81' או 92' או 99'
בצמרת הליכוד מתנהל בימים אלה ויכוח: האם הבחירות דומות יותר להפסד ב-1992, או לתבוסה ב-1999?
כמו ב-1992, כששמיר הפסיד לרבין והסכמי אוסלו נולדו, גם הנוכחיות עומדות בסימן איגוף של ממשלת הימין מימין על ידי האופוזיציה, על רקע ביטחוני, כשבראשות המחנה עומד רמטכ"ל במיל׳. אז היה זה גל הסכינאות ורצח הנערה הלנה ראפ, והאמונה בציבור שרק רבין יידע לטפל בעזה (או לפחות - ששמיר לא יכול). מפלגת העבודה עמעמה את כוונותיה האמיתיות מול הפלסטינים ועטפה אותן ברטוריקה ניצית קשוחה. גם היום זו עזה. ג'ארד קושנר ואנשיו המומים לשמוע שגולן, בנט, איזנקוט וליברמן התייצבו כולם נגד תוכנית מועצת השלום.
המרכיב השני היה קמפיין "מושחתים נמאסתם" ומיאוס עמוק על רקע שלטון ממושך. והשלישי - שריפת קולות בהיקפים שהיו מזעיקים את המשרד לאיכות הסביבה להוציא התראה חריגה לזיהום. אז זו היתה התחיה, עכשיו אוסף מרהיב של רסיסי מפלגות מפייגלין דרך זליכה ועד וינטר, כשגם הסכנה לציונות הדתית טרם חלפה. ומנגד, כמו ב-1999, יש התלכדות של האליטות למה שהן רואות כמאבק על עתיד המדינה מול הסכנה המגולמת בנתניהו והקואליציה הדתית-חרדית שלו. אז היה זה מסע תקשורתי חסר תקדים בהיקפו ועוצמתו, כסף ענק ולא חוקי מחו"ל, והתייצבות של עולם התרבות, המשפט והאקדמיה כדי להחליף את השלטון. דומה? אולי, בגלל 7 באוקטובר והרפורמה והכעס על החרדים, ואולי כל התשובות נכונות.
יש לליכוד שני סוקרים (השלישי, רפי סמית, סולק אחרי שאמר לאחרונה בראיון שגוש הימין לא יעבור את חמישים המנדטים). אחד חוזה לנתניהו תוצאות עגומות כמו בסקרי ערוצי 11,12,13. השני חוזה ניצחון גדול, או קרוב לניצחון. יועץ הסקרים האמריקני של נתניהו, ג'ון מקלוקלין, שייך לצד האופטימי יותר. העניין הוא שזה גם מה שחזה לוויקטור אורבן באפריל האחרון, והסוף ידוע.
על מה נשענת האופטימיות? על ההנחה שמדובר דווקא ב-1981. חילוץ ניצחון ענק ממלתעות התבוסה, על רקע הצלחה ביטחונית מפתיעה ומלחמת שבטים פנים ישראלית. אז היה זה הגרעין העיראקי, עכשיו מדובר על הגרעין האיראני. "היינו רחוקים שעות ממתקפה אדירה שהיתה משמידה את שאריות המשטר", אמר בכיר בממשלה - שהוא גם בכיר בליכוד - על האופנסיבה שבלם טראמפ בשבוע שעבר ברגע האחרון. אולי בסוף זה יהיה דומה. בינתיים, לפחות, התפנית טרם התחוללה. ב-1981, שר הביטחון של תקיפת הכור, מנחם בגין, לא נזקק לשריון.
מס ירושה
עוזר צעיר ונחמד היה אחראי על פניות הציבור במשרד ראש הממשלה בכהונתו הראשונה של בנימין נתניהו, פניות שעוד הגיעו אז בדואר ובפקסים. שמו היה גלעד ארדן. כמה שנים אחר כך, כשנתניהו בדרך לכהונתו השנייה בתפקיד, ארדן נבחר וטיפס במעלה הרשימה עד למקום הראשון בליכוד. כשכיהן כשר הפנים היה לו עוזר צעיר ונחמד בשם אופיר כץ. חלף עוד עשור, וכץ התמודד גם הוא לכנסת, ונבחר. בבחירות האלה הוא רושם הישג נדיר: הכץ היחיד בליכוד שלא נזקק לשריון כדי להיבחר במקום טוב. מי יודע, אולי גם אצלו במשרד יש מי שמתכננים על קריירה ציבורית, נינים פוליטיים של נתניהו, והסבא רבא עדיין איתנו. בבחירות 2022 נתניהו התאבד כדי שטלי גוטליב תיכנס, איכשהו, לתחתית הרשימה. בבחירות 2026 הוא מתאבד כדי שהיא לא תסיים גבוה מדי.
הבחירות המקדימות בליכוד, שהן בערך חצי בחירות בגלל השריונים, הן, בכל זאת, הדבר האמיתי: בסבירות גבוהה הן יתניעו את מאבק הירושה בליכוד על כיסאו של נתניהו, שממתין בסבלנות עוד משנות התשעים ומעולם לא הותנע. הדור הראשון - דוד לוי, דן מרידור, בני בגין - עזב את הליכוד בטריקת דלת בכהונה הראשונה. הדור השני - סילבן שלום, לימור לבנת ודני נווה - חשב שיביס את נתניהו בתחילת המילניום ונפלט מהפוליטיקה בהדרגה. הדור השלישי - סער, ארדן, כחלון - האמין שיירש אותו בדרך טבעית. משלא הסתייע, הקימו מפלגות בזה אחר זה. היחיד שהצליח לחזור הוא סער, שסיעתו מנעה את נפילת הממשלה.
קרבות אגרוף: המאבקים לקראת הפריימריז בליכוד עולים מדרגה | צפו בפודקאסט "על זה"
וכך, הדור הרביעי - אוחנה, לוין וחבריהם - יתמודד ביום שני הקרוב לא רק על מקום ברשימה. זו תהיה ההזנקה לתפקיד יושב הראש החמישי של הליכוד אי פעם. אומרים את זה בכל כהונה, אבל בכל זאת נראה שבין אם ייבחר נתניהו שוב לראשות הממשלה ובין אם יפסיד, לליכוד יהיה יושב ראש חדש לקראת הבחירות לכנסת ה-27, כשהמדינה והעומד בראשה יפתחו את העשור התשיעי לחייהם.
בטורנירים גדולים בטניס יש מי שצריכים לשחק בכל משחק, ויש מי שבזכות הדירוג שלהם מקבלים הגרלה נוחה ונחסכים מהם השלבים המוקדמים. לכן, ועם כל הכבוד לפריימריז לרשימה ולשאלה מי 20 חברי הכנסת המכהנים שייפלטו, המרוץ לראשות הליכוד יחל רק כשתיסגר הרשימה, בראשית ספטמבר.
יתמודדו בו מי שיגיעו לצמרת, לצד שר הביטחון כ"ץ ושר החוץ סער (לורל והארדי, כינה אותם פעם שרון כשפעלו כצמד).
ואולי, ובעיקר גם שתי הדמויות שעוד נותר לנתניהו לשריין בעשירייה הראשונה. ראשי ממשלה ישראליים בכלל ונתניהו בפרט, לא באמת חושבים אף פעם על יורש, מהטעם הפשוט שאיש מהם לא תכנן לפרוש. אבל אם תשוריין דמות בעלת משקל בצמרת רשימת הליכוד, זה יהיה בכל זאת הכי קרוב לצו ירושה. השריון עשה היסטריה.
גוש האחדות המפוצל
בחירות שנערכות במועד הקבוע בחוק יוצרות אשליה אופטית, כאילו הקמפיין כבר בעיצומו. זו אשליה מסוכנת. במובנים מסוימים, הבחירות טרם החלו. הליכוד, למשל, הוציא עד עכשיו אפס שקלים בדיוק על פרסום. ליברמן לא הרבה יותר. עוד אין רשימות, המפלגות הערביות לא הסתדרו וכך גם רסיסי המפלגות במרכז. מה שנראה כעת כעובדת טבע - ההובלה הברורה של איזנקוט את הגוש - הוא תופעה טרייה מאוד, בת פחות מחודשיים.
תפנית מסוימת חלה בגוש השינוי בשבועיים האחרונים. בנט בלם את הירידה בסקרים, ומצא את האלמנט שלו: דיבור בלתי פוסק על תוכניות עבודה ושיחות בשטח, בגובה העיניים, עם כל הטענות הקשות על הפרת הבטחות ומסמכים חתומים. במקביל, וגם זו תופעה חדשה, הטיפוס של איזנקוט נבלם, גם במנדטים וגם בהתאמה לראשות הממשלה.
במפלגתו מאשימים בכך את ליברמן ובנט. במשך שבועות הם מסבירים שלאיזנקוט אין ניסיון מספיק ושהוא לא ימני, מה הפלא שתומכיהם מתחילים להשתכנע? למען ההגינות, זה לא רק הם. הרמטכ"ל לשעבר עצמו אמר בכתבת פרופיל מקיפה ב"ניו יורקר" ש"אחרי 7 באוקטובר כל המדינה זזה ימינה, אבל אני נשארתי איפה שהייתי". איפה שהיה זה קצת שמאלה מהאזור שממנו מקובל לחשוב שראשי ממשלה יכולים להיבחר.
