איך לנצח מלחמה
מהם עקרונות המדיניות והביטחון של נפתלי בנט, שר הביטחון וראש הממשלה בעבר (גם אם לתקופה קצרה) - ומי שעשוי להיות גורם בכיר ומשפיע בממשלה עתידית? את העקרונות ליקטנו משיחות רקע ומהתבטאויות של בנט, וכן מפעולותיו כראש ממשלה בשנים 2022-2021.
בסוגיית איראן בנט לוקח את הבעלות על דוקטרינת ראש התמנון. כלומר, הגישה כלפי איראן היא שיש לפגוע בה בשל היותה מוקד הטרור והאיומים על ישראל, ולא רק בסוגיית הגרעין. לכן הוא דוגל במערכה מלאה מול איראן, להחלשתה עד כדי הפלת המשטר. בתקופתו כראש ממשלה החל ליישם את המדיניות, לרבות באמצעות פעולות קינטיות על אדמת איראן, שלא קשורות רק למדעני גרעין. כך, למשל, חוסל חסן סיאד חודאי, אחד ממפקדי גוף הטרור הבינלאומי של איראן במשמרות המהפכה, והותקפו בסיסי כטב"מים איראניים. לשיטתו, אחת ממטרות העל של הממשלה צריכה להיות סימון של הפלת המשטר כיעד, ועד אז דחיית היכולת של איראן להגיע לגרעין. לפי העקרונות של בנט, כמו עם בריה"מ של שנות ה־80, צריך לעזור לאיראן לקרוס. למשל, לצייד את האופוזיציה במסופי סטארלינק כדי לשמר קשר אינטרנטי.
עמדה מעניינת של בנט היא תפיסתו שאם חיזבאללה יורה על ישראל - צריך לתקוף באיראן, מה שהוא מכנה "היפוך משוואת האיום". במקום שאיראן תאיים על ישראל באמצעות חיזבאללה, ישראל תתקוף בטהרן בהתאם לאמירה המיוחסת לבנט: "האייתוללות אינם גיבורים גדולים, אלא שולחים אחרים למות".
לתפיסתו של בנט, היעד של חיסול חיזבאללה הוא קריטי ויכול להתבצע על ידי חנק כלכלי, עצירת הסיוע מאיראן, הישארות ברצועת הביטחון עד לפירוק מלא של חיזבאללה - ואולי אף לצמיתות - כדי לשמור על ביטחון יישובי הצפון. במובן זה, נדמה כי בחלק מעקרונותיו המדיניים, הוא עוקף את נתניהו מימין. גם לו אין פתרון קסם לשאלה מי בפועל יפרק את חיזבאללה באופן מלא. את נשיא סוריה א־שרע הוא מגדיר כאיש ג'יהאד קיצוני בחליפה שעושה הצגות למערב, ומסכים לנורמליזציה עם סוריה רק לאחר הכרה ברמת הגולן כישראלית.
הוא דוגל בהישארות ברצועת הביטחון בלבנון עד לפירוק מלא של חיזבאללה - ואולי אף לצמיתות. בסוגיית קטאר הוא נבדל מאיזנקוט ומנתניהו, ומהקו הצהוב אין לו כוונה לזוז "עד שעזה לא הופכת לשבדיה"
בהקשר לעזה, בתפיסה של ראש הממשלה לשעבר נכנסת קטאר כגורם השלילי ביותר. מבחינתו, מדובר במדינת אויב. הוא גורס כי זו אחת הנקודות שבהן צריך לעמוד מול האמריקנים בנחישות: לשכנע אותם לפעול נגד קטאר ולהרחיק את המדינה הזו מכל קשר לעזה. הוא גורס כי אי אפשר לפרק את חמאס כשקטאר בסביבה. "כמו חתול ששומר על השמנת, צריך להגדיר אותה כמדינת אויב - וכך אפשר יהיה לפעול נגדה בזירה הבינלאומית", כך בנט בראיונות שהעניק בעבר. זו הסוגיה המרכזית שבה הוא נבדל מאיזנקוט ומנתניהו. את האחרון הוא תוקף על הקשר כביכול שבין יונתן אוריך ויועצים אחרים למדינת המפרץ העוינת. כמו כן, הוא גורס שצריך להרחיק את טורקיה, שאותה הוא מגדיר "מדינה שלילית ומורכבת", אבל עדיין לא אויבת. מנגד, הוא אומר שצריך להגדיל את המעורבות המצרית בסוגיית עזה - ובכל מקרה לא מוכן לזוז מהקו הצהוב "עד שעזה לא הופכת להיות שבדיה".
