קרקוב, 1943
בחשש היא מציצה ב"שקוץ" שנכנס לבית במדים כהים של עובד רכבת. עוד לא עיכלה את חירותה, עת שערי הכלא באו.דה, המשטרה היהודית, נפערו לפתע ושילחוה לחיים. והנה, אחרי חודשים מאחורי סורג ובריח היא שוב בחלל שיש בו ניחוח בית. צריף קטן. ריהוט דל. דירת ארעי. אך צלחת המרק החם, שאינו דליל כמו הנוזל העכור בכלא, מכריזה בתוקף: בית. את צריף העץ המבודד בפרוקצ'ים, פרוור של קרקוב, שכרו בעלי הבית הודות לתעודות מזויפות שהיו ברשותם.
אבל מה עושה גוי בבית יהודים? תוהה זלמה. בריחתה שלה מהציידים פיתחה בה את המומחיות להריח יהודים. אותה איש לא יוכל להוליך שולל, גם לא כאלה שמסתובבים כבר שנתיים עם תעודות מזויפות והצליחו לשרוד אחרי שגטו קרקוב חוסל. את בני עמה היא מזהה. לא בהכרח לפי תווי הפנים וצבע השיער. די במבט הרדוף הנשקף מן העיניים המתרוצצות אנה ואנה, כדי להסגיר ניצודים.
עיניו הכחולות־ירוקות של הגבר הצעיר והתמיר קורנות בנינוחות של בן חורין, של בעל בית. אבל הוא מדבר ביידיש, ואבה לדרברגר מגיש לו תפילין. הגוי הזר מניח את כובעו העגול על השולחן ומצמיד את הקובייה השחורה אל קו התפר שבין מצחו לשערותיו הבהירות. הוא מפשיל את שרוולו ומלפף במיומנות את רצועות העור על זרועו. "למה גוי מניח תפילין?", התמיהה שבליבה פורצת בבלי דעת בקול רם.
"נעים מאוד", פוסק לרגע הבחור ממלמול התפילה, וזיק שובבי נדלק בפניו המחייכות אליה, "לולק להרר, יהודי כשר למהדרין".
סומק בוער בלחייה של הנערה על הטעות בזיהוי ועל שהפריעה לתפילת האיש. איך הצליח הבחור להוליך שולל מומחית כמותה לזיהוי יהודים. היא משפילה את עיניה, ומבוכתה מתעצמת נוכח עליבות שמלתה הבלויה. אצבעותיה מבקשות לאחוז באחת מצמותיה בתנועה לא רצונית, כפי שהיתה מורגלת תמיד. ידה הקמלה באוויר מזכירה לה שזוג הצמות הארוכות, עם הסרטים התואמים, שייך לעולם אחר. העולם שלפני. האם יהיה גם עולם אחרי?
אפילו כשחלתה בטיפוס בראשית המלחמה, לא גזזו את צמותיה. אבל בגטו חייבת היתה להיפטר מהחזות הילדותית שלה כדי להשתלב בעבודה בבית החרושת למדים, ולנסות להיראות בוגרת יותר. בכלא צימח שערה פרא, ושוב יכלה לאוספו לצמה קצרה, אבל אחרי שבועות רבים בלי מים ומקלחת באו.דה לא העזה לגעת בראשה ובכינים שרחשו בו.
היא שוב מעיפה מבט חטוף במראה המלבב של הצעיר הבלונדיני יפה התואר, המתפלל בפינת החדר, ולא מצליחה להסתיר את חיוכה המשתומם. מול מבטיה של הנערה תפילתו של לולק מקבלת עומק נוסף שלא חשב עליו קודם. פתאום מבין הוא מדוע כה חשובה לו מצוות התפילין. הן הסיר מעליו כל סממן יהודי. כמעט אינו יכול להביט בעצמו במראה. תחושת זרות וסלידה עצמית גואה בו למראה הגבר הנשקף מולו, זה הלובש מדים כהים כמדי הרודפים. כשהוא עטור בתפילין, יהודי הוא מבפנים ומבחוץ.
סיים את תפילתו, נענה להפצרת מארחיו והתיישב לטעום מן המרק. חש שהנערה הקטנטונת ממשיכה לנעוץ בו עיניים סקרניות. על פניה משחקים מחבואים בערבוביה כאב ושחוק, רודפים זה אחרי זה. גם בלי מילים זיהה בעיני הדבש שלה את מסך הבלבול, אימת הנרדף וניצוץ הבדידות.