הבעיה העיקרית של הגוש היתה ונותרה יאיר גולן. קשה לארגן מחנה שהעומד בראשו בדיוק התחלף. לו היה ברור כבר לפני חודשים מי המנהיג, הוא היה אמור להגיע לגולן, ולסגור איתו עסקה חשאית: אתה תמעיט להשמיע התבטאויות קיצוניות ותכניס את מועמדיך למנזר שתקנים, אנחנו לא ננסה להשתלט על מנדטים בגזרתך וביום שאחרי הבחירות תקבל תיקים לבחירתך.
אבל אין כרגע בעל בית, וכך גולן חייב לוודא שמפלגתו נשארת גדולה מספיק. ההקצנה שלו פרנסה את קמפיין הליכוד, זה בתורו חייב את ליברמן ובנט להצהיר שהוא יהיה שר שולי ("אולי אנרגיה", אמר בנט. "אף תיק חשוב", הבטיח ליברמן). גולן חייב להגיב, וחוזר חלילה.
מי מוותר? הקרבות באופוזיציה על ראשות הממשלה | צפו בפודקאסט "על זה"
גוש השינוי עוד עומד בפני שני אתגרים גדולים: איחוד במפלגות הערביות ואיחוד בגוש המרכז. אם שניהם יקרו, הוא יתרחק משמעותית מ-61 המנדטים הנכספים. למזלו הזמני, אין כרגע אזור מריבה ופיצול כמו הגוש שמקדם בימים אלה אחדות רחבה.
מי צריך בחירות?
למה חשובות הבחירות בכלל, אם בסוף יושב גיל לימון אחד ומבטל הכל? אירוע אודי רונן חמק איכשהו בלי יותר מדי תשומת לב, אבל הוא מעיד היכן מתקבלות ההחלטות במדינה.
אחרי דיונים אינספור עבר בכנסת החוק לגירוש בני משפחות מחבלים, בכפוף לכך שיוכח שתמכו במעשי טרור. 130 בקשות לטיפול הצטברו במשרד הפנים. אחת מהן היתה בקשה של סגן ניצב אודי רונן ממדור ההסתות לגרש שתי בנות של מחבל ממשפחת עכארי שרצח קצין מג"ב ונער. בנוסף, הן חגגו בבוקר 7 באוקטובר.
אבל האירוע נתקע על ידי מערכת המשפט בשלוש דרכים: לימון הורה לפקידות במשרד הפנים להתעלם מכל הבקשות (למה? ככה); בעליון השופט כשר הוציא צו שאסר על המשטרה לנטר באופן יזום פעילות ברשת. שטיין, יהודי רגיש, מחה על כך בטענה שמדובר בציד שמאלנים, ושהביטוי "מדור ההסתות" מעורר קונוטציות לא נוחות.
בתגובה ענה לו עו"ד דוד פטר: "ועם השם 'מחלק המוסר' אין לך בעיה?" שטיין השתתק במבוכה, אבל הצו יצא; במקביל, וליתר ביטחון, הוקפא רונן על ידי המפכ"ל לדרישת היועמ"שית וסוכל למעשה.
התוצאה היא שמשפחות כמו משפחת עכארי עדיין כאן. לפי החוק הם היו צריכים להיות מגורשים מזמן; לפי בהרב-מיארה ולימון, הם יישארו שכנים שלנו.
בקיצור, מתברר שלעצום עיניים מול חוק זה לא מספיק, צריך לעוור גם את המשטרה. רג'א חדאד, אזרח ישראלי שרצח ב-1997 את תלמיד הישיבה גבריאל הירשברג ז"ל, השתחרר מהכלא, ומאז הוא חוגג ברשת. הוא מעלה תמונות שלו מחייך בבית המשפט, מתגאה ברצח יהודי ומהלל מחבלים. מדור ההסתות רצה לעצור אותו, אבל נבלם. אסור לחפש.
השבוע נזף הנשיא עמית בכנסת שהיא חלשה מדי מול הממשלה. איכשהו חמק לו הסיכול הממוקד לחוק שהתבצע ברשות ובסמכות של המוסד שבראשו הוא עומד. מדינה שבה פקיד מוטה יכול לשתק חקיקה ושבה שופט יחיד יכול להוציא צו שמקפיא חוקים אחרים איננה מדינה דמוקרטית באמת. אם הוחלט לרמוס את החוק, לפחות לא יתחבאו מאחורי החזות החסודה של הקפדה על ריבונות העם ולשון המחוקק.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו