ישראל כ"ץ עשה השבוע הרבה טעויות. אחת היתה חמורה מכולן

לבנון.

קשה היה להסתיר את התסכול בצה"ל השבוע בעקבות התקרית הקשה שבה נהרגו שני לוחמי מילואים, רס"ן (מיל') הראל בירנשטוק ורס"ם (מיל') תמיר וקנין, וארבעה נוספים נפצעו קשה בסמוך לכפר מג'דל זון, בגזרה המערבית של האזור בדרום לבנון שנמצא בשליטת צה"ל. התרחיש של פיגועים כשהכוחות נטולי יוזמה התקפית ומכווצים במגננה נאמר בכל תדריך, מהרמטכ"ל ועד לאחרון המפקדים בשטח. העובדה שזה קרה ללא יוזמה מצד חיזבאללה, אלא בשל מלכוד ישן שהופעל רק כעת, כתוצאה מעבודות בסביבת המבנה, רק הגבירה את התחושות הקשות. העצבנות גרמה לכך שבשעות הערב שוגר מיירט לעבר מטרה חשודה, שהתבררה כעבור זמן קצר כירי ישראלי.

בצה"ל ביקשו לנצל את התקרית כדי להגיב בעוצמה. יש לא מעט יעדי חיזבאללה שנצברו במהלך הפסקת האש. הדרג המדיני בלם כדי לא להסתבך עם טראמפ, כשברקע המו"מ האמריקני־איראני שישראל מואשמת תמידית בניסיונות לטרפדו, והמו"מ הישראלי־לבנוני שנמשך גם למחרת התקרית.

מעל לכל, זאת היתה תזכורת לכך ששום דבר טוב לא מאיים על ישראל בלבנון. אמנם המו"מ רציני ומלא כוונות, אבל דרושה מידה גדושה של אופטימיות כדי לראות אותו מוביל לשינוי יסודי בשטח. חיזבאללה עדיין חזק, צבא לבנון עדיין חלש, וישראל עדיין פרוסה וחשופה בשטח. כל אלה הם מתכון גם לאירוע הבא.

עזה.

סיור קצר בשבוע שעבר בחאן יונס וברפיח אפשר הצצה לאתגרים שניצבים בפני ישראל. על פניו חמאס מורתע ונמנע מתגובה גם על חיסולים של עשרות ממחבליו מדי חודש (שהופסקו השבוע, לבקשת ארה"ב ומועצת השלום). תחת המכות הקשות שספג בכמעט שלוש שנות מלחמה, הוא מעדיף לרדת למחתרת ולעסוק בשיקום, ולא בתגובה. מבחינתו, ההסכמה למסור את הנשק הכבד היא חלק מאותה הטקטיקה של היערכות מחדש לקראת הסיבוב הבא.

לכאורה, ישראל נמצאת במצב נוח בעזה. אם חמאס מתפרק מנשקו - זה טוב לה. אם הוא לא - היא נשארת בשטח, בברכת האמריקנים. אלא שבתווך יש שטח אפור שלם, נטול תשובות

בכיר חמאס נאפז סביח היה מג"ד בצפון הרצועה ואחר כך ראש מחלקת המבצעים. החיסול הסיטונאי של הצמרת הצבאית של חמאס סימן אותו כיעד לחיסול. כך או אחרת, הוא מייצג חלק מהשינוי שעובר חמאס, בעיקר בכל הנוגע לבאלאנס בין הארגון בעזה לבין ההנהגה המדינית שלו בקטאר. אם בעבר עזה נתנה את הטון, כעת מרכז הכובד עבר לדוחא, בהנהגתו של חליל אל־חיה. בעזה טרודים בעיקר בטקטיקה: גיוס לוחמים חדשים, שמירת הסדר ברחובות ושליטה בסיוע ההומניטרי - מקור ההכנסה העיקרי של הארגון, בהיעדר הברחות.

