי קוריאה הצפונית, יספקו מערכת כזו לאיראן כמוצר מדף.
התפיסה המושכלת בארגוני הביון היא שניתן יהיה לאתר ולמנוע העברה כזו, אבל אין לכך ודאות מוחלטת. "ברירת שמשון - הגרסה האיראנית", כך הגדיר זאת אחד מהגורמים הביטחוניים.
עוטף אירופה
"בשיחות עם מנהיגים אירופאים נוכחיים, לרבות מנהיגי המדינה שלי, אני מציב להם את האפשרות הבאה: תארו לכם שבלגיה היתה פולשת לצרפת, וביום אחד טובחת ב־1,200 אזרחים וחיילים, וחייליה היו אונסים, בוזזים וחוטפים מאות אזרחים בחזרה לבריסל. מה הייתם עושים? אני גם נותן להם את התשובה, והיא שבריסל היתה נראית הרבה יותר גרוע מדרזדן של מלחמת העולם השנייה. זה ממחיש עד כמה העולם המערבי, ובעיקר זה האירופי, לא מבינים את גודל הטראומה של ישראל והישראלים אחרי 7 באוקטובר, ומתנהלים בצביעות מגלגלת עיניים מול הפעילות של הצבא הישראלי ברצועת עזה לאחר הטבח".
במילים הנדירות האלה בבירה אירופית חשובה פתח בן שיחי, לשעבר ראש אחת המדינות האירופיות המשמעותיות ביותר, את השיחה איתי השבוע. האיש, מפוכח וזועם (במידה ובנימוס אירופיים), לא חסך ביקורת מהתנהלות המנהיגים האירופאים הנוכחיים כלפי ישראל והמזרח התיכון בכלל. הבעיות הפנימיות של אירופה, והכניעה לקבוצות לחץ, הפכו את מנהיגי המדינות האירופיות לאינטרסנטים מפלגתיים, ובשל כך, לדבריו, הם נמנעים מלקבל החלטות אמיצות בעלות השלכות חיוביות ארוכות טווח. זה היה ההסבר שלו להתנהלות האירופית לגבי המלחמה באיראן ולהיעדר הרצון להצטרף אליה כדי להסיר את הגורם המרכזי לטרור העולמי, לערעור משטרים ולפנאטיות אסלאמיסטית - המשטר באיראן.
כך גם בעניין הפלסטינים ורצועת עזה שלאחר המלחמה. הדובר, המעורה בסוגיה, מותח ביקורת על המתקפה האירופית על ישראל, המגבילה הכנסת חלק מהסיוע, מוצרים וציוד העשויים לשמש את חמאס למטרות צבאיות. לדבריו, אין מדינה אירופית שהיתה מכניסה ולו קמצוץ סיוע לשטח האויב כפי שעשתה ישראל.
הנקודה היא, הוא מוסיף, שההתנהגות הזו מרחיקה אותם מהשפעה של ממש על ישראל ועל הגעה לפתרונות הראויים. מוטב שיתמקדו ברפורמות הנדרשות ברשות הפלסטינית, התנאי של טראמפ ושל העולם הערבי לקידום פתרון מדיני, ובדה־רדיקליזציה בקרב הפלסטינים. ישראל התריעה וחששה כל הזמן מהכוונות הפלסטיניות נגדה, הן של חמאס והן של ארגוני הטרור האחרים, אבל גם של הציבור הפלסטיני. 7 באוקטובר הוכיח שהיא צדקה, אבל ההנהגה האירופית מסרבת עדיין לקבל את הטיעון הישראלי.
מיקרופון, מצלמה - וקלצ'ניקוב
הסיפור הבא ממחיש את הבעייתיות וההטיה בסיקור של כלי התקשורת הגדולים בעולם את המתרחש באזורנו. פיגועי הטרור של 11 בספטמבר תפסו אותי בעת פגישה במזרח ירושלים עם גורם פלסטיני. הייתי אז כתב וסיקרתי, בין השאר, את יחסי ישראל והרש"פ בתקופה הקשה של שלהי האינתיפאדה השנייה. הפגישה הסתיימה די מהר, והגורם הבטיח שיתקשר אלי עם התגובה של יאסר ערפאת לפיגועים.
