לא מזמן, לרגל חגיגות ה־250 לידידתנו הגדולה שמעבר לים, ערך ה"אטלנטיק" משאל בין כותבי העיתון בשאלה "מהי היצירה הכי אמריקנית". אני זוכר שכשנתקלתי בשאלה הזאת, לצד כל החשודים המיידיים - "מובי דיק", הסיפורים של ארנסט המינגווי, המוזיקה של בוב דילן וברוס ספרינגסטין ושורה של סרטים הוליוודיים מוכרים - היה שם אחד שעלה מייד בדעתי: ריימונד קארבר. אמן הסיפורים הקצרים, הריאליסטיים להחריד ושוברי הלב.
בניגוד ליוצרים אחרים ברשימה, קארבר לא כתב על מאבק קשוח מול איתני הטבע, על ההגירה לארץ האפשרויות, על קפיטליזם דורסני או על נסיעה על פני המרחבים העצומים של המערב; במקום זה הוא כתב על אנשים רגילים. על משפחות, על החיים בפרוורים ועל אלכוהוליזם. אף על פי כן, אין הרבה יוצרים שהצליחו להגדיר כמוהו את הגבריות האמריקנית, ואולי את הגבריות המודרנית בכלל. בדרך כלל הוא עשה את זה בפחות מעשרה עמודים.
אז מה כל כך אמריקני בסיפורים הקצרים של קארבר? קודם כל הריאליזם, ולצד זה החומרנות הקיצונית, המנוכרת. הגיבורים של קארבר סגורים לחלוטין בתוך עולם של חומר. הם הולכים לעבודה, יושבים לאכול ארוחת ערב, שותים (בדרך כלל יותר מדי), צועקים על הילדים, משלמים חשבונות ונקלעים לפשיטות רגל. הם כמעט לא עוסקים ברעיונות או במחשבות מופשטות. רוב הזמן הם שקועים בהישרדות.
אם יש להם בכל זאת חלומות, אלו בדרך כלל חלומות צנועים: להוריד עשרה קילו, לשלם את החוב לבנק, לשמור על מקום העבודה ולהציל את הנישואים. חלומות של אמריקנים בני המעמד הבינוני, שמנסים להחזיק את הראש מעל המים. חלומות ריאליסטיים, של אנשים שחיים בתרבות ריאליסטית. כזו שמכירה רק את החומרי, המעשי, את הכאן ועכשיו.
אף על פי כן בסיפורים הקצרים והמינימליסטיים של קארבר יש נשמה, ויש גם לא מעט עומק. והעומק הזה קשור לא למה שנאמר בהם, אלא דווקא למה שלא נאמר. הדמויות לרוב לא מפגינות הרבה מודעות עצמית, וכמעט לא מדברות על רגשות, אבל לקורא ברור שהרגש נמצא שם, מבעבע מתחת לפני השטח.
דוגמה לכך היא האופן שבו קארבר כותב על יחסי הורים־ילדים בסיפור "אופניים, שרירים, סיגריות", המספר על אב שמסתבך בקטטה אל מול עיניו הנדהמות של בנו הצעיר. דוגמה נוספת היא העיסוק בזוגיות מתפרקת, המופיעה בחלק ניכר מהסיפורים בקובץ. שוב ושוב קארבר מנסה לשים אצבע על הנקודה המדויקת בזמן, על האירוע המסוים, שבעקבותיו מבינים בני הזוג שהסיפור נגמר. שהאהבה מתה. אבל יחד עם זה הם לא חוסכים במאמצים, לעיתים באופן מכמיר לב, כדי לדחות את הקץ. להציל את מה שעל פניו נראה שכבר לא ניתן להציל.
כאמור, הגיבורים של קארבר הם אנשים רגילים. בדרך כלל גברים (אם כי לא תמיד, כמה מהסיפורים מסופרים מנקודת מבט נשית). בדרך כלל הם עובדים בעבודות נטולות זוהר, או שהם מובטלים. לרוב הם לא כל כך מסתדרים עם העולם. אפשר לומר שהם די אבודים. ועם זאת, וזו אולי הנקודה החשובה, גיבורי הסיפורים - פגומים, לא מבריקים בעליל, שחוקים מהחיים ומלאים בהרס עצמי ככל שיהיו - עדיין לא אומרים נואש. הם עדיין מקווים שהדברים איכשהו יסתדרו. עדיין מחכים לגאולה. גם אם אין להם מושג מה טיבה של הגאולה הזאת, ואיך בדיוק היא אמורה להופיע.
"האם יש לי עדיין סיכוי?" שואל את עצמו אל, גיבור הסיפור "ג'רי ומולי וסם", כאשר הוא יוצא לחפש את כלבתם האהובה של ילדיו לאחר שנטש אותה מתוך התקף זעם, משוכנע לחלוטין שחייו, עתיד משפחתו, אולי גם גאולת נשמתו, כולם תלויים בהצלחת המשימה: "הוא הרגיש שהוא גמור אם לא ימצא את הכלבה. איש שמוכן לזרוק כלב קטן הוא איש שלא שווה כלום".
הספר "אפשר לבקש ממך שקט, בבקשה?" היה קובץ הסיפורים הראשון של קארבר שראה אור. במובן מסוים, זה עדיין לא "קארבר בשיאו". הכתיבה הרזה, המנוכרת והמינימליסטית שכל כך מזוהה איתו, עדיין לא הגיעה כאן לשכלולה הסופי. לעיתים נראה שבחלק מהסיפורים יש יותר מדי מלל, וכי קארבר המאוחר, קארבר של "דבר קטן וטוב", היה כותב את זה טוב יותר. כאן גם אולי המקום לציין שכל הסיפורים כבר הופיעו בקבצים קודמים שפרסמה הוצאת מודן, גם הם בתרגומו המשובח של משה רון.
אף על פי כן, עבור מי שאין לו היכרות קודמת עם הסיפורים של קארבר, הספר הזה יכול להיות הזדמנות לצלול פנימה. אל אמריקה האמיתית, המחוספסת ונטולת הזוהר של מעמד הביניים. יבשת מנוכרת, חומרנית, שעדיין משתוקקת לגאולה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו