הזירה שישראל שכחה - והפלסטינים כותבים בה מחדש את ההיסטוריה

שביל אחד חוצה את האקרופוליס של סבסטיה, בין החניה שבה עמד פעם הפורום הרומי לבין עמודי הבזיליקה. צד אחד של השביל הוא שטח B, באחריות אזרחית פלסטינית, ומצדו השני הוא C, בשליטה ישראלית מלאה. מתחת לשניהם מונחת אותה עיר: בירת ממלכת ישראל בימי המלך עמרי, שהורדוס בנה מחדש וקרא לה סבסטיאה, ועליה נערמו שכבות רומיות, ביזנטיות, צלבניות ועות'מאניות. השביל הזה, יותר מכל מסמך, מסביר מדוע המאבק על האתר הזה אינו ארכיאולוגי.

ביום שישי 24 ביולי, בעיר בוסאן שבדרום קוריאה, החליטה ועדת המורשת העולמית של אונסק"ו להוסיף את סבסטיה לרשימת אתרי המורשת העולמית כאתר מורשת פלסטיני, ובאותה נשימה גם לרשימת האתרים בסיכון. ההחלטה התקבלה במסלול חירום – ללא הצבעה כלל - בנימוק שהאתר נפגע מן העימות המתמשך. נציגי ישראל, שיושבים בוועדה במעמד משקיף בלבד מאז פרישתה של ישראל מן הארגון, התעמתו עם מנהלי הדיון כארבעים דקות ויצאו בידיים ריקות. במשרד החוץ בירושלים הגדירו את ההחלטה כ"כניעה לפוליטיזציה ועיוות של ההיסטוריה", ושר החוץ גדעון סער אמר כי סבסטיה מעידה על תולדות מלכי ישראל וכי "שום החלטה פוליטית אינה יכולה למחוק זאת".

שמונה ימים קודם לכן פרסם משרד התיירות והעתיקות של הרשות הפלסטינית הודעה שקיבלה בישראל הרבה פחות תשומת לב: אושרה הכללתם של שנים עשר אתרים חדשים ברשימה הטנטטיבית של אונסק"ו, הרשימה המקדימה שממנה נבנים בהמשך תיקי המועמדות. בהודעת משרד התיירות והעתיקות הפלסטיני נכתב כי בכך עלה מספר האתרים הפלסטיניים ברשימה ל־23 (אם כי, באתר אונסק"ו מופיעים כיום 22 אתרים). בהודעה נכתב כי מדובר במאמץ לאומי לחיזוק נוכחותה של המורשת הפלסטינית בזירה הבינלאומית, וכי ההישג מגיע על רקע מה שהמשרד מכנה "מסע הסלמה מצד הכיבוש", ובכלל זה בסבסטיה, בבריכות שלמה ובמערת המכפלה. מי שעוקב אחרי התחום לא הופתע. בספטמבר 2023  הכריזה אונסק"ו על תל א-סולטאן ביריחו כאתר מורשת עולמית פלסטיני, ולפני כן הוכרזו כנסיית המולד בבית לחם, הנוף התרבותי של בתיר והעיר העתיקה בחברון, שהכרזתה הובילה לפרישת ישראל מן הארגון. ארצות הברית, שחזרה לאונסק"ו ב-2023, הודיעה ביולי 2025  על פרישה נוספת שתיכנס לתוקף בסוף דצמבר הקרוב.

הרשימה הטנטטיבית עצמה אינה מעניקה לאתרים הגנה, פיקוח או שימור בפועל. זהו כלי מקדים שנועד להכשיר את הקרקע להגשת תיקי מועמדות, ובדיוק שם, טוענים בישראל, נמצאת המשמעות: הצהרת בעלות שמנוסחת בשפה ארכיאולוגית, שמייצרת בהדרגה מציאות שבה גורם בינלאומי מכיר בזיקה בלעדית בין זהות פלסטינית לבין מרחבים רב-תקופתיים.

מחיקת ישראל

די לעבור על השמות כדי להבין שהסיפור לא מסתכם בסמנטיקה. ברשימה מופיעים "תלול אבו אל-עלאיק", "מדינות העיר הכנעניות", "ג'בל אל-פורידיס" ו"קנאת אל-סביל". מאחורי השמות הערביים עומדים ארמונות החורף של מלכי בית חשמונאי ביריחו, תל בלאטה שהוא שכם המקראית, תל רומיידה שהוא תל חברון, תל גבעון, ההרודיון ומערכת המים הקדומה של ירושלים על ארבע אמותיה ובריכות שלמה שבמרכזה.

