נעוץ באדמה ובתודעה: המאחז שאיש לא מעז לעקור

הסאגה המגוחכת, הידועה בשם "פרשת ח'אן אל־אחמר", היא ההוכחה המזוקקת שלא המשפט הוא העניין אלא הפוליטיקה. כפי שסנטו השבוע שני חברים בפרלמנט האירופי בשר החוץ שלהם, ג'וזף בורל, "האיחוד האירופי מעולם לא קרא להתיישבות של אנשים אחרים בשטחים כבושים אחרים 'פשע בינלאומי'. האיחוד מדבר על 'מתנחלים בלתי חוקיים' רק ביחס ליהודים ישראלים".

אך הבעיה אינה באירופה, אלא אצלנו. ברצותה לעקור אנשים מביתם, מדינת ישראל יודעת להפעיל את מיטב כוחותיה, והמשפטנים כבר מתיישרים בהתאם. כשאינה רוצה - אפילו בג"ץ האיום מתכופף.

כי מה היה לנו פה? פסקי דין חלוטים של בית המשפט העליון, צווי פינוי, התחייבויות פומביות "גבר־גבר" של שני ראשי ממשלה ושרים, ועשרות מיליונים שהושקעו בפתרונות חלופיים. ברגע האמת כולם התנדפו כמו בנט מהלשכה. ח'אן אל־אחמר נעוץ באדמה כמו השיחים במדבר יהודה, ואיש לא מעז לעקור אותו.

הערבים הצליחו לקבע בתודעת המערב שעקירת המקום תמנע הקמת מדינה פלשתינית בעתיד (כאילו אם לא יסירו את הח'אן מדינה כזו תוקם). מנהיגינו - אולי הם יודעים משהו שאנחנו לא - חוששים לשלם את מחיר העימות עם ביידן, שולץ ומקרון.

העניין הוא שאי אפשר להחזיק את המקל בשני קצותיו. אם המערב מתעקש להשאיר את תושבי הכפר במקומם, הוא לא יכול בה בעת למנוע מישראל את הבנייה באזור הסמוך E1, המחבר בין ירושלים למעלה אדומים. ישראל צריכה לומר לאמריקה ושות': "או שתאפשרו לנו לאכוף את החוק ולפנות את התושבים לאתר ראוי - או שתחדלו מללחוץ בעניין E1. השטח אצלנו, האחריות עלינו, והעתיד הוא שלנו. יש גבול להתערבות החיצונית".

תפוח האדמה הלוהט הזה מתגלגל כעת אל ראש הממשלה החדש, יאיר לפיד. אולי הוא, שלא התהלל חוגר כמפתח ולא התחייב על פינוי הכפר, שמחויב לאחדות ירושלים ועבר לגור בה, ושמחובק פיזית ומטאפורית על ידי המערב - אולי הוא יצליח להסדיר את הפשרה הזו.