בסוגיית יו"ש ותנופת הבנייה בהתנחלויות אצל בנט לא ממהרים לתת מחמאות, אבל עמדתו העקרונית היא בעד בנייה בשטחי C, לרבות אזור E1, שיהיו בשליטת ישראל, אבל שטחי A וגם B ייוותרו בשליטה של הרשות הפלסטינית. רשות ולא מדינה - שלהקמתה הוא מתנגד, כמו כמעט כל ראשי המפלגות. "ביחד" מדגישים שדווקא נתניהו הוא שהסכים למדינה פלסטינית בחתימתו על מסמך 20 הנקודות של טראמפ לפני כשנה, בשם הממשלה וגם בשמם של חברי הקואליציה שלו, בן גביר וסמוטריץ'. בנט רואה באלימות מתנחלים ביו"ש תופעה מסוכנת הפוגעת בהתיישבות, שיש לפעול נגדה בכל הכלים הקיימים, אבל גם מגדיר את המתנחלים הפורעים "קומץ לא מייצג".
את מעמדנו הבינלאומי הוא מגדיר כאסון, ומדגיש את הפיכתנו מבחינה תדמיתית ממדינת הייטק למדינת "ג'נוסייד". הוא מבטיח להקים גוף תודעה בינלאומי הייטקי וסייברי ולפעול לחיזוק הקשר עם קהילות גדולות בארה"ב, כמו השחורים וההיספאנים. וכמובן, בלי פיגועי תודעה והסברה של שרים בממשלה, כמו הצעות להטיל פצצת אטום על עזה. היבט חשוב שהוא רוצה לקדם הוא הנכסים הישראליים בתחום הטכנולוגיה הצבאית והאזרחית - דבר שלשיטתו יחזק את הצורך של העולם בישראל ויוביל לשיפור מעמדנו הבינלאומי. בנט סובר שאי אפשר לוותר על אירופה, למרות עוינותה, אבל תוך שמירה על עקרונות וקווים אדומים. הוא מעריך שממשלה "רציונלית ונורמלית" ללא פרובוקציות, כזו שתטפל באלימות הקיצוניים, תוכל לנהל שיח סביר מול אירופה.
בנט והאופוזיציה ככלל בונים על כך שהעולם, רחוק כקרוב, יהיה יותר קשוב לישראל בהיעדר שרים דוגמת בן גביר בממשלה, וכך גם ניתן יהיה לקדם הרחבה של הסכמי אברהם, או כפי שבנט מגדיר זאת: "להיכנס למגרש ולא לתת לאחרים לעשות את העבודה בשבילנו".
גם בנט וגם איזנקוט הציעו מהלכים ומדיניות לא שונים בהרבה מאלה שלפחות מנסה נתניהו לקדם, עם הבדלים בדרכים ופחות ביעדים. בנט מעריך כי נתניהו לא הצליח לקדם לא מעט סוגיות מדיניות בגלל התנגדות חבריו לממשלה ב"ימין החזק", והמסקנה המתבקשת היא שממשלה בלי אותם חברים תוכל לעשות הרבה יותר.
הדרך אל הבום
"מדינות לא קורסות כלכלית במפץ אחד ברעש גדול, הן מתפיידות". את המשפט הזה אמרה לי סמלת צעירה מאמ"ן, והוא מתאים לכלכלה האיראנית וכנראה גם למשטר עצמו. כלומר, הנפילה עצמה לא תהיה בבום גדול או בהפיכה חדה באישון לילה של חמושים שייכנסו למטה משמרות המהפכה, אלא בקריסה בשלבים, דעיכה של כלכלה, של שליטה ושל יכולות, תוך סבל רב לאוכלוסייה, עד להתקוממות האחרונה שתעשה זאת. זו הסברה ואלו התרחישים שעליהם מדברים הן במסדרונות המודיעין של ישראל, הן בארה"ב והן במפרץ. "עד שזה יקרה דרושות סבלנות, נחישות בעיקר מהצד האמריקני ונשימה ארוכה", לדברי גורם ביטחוני.