המשימה העיקרית של צה"ל היא להרחיק את חמאס מיישובי העוטף. השהייה בעומק השטח מאפשרת את זה, בנוחות יחסית. במקביל, היא מגבירה את הסיכון לכוחות, כשברקע גם השקט שעלול לתעתע ולגרום לשאננות. את זמן הביניים מנצל צה"ל לבנייה של קו מוצבים חדש בעומק הרצועה, שבהמשך לו ייבנה גם קו המוצבים החדש לאורך הגבול. העיניים נשואות דרומה, לרפיח ההרוסה והנטושה, שבה מיועד להתחיל הפיילוט שעליו סוכם. הכוחות הבינלאומיים - מרוקאיים ואינדונזיים, ובעתיד אולי גם אחרים - אמורים להתחיל בקרוב את שלב האימון במצרים, לקראת כניסתם לשטח. במועצת השלום מתכוונים שהם יחצצו בין צה"ל לחמאס; את הטיפול בנשק יידרשו אחרים לעשות.

קבינט.

רה"מ נתניהו הצליח לשפר את העמדה הישראלית בעקבות פגישתו עם מנכ"ל מועצת השלום ניקולאי מלאדנוב. הנסיגה הישראלית מעזה תתבצע, כך דווח, רק לאחר שחמאס יתפרק מנשקו, והפירוק יכלול גם את הנשק הקל של הארגון. אשרי המאמין.

לכאורה, ישראל נמצאת במצב נוח. אם חמאס מתפרק מנשקו - זה טוב לה. אם הוא לא - היא נשארת בשטח, בברכת האמריקנים ומועצת השלום. אלא שבתווך יש שטח אפור שלם, נטול תשובות. חמאס בוודאי יתעתע וימרח זמן, בתקווה שהמציאות תשתנה. גם הלחץ הבינלאומי על ישראל יעשה את שלו, לנוכח המציאות בעזה (אף שאין ברצועה רעב). והאיומים שיצטברו לנוכח מאמצי השיקום של חמאס גם יגבירו את הדרישה בצה"ל לעקר אותם, בטרם יופעלו.

הסיכומים שהושגו לא פותרים את בעיית השליטה בעזה. ממשלת הטכנוקרטים המדוברת טרם הוקמה, וספק אם תצליח לאחוז באמת בשטח. המשמעות היא שחמאס יישאר בשלטון, בברכת ישראל, או לפחות בהעלמת עין מצידה. זאת מציאות הזויה, שמנציחה את קונספציית "חמאס הוא נכס" שבה החזיקה ממשלת נתניהו ערב 7 באוקטובר. האלטרנטיבה המעשית היחידה - הרשות הפלסטינית, תחת רפורמות כבדות ופיקוח הדוק - זוכה לתמיכה מאסיבית של העולם המערבי והערבי, ועשויה גם להיות מפתח קסמים להרחבת הסכמי אברהם, אבל נתניהו מסרב לקדם אותה בלחץ שותפיו לקואליציה.

אלה מחו השבוע על הפער בין מידע שהוצג להם בקבינט לבין ההסכם שפורסם על ידי טראמפ ומועצת השלום. אמנם ההסכם הזה שונה במקצת לאחר פגישת נתניהו־מלאדנוב, אבל עצם הדיווח החסר או המטעה - שעליו העירו השרים סמוטריץ' וסטרוק - הוא מטריד. ההבנה שבקבינט מתקבלות החלטות על בסיס מידע חלקי, ביד מכוון, היא בלתי נתפסת. קו ישיר מקשר בינה לבין פרשת הצוללות וכלי השיט, ושלל עניינים אחרים שבהם התברר שנתניהו מתנהל בשלטון יחיד.

איראן.

בישראל הופתעו מביטול התקיפה האמריקנית, שעליה למדו מציוץ של טראמפ. היו שהתאכזבו, בעיקר בירושלים, מהסיכוי להסיט את דעת הקהל למלחמה, ומהסיכוי להשיג עתה את מה שלא הושג ב־45 ימי לחימה במארס-אפריל.