הכותרת "ערי מדינה כנעניות" ממחישה את השיטה: שלושת האתרים מוצגים תחתיה כחלק מרצף ההתפתחות של התרבות הכנענית, קביעה נכונה כשלעצמה, אלא שהתיאור נעצר שם. בתל בלאטה ההתייחסות לאברהם, ליעקב וליוסף כללית בלבד, בלי מעמד הברכה והקללה בהר גריזים ובהר עיבל, בלי היותה עיר מקלט ועיר לויים ובלי מעמדה כבירת ממלכת ישראל בראשית ימי ירבעם בן נבט, וגם קבר יוסף אינו חלק מן המכלול.

בתל רומיידה לא מוזכרים מגורי אברהם, רכישת מערת המכפלה או שבע השנים שבהן מלך דוד בחברון. בתל גבעון נעדרים הברית עם הגבעונים והבמה הגדולה שבה הקריב שלמה בראשית מלכותו.

עדי שרגאי, מנהלת הפעילות בארגון "שומרים על הנצח" ששם לו למטרה להגן על עתיקות ישראל, עוקבת אחרי התיאורים הרשמיים שמצורפים למועמדויות. "מה שהרשות הפלסטינית מנסה לעשות זה הכחשת מורשת וניכוס מורשת, בנוסף להשמדה הפיזית", היא אומרת. "אם אתה נכנס לאתר של משרד התיירות הפלסטיני, על סבסטיה, בירת ממלכת ישראל, כתוב שהיתה שם עיר מבוצרת בתקופת הברזל. זה כל מה שהם כותבים. אין על זה מחלוקת מחקרית, כל הארכיאולוגים מסכימים שזאת היתה בירת ממלכת ישראל המקראית, עיר שמוזכרת עשרות פעמים בתנ"ך ושנמצאו בה חרסים עם כתובות בעברית".

הדוגמה שהיא מציינת כחריפה ביותר היא ארמונות החשמונאים. "הם מרחיבים שם במידע שנשמע ארכיאולוגי ורציני מאוד על חשיבות האתר בתקופה ההלניסטית", היא אומרת, "רק מה לא מוזכר אפילו במילה אחת? החשמונאים. מבחינתם זה לא היה קיים".

בהרודיון, לדבריה, התמונה דומה: הורדוס מוזכר כדמות היסטורית ואדריכלית, אך לא כמלך יהודה, והשלב שבו שימש האתר כמעוז המורדים במרד הגדול ובמרד בר כוכבא, על מערכות המסתור והממצאים שנחשפו בו, נעדר לחלוטין. על אונסק"ו עצמה היא אינה מרככת. "היא לא מעניקה שום הגנה ושום שימור לאתרים האלה, זה כלי בעל משמעות מדינית שעוזר להם לייצר את הנרטיב", היא אומרת. "אני לא יודעת מה יותר חמור, אם הם בכלל לא בדקו מה כתוב בתיאורי האתרים ואישרו אוטומטית, או שקראו ובכל זאת אישרו".

עדי שרגאי, מנהלת הפעילות בארגון "שומרים על הנצח": "מה שהרשות הפלסטינית מנסה לעשות זה הכחשת מורשת וניכוס מורשת, בנוסף להשמדה הפיזית. אונסק"ו לא מעניקה שום הגנה ושום שימור לאתרים. מבחינתם זה כלי בעל משמעות מדינית שעוזר להם לייצר את הנרטיב"

הטענה החוזרת של הגורמים הישראליים היא שאותה רשות שמבקשת הכרה בינלאומית כמי שמופקדת על שימור פועלת בכיוון ההפוך. יריחו היא הדוגמה שאליה חוזרים. במרחק מאות מטרים בודדים מתל א-סולטאן נמצאים ההיפודרום ההרודיאני בתל א-סמארת, בית הקברות היהודי של יריחו ומערכות המים הקדומות, ובכולם, לפי מסמכים שהוגשו לגורמי הממשל, נגרמה פגיעה מתמשכת. בארמונות החשמונאים נהרסו הגנים השקועים שבחלק שבשטח A, ובמבצרי הדרך, קיפרוס ודוק, בוצעו שוד ופגיעה. "היו מגיעים לאתרים האלה, הורסים אותם ובונים על גביהם, בכוונה באתרים שיש להם זיקה יהודית", אומרת שרגאי. "זה עדיין קורה, אבל דווקא בזה יש שיפור. מה שאנחנו רואים בעלייה משמעותית זה הניסיון לשנות את הנרטיב".

מים גנובים

אחד האתרים שנכנסו לרשימה השנה ממחיש את הפער בין הטיעון המדעי לבין הניסוח המדיני. מערכת המים לירושלים, המופיעה בשמה הערבי קנאת אל-סביל, כוללת את אמת הערוב, אמת הביאר, האמה העליונה, האמה התחתונה ובריכות שלמה. בתיאור מורחבים על ההישגים ההנדסיים של האמות והבריכות, אך הסיבה שלשמה הוקמה מערכת בסדר גודל כזה, בית המקדש והעיר שצמחה סביבו, אינה מוזכרת.

ד"ר עזריאל יחזקאל, החוקר את מערכות המים של ירושלים שנים רבות, מבקש להישאר בתחום הנתונים. "אי אפשר לנתק את הקשר ההיסטורי בין בריכות שלמה למערכת המים של ירושלים ולהקשר של העם היהודי בימי בית שני", הוא אומר. "כל המערכת מתחילה לפעול בהכרח בתקופה שבה בית המקדש השני קיים, ומטרתה אספקת מים לעיר בירה שיש בה מקדש המושך עולי רגל רבים". הצהרה זו מגובה במקורות היסטוריים ובמחקר ארכיאולוגי ארוך.

הוא מפרט: ארבע אמות מים - שתיים מובילות מים אל הבריכות ושתיים יוצאות מהן לכיוון ירושלים, אחת אל הר הבית ואחת אל העיר העליונה, ככל הנראה אל אזור ארמון הורדוס בשער יפו. "לגבי האמה התחתונה, זו שהובילה מים להר הבית, יש הסכמה כמעט מוחלטת בקרב החוקרים שמדובר במפעל חשמונאי. לאחרונה הראו דגימות טיח מאמת הערוב שגם היא כנראה מאותה תקופה".

את הבריכות עצמן, הוא מדגיש בהגינות מחקרית, קשה לתארך. "אף אחד לא לקח טיח מהבריכה ותיארך אותו. אבל יש לי ארבע אמות - שתיים חשמונאיות, אחת מסוף ימי הבית השני ורק אחת שאולי נבנתה לאחר החורבן - והן לא יכולות לתפקד בלי בריכות אגירה. צינור שאין מאחוריו מיכל קיבול לא יכול לספק מים". לצד זאת הוא מצביע על מעיין עין עיטם הסמוך, שמזין את האמה התחתונה ומופיע במקורות תלמודיים כמקור המים שבו טובל הכהן הגדול. "תיארכתי אותו בפחמן 14 וגם לפי נטיפים - מפעל מים מימי הבית שני בהכרח".

ריבוי השכבות דווקא אינו מפריע לו. "מערכת המים של ירושלים היא אולי היחידה במזרח התיכון שמתפקדת כמעט ברצף מימי בית שני, דרך התקופה הרומית, הביזנטית והמוסלמית הקדומה, עוברת שיפוץ בתקופה הממלוכית, שיפוץ בתקופה העות'מאנית ושיפוץ משמעותי בתקופה הבריטית. העובדה שעמים ותרבויות שונים השתמשו בה היא מצוינת, והיא אף מעידה על הגאונות שבה נבנתה מלכתחילה. זה נתון שבוודאי לא צריך להסתיר".

גם את מקור השם הוא מסביר בסבלנות: עולי רגל נוצרים, לפני כאלף שנה, הם שייחסו לראשונה את הבריכות לשלמה המלך - בטעות, על סמך פסוקים בקהלת ובשיר השירים. מאוחר יותר ייחסו אותן המוסלמים לסולימאן המפואר, ששיקם את אמות המים, ואחד מפקידיו הקדיש את המערכת לוואקף. "מכאן כנראה הדרישה הפלסטינית", הוא אומר. "אבל ראשיתה של המערכת היא בוודאות בימי בית שני. אם אתה בא לשמר, לחקור ולתעד, אי אפשר לעשות כותרות ולמחוק את השלבים הקדומים“.