נתוני הכלכלה העדכניים מראים עליות מחירים של מאות אחוזים במוצרים בסיסיים כמו ביצים, שמן צמחי, בשר לסוגיו ולחם. ההגעה להיפר־אינפלציה מעבר לפינה, והשלטונות לא מסוגלים להעלות שכר כדי לפצות על כך כשהקופה ריקה. לשם הדוגמה, עובדי ממשלה באיראן משתכרים כ־18 מיליון טומאן בחודש (כ־90 דולר), וחבילת 20 ביצים וכ־1.8 ק"ג חזה עוף עולים יחד כמעט 10% מהמשכורת הזו.
תגובות השרשרת מתגברות, והשביתות בדרך. וכך, איגוד המרצים באוניברסיטאות הודיע שאם לא ישולמו המשכורות והחובות למרצים, החל מ־1 בחודש מֶהְר (23 בספטמבר) יושעו כל הפעילויות האקדמיות באוניברסיטאות. והסטודנטים, להזכירכם, היו מאז ומתמיד הרוח החיה מאחורי ההפגנות והמחאה.
הסיפור הבא נותן עוד ביטוי מעניין להלך הרוח האנטי־משטרי באיראן, עם קשר לישראל: אחד מכוכבי הקולנוע הגדולים ביותר באיראן, נאוויד מוחמדזאדה, העלה סרטון שבו הוא לובש בגד בצבעי דגל פלסטין ומודיע שיתמוך בפלסטינים לנצח. תגובת המחאה ברשתות היתה הסרת עוקב. הוא איבד מיליון עוקבים ברשתות, ויתרה מזו, הקהל החרים הצגה שהשתתף בה עד כדי כך שהמפיקים נאלצו להוציא אותו מצוות השחקנים.
אזרח איראני ממשהד: "זה לא עניין של לתמוך או לא לתמוך במדיניות של הממשלה, או בגרעין או בהורמוז. כבר לא אכפת לאף אחד מזה, מנסים רק לשרוד"
והנה טעימה משיחה שהצלחתי לקיים דרך גורם שלישי עם אזרח איראני ממשהד, עובד מדינה ואב לשני תלמידי תיכון. "זה קודם כל העניין של הצרכים הבסיסיים שלנו, שאני לא מצליח לספק למשפחתי. לא אכלנו בשר כבר שבועות, עוף פעם בשבוע, ועל השולחן יש בעיקר אורז עם מעט מאוד תוספות. המכונית עומדת ליד הבית כי אין דלק, ואין לי כסף מיותר לקנות במחיר מופקע בשוק השחור. זה לא עניין של לתמוך או לא לתמוך במדיניות של הממשלה, או בגרעין או בהורמוז. כבר לא אכפת לאף אחד מזה, מנסים רק לשרוד".
החוב
בחודש שעבר ציינו בפיליפינים 82 שנים למותו של הנשיא הראשון מנואל לואיס קזון, אשר לו מקום של כבוד בהיסטוריה היהודית, כמי שהציל כ־1,300 יהודים במהלך השואה. היו אז כמה וכמה דיפלומטים שעשו זאת באותה דרך בערך: סוזה מנדש הפורטוגלי שעשה כן בניגוד למדיניות ארצו, ראול ולנברג השבדי, צ'יאונה סוגיהארה היפני, קרל לוץ משווייץ, שאן הסיני, פרלסקה האיטלקי ועוד. הסיפור של קזון מוכר פחות, והשנה הוא גם זכה להכרה רשמית ישראלית־ממלכתית בדמות מכתב של הנשיא יצחק הרצוג לנכדו, מנואל קזון השלישי, שאותו אנו חושפים לראשונה. במכתב הביע הרצוג את תודתה של האומה על פועלו של הסב, "גיבור הזוכה להוקרה נצחית", והזמינו לביקור בישראל. הנכד השיב במכתב משלו ובו אמר שמעשיו של אביו היו חלק מהחמלה ומהשאיפה לכבוד האדם ולשלום בין האומות.
פועלו של קזון הונצח בסרט "המשחק של קזון", ומהפרטים שעלו שם התברר בין השאר כי ממשלת ארה"ב, שהפיליפינים היתה תחת חסותה, מנעה מבצע הצלה גדול יותר והגבילה את מתן האשרות ל־1,000 בשנה בלבד. את הסרט יצר הבמאי היהודי מת'יו רוזן, המתגורר בפיליפינים, והרעיון נולד לאחר שגילה כי ילדים מקומיים יודעים לשיר את "הבה נגילה". התחקיר שלו גילה את סיפור ההצלה של הנשיא קזון, שנולד ככל הנראה כתוצאה מפנייה של האחים פרידר, משפחה יהודית שבבעלותה מפעל לייצור סיגרים, ב־1938. הם סיפרו לו על הכוונות של היטלר להשמיד את היהודים ועל סגירת הדלתות בעולם בפניהם, והפצירו בו להתערב. הוא פנה לממונים האמריקנים, ובין השאר התערב לחיוב גם השליח הצבאי של ארה"ב במנילה, אחד דווייט אייזנהאואר, לימים נשיא ארה"ב.
מי שהתנגדו היו אנשי מחלקת המדינה, ובסופו של דבר הושגה הסכמה ל־1,000 יהודים בשנה למשך עשר שנים. האשרות הוצאו בגרמניה, ו־1,000 יהודים ובהמשך עוד 300-200 הגיעו למנילה, ואת חלקם שיכן קזון באחוזתו הפרטית. הם חיו שם בבטחה והקימו קהילה לתפארת עד לכיבוש הפיליפינים על ידי היפנים ב־1942. קרוב ל־100 יהודים נרצחו בידי היפנים, היתר הצליחו לשרוד, חלקם באופן פרדוקסלי - כי הציגו את דרכוניהם הגרמניים, שהיפנים כיבדו.
בישראל מונצח קזון באנדרטת "דלתות פתוחות" בראשון לציון, במרכז התרבות "בלאיי (בית) קזון" בתל אביב, ברחוב מנילה בחיפה ובמוזיאון ידידי ישראל בירושלים.
ועם זאת, במוזיאון יד ושם אין הנצחה של ממש לקזון. מהמוזיאון נמסר: "בתקופת השואה היו מקרי הצלה וסיוע ליהודים בצורות ובאופנים רבים. יד ושם מעניק לסיפור הגירתם של פליטים יהודים לפיליפינים (שהיתה באותה עת אוטונומיה בראשות מנואל קזון, אך בשליטת ארה"ב) את המקום והמעמד הראויים לו, כפי שעושה עם סיפורי הצלה רבים אחרים. חלקם נכללים תחת ההגדרה של חסיד אומות העולם וחלקם - כמו מקרה זה - לא, אך כולם ראויים להערכה".
דני ויסלר, שסבו וסבתו מרטין והנרייטה ויסלר ואביו מקס היו מניצולי קזין במנילה, אומר ל"ישראל השבוע" כי לקח על עצמו להמשיך את מורשתו של אביו ולהביא לידיעת הציבור הרחב בישראל את סיפור הצלתם מהשואה של כ־1,300 יהודים בזכות מדיניות הדלתות הפתוחות של נשיא הפיליפינים מנואל קזון. "המכתב שהנשיא הרצוג כתב מרגש, כי הוא הכיר באירוע המיוחד והיחיד בעולם שבזכותו אני ועוד 8,000 צאצאים יהודים חיים ומשגשגים היום".
נקודת ציון
באזור הירוק ("גרין־זון") ברפיח החלה השבוע שנת הלימודים לכ־400 תלמידים בכיתות בית הספר היסודי הראשון של ארגון Education for peace, שעליו הרחבנו לפני שבועיים. הארגון אמור לקבל את האחריות לתוכניות הלימוד בעזה מטעם מועצת השלום, ולשנות מקצה לקצה את החינוך המסית לשנאה שקיים עד היום.
הכיתות ממוקמות בקרוואנים ממוזגים, כנראה היחידים בכל הרצועה, התלמידים מקבלים ארוחות במשך היום ועובדים גם בכיתת מחשבים. הפיילוט יצא לדרך רשמית, ונאחל לו "שלום מכיתה א'".