לולק ואבה מסתודדים בחדר הפנימי. זלמה מנחשת שהם מדברים עליה. שאבה בוודאי מספר ללולק שהילדה נותרה לבד בעולם, והיא חסרת כל שניסתה לחצות את הגבול לסלובקיה ונתפסה. "אביה היה איש הגון וישר, שסייע בעבר למשפחתנו בענייני מסחר", מסביר אבה בחדר פנימה. לולק מהנהן בעצב ופונה לצאת מהבית.
"בערב אקח אותך מכאן, זלמה", אומר לולק, כתפיו הרחבות ממלאות את מפתן הדלת. "הפעם תצליחי לחצות את הגבול". הביטחון שנודף ממנו מידבק, והיא נושמת אותו עמוק פנימה. טוב שכך כי היא פחדנית.
לקראת ערב מגיע לולק, כפי שהבטיח, והיא יוצאת איתו אל הרחוב. העוברים והשבים נחפזים בהליכתם, ממהרים לשוב הביתה מפאת העוצר המאיים. הוא הולך בצד אחד של הדרך, היא בצד השני, צועדים יחד ולחוד אל תחנת הרכבת. הוא רוכש את הכרטיס עבורה. לה הרי לא היו מוכרים. הקופאים הפולנים, גם בתחנת רכבת זעירה בפרוורי העיר, יודעים היטב לאתר יהודים נסים. במראה הארי המושלם של לולק איש לא חושד.
שקשוק צורם של הרכבת המתקרבת לתחנה ממלא את אוזניה ומעורר את התנודה הפנימית שבתוכה. הרעד הלא רצוני שוב מסתער עליה. היא מנסה להסתיר את שיניה הנוקשות מאחורי שפתיה הקפוצות. היא מביטה בו, בלולק המשגיח עליה מרחוק, גופו שעון על עמוד פנס בתנוחה שלווה, כמעט מתריסה בביטחונה העצמי. הם עולים לאותו הקרון. הוא בחור בן עשרים ושבע, שמראהו בהיר ומדיו מהודרים ונעליו הגבוהות מצוחצחות, מתיישב בתא אחד. היא, נערה בת שלוש־עשרה שחזותה כהה ובגדיה מסמורטטים, מתיישבת בתא אחר, מעט באלכסון מאחוריו.
כל הדרך רצות עיניה בין צדודיתו של לולק לבין הנוף שדוהר בחלון, בוהק בירוק, הולך ונצבע בדמדומי שקיעה. הם מתרחקים מהמרחב העירוני הצפוף. הדרך משתרעת על פני מישורים וגבעות רכות, והם מתקרבים לאזור כפרי והררי. גם כשמתחיל להחשיך, היא לא נותנת לעפעפיה שכבדו להיעצם. עליה לרדת מייד אחרי שיקום הוא, כפי שהדריך אותה מראש. את מנוחתה מפריעים כפריים שממלאים את הקרון בשפת ביבים, לא בדיוק אוצר המילים שבו דיברו ב"בית יעקב". את השוק השחור והעולם התחתון של הרכבת כבר פגשה כשנסעה אל הגבול עם דב לנדא בניסיון הבריחה הראשון שכשל. הפעם היתה מנוסה והתעלמה במופגן מהקולניות של יתר הנוסעים. כמו רק היא ולולק היו שם, קרובים רחוקים. שני בודדים ההולכים לרגע קצר יחד.
הרכבת מאיטה את מרוצתה, ולולק עובר סמוך לתאה, נזהר לא להביט לכיוונה. היא נעמדת רק כשהרכבת נעצרת, ויורדת אחריו אל שרידי האור האחרונים. תחנה בודדת שסביבה פזורים בתי עץ בין חלקות תירס צפופות ומרבצי חמניות גבוהות.
היא נושמת את ריח האדמה מרטיט הנחיריים, מנסה בתוך הפחד לדבוק בתחושת החירות. הרי הטטרה מתנשאים מעליהם, חדים ומשוננים, מתריסים כלפי מעלה, מדגישים את זערוריות האדם. לולק נד לה בראשו, והם מתחילים לצעוד, מתרחקים ממקום יישוב אל מעבה היער, מפלסים דרכם בין עצי מחט דקים וחשופי גזע שצמרתם נושקת לשמיים.
בעיקול הדרך מבחינה זלמה בשתי צלליות נעות לקראתם, ולופתת בבהלה את זרועו, באינסטינקט של חיה המזהה את ציידיה. "אלה שומרי היער שעובדים איתי", לוחש לה לולק, "הגענו לנקודת המפגש"
רוח סתווית מרעידה קלות את עלוות העצים הנשירים, הנמוכים והרחבים יותר, משתלבת היטב ברעד שפועם בה. צעדיו של לולק מתונים, מתחשבים ברגליה הקטנות. עלי שלכת ראשונים מרשרשים תחת רגליהם. רטיבות העשב הלח חודרת אל נעליה הנמוכות והשחוקות. אצבעות רגליה הולכות וקופאות, מזרימות את הקור לכל אורך הגוף שמעליהן. היא מביטה בקנאה במגפיו המשובחים של לולק.