בצאתי מהפגישה התקשר חבר, צלם של אחת מסוכנויות הידיעות, וסיפר לי על הפגנת שמחה במזרח העיר. טסתי למקום והספקתי לדווח על שתי נשים וכמה עשרות בני נוער ערבים צוהלים ומחלקים ממתקים לאות הזדהות ושמחה על הפיגועים בניו יורק. הבנתי כי אם כך במזרח ירושלים, ששם הם פוזרו במהרה על ידי משמר הגבול - בשטחים שבשליטת הרשות בוודאי יהיו הפגנות שמחה.
סבב טלפונים עקר עם עיתונאים פלסטינים שהתחמקו ועם גורמים רשמיים ואחרים לא הוליד דבר, גם לא חיפוש אחר דיווחים של הכתבים הפלסטינים של כלי התקשורת הזרים המוצבים ברמאללה, בשכם ובעזה. הפלסטינים הפיצו צילומים של ערפאת תורם דם בבית חולים בעזה "עבור האמריקנים".
נזכיר, מדובר בתקופה שבה הרשות ספגה ביקורת בינלאומית קשה, בעיקר מהאמריקנים, בשל האינתיפאדה השנייה שאותה יזמה ועודדה לאחר קריסת המגעים עם ישראל להשגת הסכם שלום מלא. לרש"פ היה חשוב למנוע פגיעה נוספת במעמדם, בשל התמיכה של הרחוב הפלסטיני בפיגועים בארה"ב.
חזרתי למערכת רשת ב' ברוממה דרך רחוב יפו. שם, בבניין JCS, שכנו אז רוב המשרדים והאולפנים של כלי התקשורת הבינלאומיים בישראל. היתה שם מהומה קטנה, שרק אחר כך התברר טיבה. החבר הצלם התקשר וסיפר כי בידי סוכנות אי.פי יש צילומים ודיווחים על אחת מהפגנות התמיכה הפלסטיניות בפיגועים, הפגנה שהתקיימה בשכם. עוד בירורים העלו את הסיפור המדהים הבא: צוות צילום עם כתב פלסטיני של אי.פי תיעד הפגנה של אלפי פלסטינים ברחובות שכם, אחת מעשרות הפגנות שנערכו באותו יום בתמיכה בפיגועים. הצוות העביר דיווח מלא על האירוע בזמן אמת, ושלח את קלטת הווידאו (כן, כן, קלטת. לא קובץ) אל המשרד בירושלים.
אלא ששום דיווח לא הופיע, ולא צילומים. הכתב והצלם התקשרו אל ראש משרד אי.פי בירושלים, דן פרי, וסיפרו כי הם בלשכת מושל שכם אז, מחמוד אל־עלול, בכיר בפת"ח עם עבר טרוריסטי. הם אמרו כי חייהם בסכנה אם הכתבה תפורסם. אחד מהם סיפר כי קלצ'ניקוב מכוון לראשו. פרי ניהל עוד שיחה, עם שר התקשורת הפלסטיני דאז יאסר עבד רבו, ודרש ממנו כי יערוב לשלומם של אנשי צוותו.
עבד רבו אמר כי לא יעשה כן, והוסיף לחצים ואיומים לבל תשודר הכתבה. ניחוש אחד אם זו שודרה. ובכן, מובן שלא, הכתבים שוחררו והצילומים מעולם לא ראו אור.
צוות של אי.פי שתיעד אלפי פלסטינים חוגגים את הפיגוע בתאומים, התקשר אל משרד אי.פי בירושלים ואמר כי אם הכתבה תפורסם חייהם בסכנה, ואחד מהם סיפר כי קלצ'ניקוב מכוון לראשו
בשיחה איתי אז הסביר פרי כי ברור לגמרי שלא יכול היה להסתכן ולקבל אחריות לחיי אנשיו, ושקיבל גיבוי מהמנהלים בניו יורק. סוכנות אי.פי פרסמה טקסט על ההפגנה, יש לומר מתון למדי, דיווח לקוני ויבש משהו. כך גם כמעט כל סוכנויות הידיעות ועשרות כלי התקשורת הבינלאומיים שסיקרו את הנעשה בישראל ובשטחים. כמעט כל הפרסומים יצאו רק לאחר שדיווחתי על כך בחדשות רשת ב' של קול ישראל, והיתה מיני־סערה בביצת התקשורת הבינלאומית המקומית בירושלים. הצילומים היחידים ששודרו היו רק מאותה מיני־הפגנה במזרח ירושלים.
לימים, בשיחות עם כתבים זרים שהיו אז בירושלים, הם הודו כי אין בעצם סיקור עצמאי וחופשי של המתרחש בשטחי הרשות, בשל האיומים על העיתונאים הפלסטינים והמגבלות על הזרים, וגם בגלל ההזדהות של הפלסטינים ורבים מהזרים עם הצד הפלסטיני. ראש דסק באחת הסוכנויות המרכזיות, אירופאית שנישאה לפלסטיני, דחפה כל העת לטון אנטי־ישראלי ופרו־פלסטיני; בין השאר, היא פרסמה דיווח על "טבח מחנה הפליטים ג'נין" במהלך מבצע חומת מגן, תוך הסתמכות על "דיווחים" פלסטיניים בדבר "מאות הרוגים ומעשי התעללות". הכתבה והדיווחים התעמולתיים שימשו אחר כך את מוחמד בכרי בהכנת סרטו המכפיש והשקרי "ג'נין, ג'נין".
מאז שום דבר לא ממש השתנה, רק הורע. מקצת העיתונאים הפלסטינים המקצועיים עזבו או הועזבו. הביקורת והבדיקות על הדיווחים המגיעים מהכתבים העצמאיים בשטח כמעט לא קיימות. "אל־ג'זירה" ותחנות ערביות אחרות מדווחות דיווחים מוטים ושקריים, וכלי התקשורת המערביים מצטטים מהם. בעזה המצב גרוע בהרבה. רוב העיתונאים מעורבים בארגוני הטרור וחלקם טרוריסטים ממש. הדיווחים בלייב ביום הטבח מהקיבוצים ומבסיסי צה"ל המחישו את זה. במחלקת המזרח התיכון ב־BBC בלונדון יש כמעט אך ורק עובדים ממוצא ערבי, והם שולטים בשיח. אבל מה שמטריד את כלי התקשורת המערביים בצביעותם הוא רק "למה ישראל לא מאפשרת כניסת עיתונאים לעזה". וכל זה מוביל לתובנה או לעובדה שכלי התקשורת המובילים במערב בסיקורם המוטה הם חלק משמעותי בפריחת האנטישמיות והאנטי־ישראליות בעולם.
נקודת ציון
והמספר הנוסף - 100, 100 דולר ליתר דיוק, מחירה של חבית נפט גולמי (מסוג ברנט), לפי בורסות הסחר ביום רביעי השבוע. למספר הזה חשיבות אסטרטגית מכריעה.
איראן רוצה להעלותו לגבהים חדשים בואכה 150 דולר, ויש פרשנים במערב שמסייעים לה בזה, באמצעות ניסיון לפגוע בנתיב השיט הדרומי בהורמוז ופגיעה של החות'ים בתשתיות הנפט הסעודיות.
עלייה חדה במחיר הדלק בתחנות בארה"ב עשויה להביא לאובדן הרוב הרפובליקני בקונגרס, ועימו לסיום המלחמה. כישלון איראני יקרב את התמוטטות המשטר.