חומת מגן של עתיקות

השאלה שנשארת פתוחה היא מה ישראל עושה בפועל, ובאיזו זירה. שרת ההתיישבות והמשימות הלאומיות אורית סטרוק, שליוותה את הנושא עוד כראש שדולת ארץ ישראל, מתארת שנים ארוכות של פעולה מסוג אחד. "לאורך שנים ההתמודדות היתה באמצעות מגננה", היא אומרת. "בזירה הבינלאומית, זה אומר לעמוד מול אונסק"ו ולפעול נגד ההחלטות. בשטח, זה לתפוס את מי שמחבל באתרי המורשת ולהרחיק אותו. הכול בתחום המגננה". לדבריה, המעבר הראשון ליוזמה נעשה סביב ההכרזה על מערת המכפלה כאתר מורשת פלסטיני, אז הוכרזה המערה מצד ישראל כאתר מורשת לאומי והופנה אליה תקציב שישראל השקיעה קודם לכן באונסק"ו. "זו הפעם הראשונה שעברנו לסוג של מתקפה". השלב הבא היה בקדנציה הנוכחית: בקיץ 2024 אישר הקבינט המדיני-ביטחוני אכיפה של דיני העתיקות בשטחי B, ובפברואר 2026 הרחיב את הסמכויות גם לשטחי A, לרבות אפשרות להפקיע קרקע ולהרוס מבנים שנבנו על אתרי עתיקות.

סטרוק משווה את המהלך למבצע חומת מגן. "עד חומת מגן כל הסמכויות הביטחוניות בשטחי A היו מסורות לרשות הפלסטינית, ומבחינת ישראל המקומות האלה היו בבחינת ערי מקלט שלא נכנסים אליהן", היא אומרת. "אז ישראל אמרה שהרשות לא יודעת לספק ביטחון, ואנחנו לוקחים את זה במקומה. עשינו צעד דומה במורשת: אתם לא יודעים לשמור על האתרים שנמסרו לאחריותכם, אנחנו לוקחים את האחריות אלינו". היא ממפה שלושה מישורים שבהם פועלת הרשות הפלסטינית, שלכאורה סותרים זה את זה: הכרזות באונסק"ו, הרס פיזי של אותם אתרים והשתלטות ובנייה עליהם. "זה נראה סותר, אבל המטרה אותה מטרה, לדחוק את רגלינו מהמורשת שלנו. הם מבינים שהאחיזה הכי חזקה שלנו כאן נשענת על המורשת שלנו".

אורית סטרוק: "לאורך שנים ההתמודדות היתה באמצעות מגננה, אבל אחרי ההכרזה על מערת המכפלה כאתר מורשת פלסטיני - עברנו לסוג של מתקפה. אמרנו לרשות - אתם לא יודעים לשמור על האתרים שנמסרו לאחריותכם, אז אנחנו לוקחים את האחריות אלינו"

הפתרון שהיא מציעה אינו דיפלומטי. "נוכחות", היא אומרת. "אם זה בהתיישבות, אם זה באמצעות טיולים או שיפוצים סמוכים, פשוט נוכחות". היא מצביעה על מודל שכבר פועל: יישובים שאימצו אתרים ארכיאולוגיים סמוכים ומתחזקים אותם בעצמם. "בהר חברון, תושבות עתניאל אימצו את האתר הארכיאולוגי של אדם, שזו העיר דביר העתיקה. הן הולכות לשם באופן קבוע, מנקות ומשפצות, וכך מייצרות גם נוכחות וגם שמירה. בחברון עשו את זה בקבר ישי ובקבר אבנר בן נר". החפירה עצמה, היא מודה, מורכבת יותר: "חופרים שמגיעים לחפור ביהודה ושומרון מאוימים בחרם אקדמי. כשניהלתי את החפירות בתל חברון העתיקה היה קשה מאוד למצוא חופרים, כי האוניברסיטאות חששו".

שרגאי מגיעה מכיוון אחר לאותה מסקנה. "הפתרון הכי חשוב זה להיכנס לאתרים האלה, לקחת אחריות על בריכות שלמה, להיות נוכחים ולשקם", היא אומרת. "ככל שנהיה נוכחים באתרים האלה, יהיה בהם פחות הרס". במקביל היא מצביעה על כשל שאינו נסגר. "אנחנו בכשל הסברתי מאוד גדול. יש לנו מלחמה נרטיבית שהיא לא פחות חשובה, ואנחנו פשוט לא שם".

מי כותב את העבר

עד כמה הכשל ההסברתי מורגש, אפשר היה לראות בשבוע שעבר. במשך כמה שעות עמדה בעמוד השער של אתר ה-BBC כתבה על מה שהוגדר בה כניצול הארכיאולוגיה בידי ישראל להשתלטות על קרקע ביהודה ושומרון. האתר המרכזי בכתבה היה סבסטיה. ראש הכפר תואר בה עומד על אותו שביל, בין החניה לעמודי הבזיליקה, ומסביר שתושבים חוששים אפילו לנקות את השטח מחשש לעימות עם כוחות הביטחון או עם מתנחלים. הכתבה מציינת גם את ההרודיון, שם הוחל בהליך הפקעה של כ־324 דונם. מי שקורא את הכתבה מתקשה להבין שמדובר באתר בעל זיקה חד-משמעית להיסטוריה היהודית: הממצאים היהודיים מוזכרים בה כפריט אחד ברשימת תקופות, לצד הרומית, הביזנטית, הצלבנית והעות'מאנית, ולא כבירת ממלכת ישראל, ואילו הזיקה הפלסטינית, הרכה מכולן מבחינת עומק היסטורי, היא המסגרת שדרכה מסופר כל הסיפור. הציטוט הכמעט יחיד בה מהצד הישראלי הוא של שר החוץ גדעון סער. "זאת כתבה כל כך מוטה שאתה שואל את עצמך איפה אנחנו באירוע", אומרת שרגאי. "מצד אחד זה ה-BBC, והקרב שם קצת אבוד מראש. מצד שני אנחנו חייבים להיכנס לזה חזק מאוד".

בכיר לשעבר במשרד החוץ, שליווה שנים את ההתמודדות הישראלית באונסק"ו, אומר כי נקודת המוצא הדיפלומטית מיצתה את עצמה. "במשך שנים נקודת המבט היתה לדבר, לשכנע, להסביר", הוא אומר. "אבל כלפי חוץ קובע הכוח. כשאתה חלש, לא עומדים לצידך. בשנה האחרונה יש יותר פעולות בשטח, וזה כן יכול לעזור". לדבריו, קשה לצפות מן העולם ליחס אחר כשהקושי מתחיל בבית. "כשמנהיגים ישראלים משדרים שאפשר לוותר על אתרים חשובים בהיסטוריה שלנו רק בגלל המיקום שלהם, אנחנו באמת מופתעים שהעולם נותן אותם לפלסטינים בשמחה גדולה?"

בכיר לשעבר במשרד החוץ: "כלפי חוץ, קובע הכוח. כשאתה חלש, לא עומדים לצידך. כשמנהיגים ישראלים משדרים שאפשר לוותר על אתרים חשובים בהיסטוריה שלנו רק בגלל המיקום שלהם, אנחנו באמת מופתעים שהעולם נותן אותם לפלסטינים בשמחה גדולה?"

בפועל, המדינה כבר משקיעה, ובקצב שעולה. מאז 2023 התקבלו שלוש החלטות ממשלה בהיקף כולל של כחצי מיליארד שקלים לשימור עתיקות ביהודה ושומרון, למניעת שוד ולפיתוח אתרי עוגן. האחרונה, שאושרה במאי, מסתכמת ב-250 מיליון שקלים לאתרי יהודה, שומרון, בקעת הירדן ומדבר יהודה, ובחודש שעבר אישרה ועדת ההיגוי הממשלתית עוד כ-113 מיליון שקלים לפיתוח יותר משבעים אתרים, בהם בריכות שלמה. תוכנית האב של משרד המורשת, "דרך ארץ מורשת", נפרסת על פני חמש שנים ומתמקדת בשלב הראשון בכ-150 אתרים מרכזיים מתוך כארבעת אלפים אתרי מורשת שפזורים באזור. בסבסטיה עצמה החליטה הממשלה כבר במאי 2023 להשקיע 32 מיליון שקלים בשיקום הגן הלאומי, ובמאי השנה אושר תקציב של 28 מיליון שקלים נוספים. קמ"ט ארכיאולוגיה חידש שם עבודות שימור נרחבות לראשונה זה יותר מעשור, ובנובמבר האחרון פרסם המנהל האזרחי כוונה להפקיע כ־1,800 דונם במתחם האקרופוליס וסביבתו. בפברואר נחתם צו הפקעה על 2,068 דונם. תושבי הכפר עתרו לבג"ץ, ובית המשפט הקפיא את ההפקעה עד לקבלת עמדת המדינה החודש. במקביל מתקדמת חקיקה: הצעת חוק רשות המורשת ביהודה ושומרון, ביוזמת חברי הכנסת עמית הלוי ואביחי בוארון, אושרה במאי בקריאה ראשונה, והדיונים לקראת קריאה שנייה ושלישית נתקעו לאחר התנגדויות של משרדי הביטחון והחוץ והמל"ל.

לקחת בעלות

לא כולם משוכנעים שהבעיה טמונה בחוסר ביוזמה או בתקציבים. אורי ארליך, דובר עמק שווה, ארגון העוסק בזכויות מורשת ובארכיאולוגיה, מציע להתחיל מהבחנה שלדעתו נעדרת מן הדיון. "ההיסטוריה היא היסטוריה. יש עובדות, ויש הרבה תקופות שכולן בעלות אותו ערך", הוא אומר. "מורשת, בהגדרה, זה הסיפור שחברה מספרת לעצמה על עצמה, וזה סובייקטיבי לחלוטין. ברור לנו כישראלים מה הזיקה שלנו לאתרים שמספרים סיפור יהודי, אין על זה ויכוח. השאלה נוצרת כשאנחנו חושבים שלפלסטינים אין מורשת, ושהעובדה שהסיפור שלנו עתיק יותר אומרת שהסיפור כולו שלנו. אני לא חושב שכתוב בשום מקום שההיסטוריה בעלת ערך גבוה יותר רק אם היא עתיקה יותר". הוא מדגיש שאינו מתכחש להיסטוריה היהודית של סבסטיה, אך מצביע על הכפר שנבנה סביב האתר לאורך מאות שנים, על הכנסייה והמסגד שבתוכו ועל התיירות שמפרנסת את התושבים.

הטענה המרכזית שלו נוגעת דווקא לתזה שמציעים בצד השני. "סבסטיה היתה שתים עשרה שנה ברשימה הטנטטיבית ואף פעם לא נבחרה", הוא אומר. "ישראל הוכיחה שהיא מתכוונת לפעולות שלה ברצינות, ואז העולם אמר: לא רק שזה אתר מורשת עולמית של פלסטין, הוא גם אתר בסיכון. כל הפעולות של ממשלת ישראל גרמו לעולם להבין שאנחנו מסכנים את האתר, לא שאנחנו מגנים עליו". הוא מוסיף ומספר כי בשבוע שעבר הגיעה משלחת גדולה של דיפלומטים אירופאים לסבסטיה ולבריכות שלמה, שהן לדעתו התחנה הבאה באותו תהליך.

"כשאנחנו שמים סימני שאלה בכל פעם על הקשר של אחרים לאתר, העולם בסוף אומר לנו שיש סימן שאלה גם על הקשר שלכם, אתם מתנהגים בו בצורה שבעלים לא מתנהגים באתר מורשת", הוא אומר. החלופה שהוא מציע נשענת על מנגנונים שנקבעו בהסכמי אוסלו ולא מומשו: ועדות משותפות לאתרים שלשני הצדדים זיקה אליהם, שיסכימו ביניהן מה ייחפר ואיזה סיפור יסופר. "אם אנחנו רוצים יכולת להשפיע על מה שקורה באתרים שבשליטה פלסטינית, צריך לעשות את זה בהסכמה".

בין שתי העמדות האלה יש הסכמה עובדתית אחת: מה שקובע בסוף הוא מה שקורה בשטח, וההבדל הוא רק בשאלה אם הנוכחות של ישראל מגנה על האתרים או מייצרת את ההחלטות נגדה. אותו הסכם ביניים שהעביר לרשות הפלסטינית את האחריות על העתיקות בשטחי A ו-B, חייב אותה באותו סעיף עצמו לשמור על האתרים ולמנוע מהם נזק. "שומרים על הנצח" טוענים כי משעה שההתחייבות מופרת, האחריות חוזרת לישראל, גם מכוח אמנת האג וגם מכוח חוק העתיקות הירדני משנת 1966, שאינו מבחין בין A, B ו-C.

אפשר להמשיך ולנהל קמפיינים מול ועדות של אונסק"ו, שבהן לישראל אין זכות הצבעה ולארצות הברית לא תהיה חברות מסוף השנה, ואפשר להשקיע את אותם משאבים בחפירה, בשימור, בסלילת שביל ובהבאת מבקרים. סטרוק בוחרת לסכם את זה דרך מזבח יהושע בהר עיבל, אתר בשטח B שהמדינה החלה לאכוף בו ולהשקיע בו יחד עם משרד המורשת. "כשיהושע הגיע למזבח הזה, הוא לא שאל אם זה שטח A, B או C", היא אומרת. "וגם אנחנו צריכים לראות את ארץ ישראל".