"אנחנו בטח לא רחוקים מזאקופנה", לוחשת זלמה, וגיחוך מתגנב לקולה. "אם אפול שוב בידיהם, אוכל לחדש את קשריי הטובים עם הנאצים ממפקדת הגסטפו".
"היית בכלא זאקופנה?", הוא שואל, מופתע. "מוניק אחי נעצר ונחקר בו. כל מאמציי להציל אותו העלו חרס. הוא נשלח לאושוויץ ונרצח. אנשים לא יוצאים חיים מכלא זאקופנה. ידידיי הפולנים מכנים את המקום 'הקצבייה של חבל פודאליה'. פלא שיצאת משם. איך זה קרה?".
זלמה מושכת בכתפיה ופורסת את כפות ידיה כמבהירה שאין לה תשובה ברורה לשאלה. היתה עם דב, אחיינו של לזר לנדא, זה כל מה שהיא יודעת. היא מנסה למחוק מראשה את הריחות, הקולות והמראות שהמילה "זאקופנה" מעוררת בה.
"ההליכה ביער מזכירה לי את הבית", היא מתחמקת משאלתו. "אני מבילסקו. בימי ראשון נהגנו ללכת ליער ולקטוף פטל, אוכמניות ופטריות".
הוא מנסה לדובב אותה עוד, להבין כיצד נרצחו הוריה, ואיך הצליחה לשרוד לבד בעת שיהודי קרקוב כבר גורשו וחוסלו. היא מספרת שאחיה הגדול סאלק ברח מפולין, והיא מקווה לפגוש אותו בהונגריה. על ההורים והאחות, שנתפסו ונרצחו באקציה בוויליצ'קה, היא לא מרחיבה את הדיבור. קמצנית במילים, הילדה. לולק חושש להכאיב לה בחקירותיו ומתעטף בשתיקה. הוא מגרש את התוגה על אובדן אחיו וצולל אל הגעגוע לאחיותיו ולהוריו. לפחות הוא יודע שהם כבר בהונגריה הבטוחה, שהצליח להבריחם בשלום.
בעיקול הדרך מבחינה זלמה בשתי צלליות נעות לקראתם, ולופתת בבהלה את זרועו, באינסטינקט של חיה המזהה את ציידיה. "אלה שומרי היער שעובדים איתי", לוחש לה לולק, מניח לרגע את כף ידו על כתפה של הילדה הרועדת, "הגענו לנקודת המפגש".
כשהשניים מתקרבים, הוא לוחץ בחום את ידיהם. זלמה לא שואלת, אך מנחשת שבין השלושה שוררת היכרות עמוקה. בכל אופן, היא חושבת לעצמה, זו בוודאי לא הפעם הראשונה שלולק עושה את הדרך הזאת, הרי פוסע הוא בה כבקיא ורגיל. לפני שלולק מפקיד אותה בידי שומרי היער, הוא מסביר לה שהם ימשיכו איתה לנקודה שבה ימתינו ליהודים נוספים, העתידים להצטרף. שם יחכו ללילה גשום וערפילי, שבחסותו מסוכן פחות לחצות את הגבול. הוא מאחל לה הצלחה בדרך הארוכה שעוד לפניה, ומסביר שעליו לחזור למשימותיו בקרקוב.
נערה בת שלוש־עשרה לבד ביער עם שני גברים זרים, מהבהב בתוכה שוב הפחד. לולק קורא את חששותיה ומנסה להרגיעה בחיוך שמרכך את פניו, בעיניו שנעצמות לרגע עם הנהון הסנטר. במחוותו האחרונה והשתוקה הוא משכנע אותה שהוא בוטח בשומרי היער. היא בוטחת בו, ועל כן בוטחת גם בהם.
לולק נבלע באפלת הליל, איש זר שלא הכירה לפני המלחמה ונרתם, כך בפשטות, בלא כל תמורה, להציל את חייה. אדם שמפנה גבו אל נתיב החיים וצועד במודע אל ארץ המוות. על מה ולמה, שאלה את עצמה בלילות, כששכבה תחת כיפת השמיים בקרחת היער, בוהה באור הירח הנשפך על שרשרת הרי הטטרה, ממתינה לנמלטים נוספים שלולק קיבץ.
רק לשקוע בעולם החלומות
לולק צועד נמרצות, כמעט רץ, עליו לתפוס את רכבת הבוקר הראשונה. הלילה הולך ומחוויר. הוא עוצר מלכת כשקרני שמש ספורות חודרות מבעד למסך היער העבות, מאירות עלים שהאדימו. הוא מוקסם מטיפות הטל, שצובעות את העלים בזוהר נחושתי. נוגע לרגע באצבעו באגל הנענה לו ונוטף לכף ידו. באופק מתנשאת מעליו שרשרת ההרים מבעד לערפילים, ותחתיו מבנים כפריים קטנים בסמוך לחוות סוסים המוקפת גדרות עץ.
הוא שואף את אוויר ההרים, מבקש לינוק אל גופו שלווה ולהתמזג עם הכפריות המנומנמת. כמה היה רוצה להניח רק לרגעים ספורים את הראש, לשקוע בעולם החלומות, אבל הוא מתנער מייד, גופו נדרך, עליו להסתער על המשימה הבאה. תוך כדי הליכה הוא ממלמל את ברכות השחר. עם המילים העתיקות בוקעת מתוכו גם תפילה לשלומה של זלמה, שזה עתה הפקיד בידי שומרי היער. הילדה צבטה את ליבו בעוצמת עדינותה, בבדידותה. הלוואי שתעבור בשלום את חציית הגבולות ותגיע למקום מבטחים, הלוואי שיצליח הוא לשמח את מרילה אחותו ולחלץ את שלמה חברו.
היא חשה את גופה נקרע מלולק, ואיתו גם נשמתה. חרדה איומה גואה בה שלא תזכה לפגוש אותו שוב, שלא יזכו לאהוב ולהקים בית. היא לא אומרת לו דבר. הם צועדים בשתיקה, בחשיכה, מהתחנה בכפר אל תוך היער
המחשבה על שלמה ברנשטיין, המתייסר כבר חודשים במחנה פלשוב, לא נתנה לו מנוח. הוא ריחרח וחקר את הבורחים מפלשוב, עד שהצליח לאסוף ידיעות מדויקות על מקומו של חבר ילדותו ועל עיסוקו. יחד למדו בבית הספר הפולני בשעות הבוקר, יחד ב"חיידר" בשעות אחר הצהריים, ויחד כנערים ובחורים בישיבת "כתר תורה".
עם השנים נעשו לחברי נפש. בינם לבין עצמם דיברו, ספק בצחוק ספק ברצינות, על האפשרות שיהפכו לאחים ממש, כלומר גיסים. נפשו של שלמה נקשרה בנפשה של מרילה. היטב ידע כמה קשור לולק לאחותו הצעירה, וחש חובה להיות גלוי לב עם חברו ולשתפו בחלומו להקים עימה בית בבוא העת. לולק שמח ברעיון של איחוד בין שתי הנפשות הקרובות אליו. אבל בינתיים אפסנה המלחמה המתמשכת את החלומות במקפיא, שנראה כי מנגנון ההפשרה שלו התקלקל לעד.
כמה ימים קודם הצליח להגיע אל שלמה. הוא נרעד כשזיהה אותו מרחוק, אחרי שלא התראו חודשים רבים. היה נראה שבעוד רגע קורס חברו תחת המשא הכבד של פסי הרכבת, כמעט מועד כשניסה להניחם על תלולית העפר. רק צל רועד נותר מהבחור הגבוה והחסון. כשהשומר האוקראיני התרחק, התקרב לולק בזריזות אל חברו. מתחת לכובע המצחייה העגול זיהה שלמה את המבט החם והמוכר וקפא בתדהמה. בלי לומר מילה דחף לולק פתק לידו של האסיר והתרחק בזריזות. מרחוק הבחין בשלמה המציץ בפתק בהשתאות. הוא כתב לו שישתדל לעזור, ובאחד הבקרים הקרובים יופיע בעת שהאסירים מוצעדים לעבודות הכפייה מחוץ למחנה. "ברגע שתזהה אותי מרחוק, חמוק מן השורה ורוץ לכיוון שלי", כתב לו.
שלמה מיהר להשמיד את הפתק, אך המילים שבתוכו המשיכו להדהד בו, מגבירות את קצב הלב, מעיקות. מהבריחה עצמה לא חשש. הוא סמך על תושייתו של לולק, שמח שהצליח לאתרו ולהגיע עד אליו, והתרגש ממסירותו חסרת המעצורים וממוכנותו לסכן עצמו עבור ידיד נפשו. השלכות הבריחה ייסרו אותו. הוא הכיר מקרוב, מקרוב מדי, את האימה. אביו נרצח עם עוד קבוצת יהודים כעונש קולקטיבי על כך שאחד האסירים הצליח להימלט. עוד עשרים וחמישה אסירים עונו ונרצחו בדם קר, אחרי ששלושה אסירים נוספים ברחו מירוזלמסקיה, תת־מחנה במתחם פלשוב.
האם יוכל הוא לשאת על מצפונו אחריות מחרידה שכזו? האם בני דודיו שבמחנה לא ישלמו את המחיר? אבל האם לא כל מי שיכול לברוח מחויב לעשות זאת, כשריד ופליט, עד לזוועות? האם לא חל דין מוות על כולם, מי כעת ומי אחר כך, מי בעבודה קשה, מי ברעב, מי בגז, מי כמטרה נעה מול קנה רובהו של אמון גת, שהשתעשע בירי אקראי באסירים ממרפסת ביתו?
אמון גת: הקצין הכי סדיסט באס. אס
השאלות רדפו את שלמה גם כשהוצעדו עם שקיעה חזרה למחנה, אחרי יום מייסר שנראה שאין לו סוף. גופו דאב, בטנו דקרה מרעב, רקותיו פעמו, ועיניו חשכו אל תוך הערפל. הוא נזכר בגעגוע מייאש בתפקיד שהצליח להשיג במטבח המחנה הודות לגרמנית המצוחצחת שבפיו. העבודה במטבח אפשרה לו לא רק לשרוד, אלא גם לסייע לאחרים, עד שגורש משם ונשלח אל עבודת הפרך של הנחת פסי הרכבת. לרגע כמעט נכנע לשקיעה המתוקה, לסחרחורת, לאובדן. מי שצעד לידו בשלשה הבחין בהליכתו הרופפת, חבט בידו והשיבו לחיים.
שלמה הבין שזמנו במחנה קצוב, בתנאי העבודה הקשים מחוץ למחנה צפוי לו בקרוב מוות מחולשה ומרעב. עליו לנצל את ההזדמנות שנקרתה לפניו. הוא רוצה לחיות. געגוע עז למרילה לפת אותו. לרגע צלל לתוך עיני הדבש־ירוק שלה, לניגוד שבין זיק השובבות המבהב בהן להליכתה הזקופה, המאופקת. כבר לא חשב שנותרו בו רגשות ורצונות מעבר לכאב הפיזי של ההישרדות. כבר שכח שהוא גבר צעיר, והנה מפגש אחד עם לולק הצית בו חיים.
לולק עלה על הרכבת לקרקוב, עובר שוב בראשו על תוכנית הבריחה. חוט מחשבתו ניתק כשמראהו המעונה של שלמה צף ועלה בו. האם בכלל יצליח, במצבו הגופני הירוד, לרוץ? לדווש על אופניים? ארורים הגרמנים שהרעיבו כך את שלמה, הבחור הכי ספורטיבי בחבורת "כתר תורה", אלוף השערים בנבחרת "הכח" קרקוב. הוא נזכר בימים אחרים, ימים שבהם הרעיבו את עצמם לדעת מתוך בחירה, כדי לזכות בפטור משירות החובה בצבא פולין.
זו היתה השיטה הפחות אכזרית. היו צעירים יהודים שפגעו בגופם, הורידו אצבע, העיקר לא להיאלץ להתגייס לסביבה אנטישמית, שקיום מצוות, כמו כשרות ותפילה במניין, אינו אפשרי בה. גם לולק הרעיב עצמו אז. עוד נשארה לכך עדות, תמונה שצולמה לקראת הוצאת תעודת הזהות שלו, ובה פניו שדופות להחריד. זה לא עזר לו. הוא גויס לצבא. גם שלמה גויס, אחרי שמאמציו לרדת במשקל הותירוהו שרירי וספורטיבי. אז חשבו שזו צרה צרורה. היום צרות העבר הן מושא לגעגוע. בצבא הפולני עשה שלמה חיל כצלף מצטיין.
בספטמבר 1939 אף נלחם בגרמנים, עד שצבא פולין קרס והוא נפל בשבי. מהשבי הצליח להימלט בקפיצה מרכבת נוסעת. האם יצליח להבריחו כעת מהמחנה?
לולק הביט בדמותו שהשתקפה בחלון הרכבת. בניכור הציץ בגבר התמיר, במדיו הבורקים, בפנים הנחושות. התהפכו היוצרות. כעובד רכבת וכמבריח שטיפס לגבהים, נושא ילדים על גבו, הפך הוא שרירי ורחב, ואילו שלמה, החסון יותר, נעשה שבור ושדוף. הוא אהב ושנא את הדמות שהשתקפה מולו. מדי הרכבת הלמו אותו, בלי ספק, הרבה יותר מבגדיו כ"ישיבה בוחר". מאז שנפרד מהפאות וגילח את הזקן המדובלל, התגלה קו סנטרו התקיף, והוא נעשה לגבר נאה.
תחילה היה נבוך ממבטי הנשים שננעצו בו. מהר מאוד הבין שאם ישפיל עיניו כמו צעיר יהודי כשר, יסכן את עצמו. מאמץ רב השקיע כדי ללמוד איך להיישיר לעברן מבט חצוף ולחייך חצי חיוך. הוא שנא את תחפושת הגוי שלו, בעיקר נחרד בכל פעם שזיהה אחים יהודים נרדפים שהביטו בו ביראה, חוששים שבעוד רגע הגוי הפולני המצוחצח במדי הרכבת יסגיר אותם. הוא שנא את המלחמה שהרחיקה אותו ממתיקות הלימוד בבית המדרש, שגזלה את תמימותו, שסכסכה את נפשו, שאתגרה את אמונתו וששדדה ממנו את החלום להקים בית עם פאני.
במעבר בין קרונות הרכבת, לולק רגיל לחלוף על פני חיילים וקצינים גרמנים. פעם הוא היה צריך להתגבר על הפחד. היום הוא מתאמץ לגבור על הדחף לשלוף את האקדח הקטן המוסתר בכיס הפנימי של מעילו ולירות בהם אחד־אחד
חמש לפנות בוקר. בחוץ עוד חשיכה. האסירים משתרכים בריצה ממחנה פלשוב אל קצה מסילת הברזל. שומרים עליהם גרמנים ואוקראינים, מאיצים, חובטים, מתעללים. הנה הוא, לולק. ממש שם. לא דמיון הוא זה. לא הזיה. הנה הוא לולק במדי הרכבת הכהים, עומד זקוף, אוחז בכל יד בזוג אופניים. עכשיו או לעולם לא. עכשיו. לא. לעולם לא. עכשיו. עכשיו. כן. עכשיו. שלמה מזנק מהשורה אל מאחורי קבוצת שיחים. לרוע המזל, מבחין בו אחד השומרים ומתחיל לירות לכיוונו. שלמה רץ. לרוץ הוא יודע. מהר. הכי מהר. בזיג וזג בזג וזיג. הכדורים שורקים, הכלבים נובחים. האם לולק נבהל וברח? היכן הוא?
האש אינה מרתיעה את לולק. הוא רוכב בחיפזון ובביטחון על האופניים, אוחז בשמאלו בכידון, ובימינו נושא את האופניים הנוספים. את עיניו הוא לא מסיר מדמותו של שלמה הרץ ונעצר מאחורי גבעה ירוקה, שמסתירה לרגע את הנמלט מעיני רודפיו. לולק מתקרב אל שלמה, זורק עליו מעיל גדול שיסתיר את לבוש האסיר, ובן רגע שלמה מזנק על האופניים. יחד הם מדוושים במשך כעשרים דקות אל בית העץ המבודד של האחים לדרברגר.
כשהם בטוחים שאין מי שעוקב אחריהם, הם נוקשים בדלת ונכנסים מתנשפים פנימה. אל מול פניו המשתאות של אבה הם נופלים איש על צוואר רעהו. שלמה בוש בריח גופו ובכינים שרוחשות בבגדיו, אך לולק מחבקו ממושכות. מכיר הוא את לולק. בחור עז נפש אך גם רגשן, כפי שמעידות הדמעות שבעיניו.
אחרי לילה בלי שינה פורש לולק לחדר הפנימי וישן שעתיים. שלמה לא מצטרף אליו. הוא אינו מסוגל להירדם. נפשו עוד מסוכסכת וסוערת מהבריחה, מנסה לעכל את החירות שזכה בה. לא רצה להניח ראשו, כדי לא לתת למחשבות על האסירים המשלמים בחייהם על הימלטותו להשתלט על דמיונו. בשמונה בבוקר יוצא לולק לעוד משמרת בעבודתו ברכבת. הוא מבטיח לשלמה שיחזור אחר הצהריים כדי להבריחו לסלובקיה.
במעבר בין קרונות הרכבת רגיל לולק לחלוף על פני חיילים וקצינים גרמנים. פעם היה צריך להתגבר על הפחד. היום הוא מתאמץ לגבור על הדחף לשלוף את האקדח הקטן המוסתר בכיס הפנימי של מעילו ולירות בהם אחד־אחד. אבל הוא בחר במרי אחר. שקט. לא הרואי, סיזיפי. לשלוף אותם אחד ועוד אחת, גברים, נשים וטף, מהגטו, מהמחנות, מהמחבוא בצד הארי, ולהוציאם מאדמת פולין הבוערת.
לפנות ערב הוא מגיע אל דירת המסתור שמצא לפאני. מקיש את הסימן המוסכם על הדלת שנפתחת בהיסוס. והנה היא לפניו. חיוורת, אך עיניה בורקות אליו בשמחה וגל גואה בו אליה, אל הנערה־אישה הזאת שכבשה את ליבו, שהכניסה מעמקים חדשים לחייו, שאיפות, תקוות, תשוקות, חלומות. היא מושיבה אותו במטבח, ממהרת למזוג לו קערת מרק, כמו יודעת שלא מצא זמן לאכול בעוד יום של התרוצצות אינסופית. הוא יושב. הוא נושם.
כל היום דאג לאחרים. סוף־סוף מישהי דואגת לו. המבטים שהיא שולחת בו, שיש בהם אהבה, כמיהה והערכה, עוטפים אותו בגלימת מנצחים. היא לא יודעת כמה חיים היא מפיחה בו, כמה כוח היא מחדירה במלחמת ההצלה שהוא מנהל. הוא מחליט לנסות שוב. אולי הפעם תתרצה.
"פאני", הוא לוחש לה. "הצלחתי להבריח את שלמה ברנשטיין מפלשוב".
היא פוערת את עיניה בתדהמה. אחרי שהצליח להבריח אותה מהמחנה ליד לובלין, תעוזתו רק גדלה, וכעת הצליח להבריח גם את חברו.
"אתה גיבור, לולק. גיבור מטורף וחסר גבולות".
"הודות להנק אחיך וללדרברגים שברחו, הצלחתי לאתר את מקומו של שלמה, יצרתי איתו קשר, והבוקר הברחתי אותו. הלילה אלווה אותו ליער, ומשם הוא ימשיך לסלובקיה".
היא שותקת. כבר מנחשת מה יהיה המשפט הבא. "פאני. אני מבקש שוב שתברחי גם את. החיים פה בצד הארי מסוכנים מאוד עבורך". הוא משתהה רגע ובולע רוק. "והם מסכנים אותי ואת פלק. בבקשה, פאני, אני מתחנן. צאי הלילה עם הקבוצה שאני מארגן. אצטרף אליכם בהמשך. מבטיח לך שאת ראש השנה נחגוג יחד בהונגריה".
פאני משפילה מבט. רטט עובר בכל גופה. היא איננה רוצה להיפרד מלולק. כל נימיה מתמרדים נגד רעיון הפרידה מאהובה. אבל העובדה שאמר לה לראשונה מפורשות כי היא מסכנת אותו ואת אחיה, מכניעה אותה. היא נושפת בכבדות את האוויר הכלוא בריאותיה, ובקול צרוד עונה: "בסדר".
לולק מחייך אליה, מרוצה, אך היא איננה מחייכת. הוא מנסה לצוד את מבטה, אך היא חומקת ממנו והולכת לארוז את ציודה הדל. בחדר הפנימי היא לובשת את בגדי האיכרה שלה, קושרת את המטפחת לראשה ותולה את התרמיל על כתפיה.
הם יוצאים יחד לרחוב. שם, בחוץ, לולק חובק את מותניה, מה שלא העז לעשות בבית פנימה. הם צועדים במקצב מיוחד, קצת מהיר בשבילה, קצת איטי בשבילו, ותנועת הגופים שלהם מתואמת להפליא, יש בה ריקוד וחירות. תחילה היא עוד מרימה אליו מבטים נוקבים, אבל מול חיוכו ובתוך חיבוקו היא הולכת ונמסה, והנה הוא כבר מזהה פיוס בעיניה ואיזו השלמה וכבר געגוע.
הם אוספים את שלמה מבית העץ של לדרברגר. בתחנת הרכבת בפרוקצ'ים הם נפגשים עם עוד שני צעירים יהודים שפניהם להונגריה וגם להם לולק מסייע לברוח. לולק רוכש את הכרטיסים, והם מתפזרים בקרון, מרוחקים זה מזה. רק פאני צמודה אליו, ובנוהל הקבוע "נרדמת", חפונה בחיקו.
כשהרכבת עוצרת בתחנה בקצה הכפר, קשה על פאני הקימה. היא חשה את גופה נקרע מלולק, ואיתו גם נשמתה. חרדה איומה גואה בה, שלא תזכה לפגוש אותו שוב, שלא יזכו לאהוב ולהקים בית. היא לא אומרת לו דבר. מה הטעם?
הם צועדים בשתיקה בחשיכה מהתחנה בכפר אל תוך היער. לולק חושב על מרילה שמחכה בקוצר רוח בבודפשט לשלמה. כמה תשמח לגלות שהצליח להימלט מן התופת. הוא כבר מזהה את קולות צעדיהם של שומרי היער. עוד רגע יפקיד בידיהם את האודים המוצלים.
לפתע פאני מושכת את ידיו ומובילה אותו מהשביל לפינה נסתרת מן העין. הוא חש את אצבעותיה הרועדות בידו. הוא מאזין לנשימותיה המהירות. ידו נשלחת אל פניה ופוגשת את רטיבות דמעותיה. הוא מלטף את לחייה ברכות, וצמרמורת עוברת בה, בו. הוא מחבק אותה עכשיו לא כי צריך להציג כלפי חוץ. הוא מחבק כי אי אפשר אחרת.
תודה - וסליחה
למה כתבתי ספר על אישה שביקשה ממני לא לכתוב עליה - ואיך זה הפך גם לסיפורו של לולק, הגיבור היהודי שנשכח בין דפי ההיסטוריה?
לפני חמש שנים פנו אלי נכדיה של שרה צהר וביקשו שאכתוב את סיפור חייה של סבתם, שורדת שואה ושורדת השבי הירדני. הם שיתפו אותי בקובץ קצר שכתבה רני לזר, נכדתה. רני היא מהנכדות שיודעות לשאול, וסבתא שרה ענתה.
אבל היא לא סיפרה רק על זלמה, הילדה השורדת, אלא גם על לולק להרר, הבחור היהודי שהציל את חייה וחיי יהודים רבים, נרצח בגיל 27 ושמו נשכח מהעולם. כשנפגשתי לראשונה את שרה, היא ביקשה בחיוך מתוק: "אל תכתבי עלי, כתבי על לולק, הבחור שהציל אותי". בסוף סיכמנו שאכתוב עליה ועליו. בליבי אמרתי שאקדיש פרק אחד לו, כדי לצאת ידי חובה, ושכל השאר יהיה על שרה.
אבל הגיבורה שלי, שכבר היתה בת יותר מ־90 ולא בקו הבריאות, הצליחה אט־אט לשכנע אותי שלא רק היא גיבורת הספר. זו כנראה דרכם של גיבורים אמיתיים. היא הניחה בידיי עדויות ויומן שתרגמה במהלך השנים על לולק, וסיפרה שפנתה ליד ושם, שם חסידי אומות עולם זוכים להנצחה ולהוקרה, בעוד המצילים היהודים לא זוכים להוקרה ממלכתית דומה - וסיפורים רבים צללו אל תהום הנשייה.
מכאן החל תחקיר ארוך, כמעט מסע בלשי, בעקבות שרה ולולק. זה לא היה רק מסע וירטואלי בין ארכיונים - הוא כלל גם מסע פיזי של משפחת צהר המורחבת, בעקבות מסלול הבריחה של סבתם מפולין לסלובקיה ולהונגריה. אל המסע הצטרפה אחייניתו של לולק, ריטה זילבר, והיא שאיחדה בין שתי המשפחות.
בכל שלב בדרך התגלו פרטים חדשים על סיפור של גבורה ותעוזה, של שרה ושל לולק, ושל בחירה להציל חיים בכל מחיר ולבחור בחיים שוב ושוב, אחרי שכמעט הכל אבד. לא חסרו מכשולים בדרך: חורים בסיפורי ההצלה שלא היה מי שימלא, שורדים שהלכו לעולמם בלי לדבר, בני דור שני שחששו להכאיב להוריהם, נכדים שלא העזו לשאול כמו רני. לא בכל משפחה יש "נושאי זיכרון" - אלה שלא מרפים, שואלים, מתעדים, זוכרים. כמה גיבורים נשכחים יש כמו לולק, שלעולם לא נדע על גבורתם?
שרה כבר לא איתנו כדי לחגוג את צאת הספר לאור. היא נפטרה בשיבה טובה, מוקפת במשפחתה האוהבת, בו' בתשרי לפני שלוש שנים. צוואתה זכתה להתממש: הודות למאמציה, ליוזמת בנותיה ונכדיה ולתחקיר לקראת הרומן, הוענק ללולק "אות המציל היהודי" מטעם מפעל חשוב של בני ברית והקרן הקיימת, הממלא את החוסר בהוקרה של יהודים שהצילו יהודים בשואה. כעת יוצא לאור הרומן ההיסטורי "אל תכתבי עליי", בהוצאת כנרת זמורה דביר ובעריכת נועה מנהיים. אני מקווה ששרה, באצילותה ובנדיבות ליבה, תסלח לי שכתבתי עליה.
יפעת ארליך