והיו שהתאכזבו פחות, בעיקר בקריה, גם משום שלא ציפו שטראמפ ינהג כעת אחרת מכפי שנהג בחודשים האחרונים, כשבכל פעם נסוג מאיומיו, וגם משום שסברו שהסיכוי לשנות את המציאות מול איראן באותן הדרכים שכבר נוסו הוא קלוש ביותר. דומה שזאת גם היתה העמדה של רוב הצמרת האמריקנית, המדינית והביטחונית, שהצליחה לשכנע את טראמפ לתת למו"מ עוד הזדמנות.

וושינגטון טרודה בעיקר במציאת פתרון למצר הורמוז. איראן מתעתעת, כדרכה, גם כדי למקסם את הקלפים שבידיה וגם כדי להשפיל את טראמפ עוד יותר. מעמדו של הנשיא נמצא בשפל חסר תקדים בסקרים, ובסביבתו מוטרדים שהדבר ישפיע קשות על תוצאות בחירות האמצע בנובמבר. בטהרן מודעים לכך, וילחצו כדי להשיג ויתורים נוספים, בעיקר כלכליים, כדי לייצב את המשטר.

ישראל לא מעורבת במו"מ, וכמאמר הקלישאה המזרח־תיכונית - מי שלא נמצא ליד השולחן עלול למצוא את עצמו על הצלחת. העיסוק העודף בהורמוז דוחק לשוליים את העיסוק בפרויקט הגרעין, שאיראן מקפידה לשמר. ביוני אשתקד ובפברואר השנה הוסברו המבצעים היזומים בצורך הדחוף להיפרע מהגרעין האיראני. בשני המקרים נטען לניצחון ולדחייה לשנים, והתברר כי הרהב המנהיגותי בוושינגטון ובירושלים היה מוקדם ומוגזם. תחת המציאות הקשוחה שאליה נקלעה ישראל כעת - בין היתר, משום תאבונה המוגזם וניהולה האסטרטגי הכושל - היא עלולה למצוא את עצמה לבדה, בתנאים בעייתיים, מול משטר שעלול להתפתות לפרוץ לגרעין בניסיון לחסן את עצמו.

כ"ץ.

שר הביטחון עשה כל טעות אפשרית, בלחץ הפריימריז הקרבים, וגם בלחץ שיגעון הגדלות שלו. מי שבעבר דימה את עצמו להורדוס, בשבתו כשר התחבורה, רצה לדמות את עצמו כעת לגדולי המצביאים בהיסטוריה - וסופו שמצא את עצמו מושלך בצד הדרך. הביקורת שספג מבית על הזובור שעשה לאלוף פיקוד מרכז, אבי בלוט, היתה מתבקשת וצודקת. לא סייעה לו גם ההגנה האוטומטית שקיבל מערוץ 14, שהתגאה תחילה ב"הדחה בשידור חי" ושינה בהמשך נרטיב כשהבין שהאירוע מנוגד לסנטימנט בימין.

כ"ץ פגע בצה"ל ובביטחון מהרגע שנכנס לתפקיד. ביטול המעצרים המנהליים קשור במישרין לזינוק בנתוני הטרור היהודי. התמיכה בהשתמטות חרדים פוגעת בצה"ל ובמשרתים במילואים, בקבע ובסדיר. ההשפלה הקבועה של הרמטכ"ל - תחילה הרצי הלוי ואחריו אייל זמיר - מחלחלת למטה ופוגעת במעמדו של צה"ל בציבור. ואפשר להמשיך, אף שהשורה התחתונה תישאר זהה: ישראל כ"ץ לא בא למשרד הביטחון כדי לעבוד - הוא בא כדי להפריע לעבוד.

למחרת הופעתו בטלוויזיה, הכתב הצבאי של ערוץ 14, הלל ביטון רוזן, צייץ: "נכון להערב, המפסיד הגדול הוא שר הביטחון. לטווח הרחוק - זמיר". הכתב, שחשף כבר שבוע קודם לכן את הכוונה להחליף את בלוט באלוף דדו בר כליפא, ציטט גורם המעורה בפרשה שאמר: "גם חייל בן 60 עשוי ללמוד שלכל שבת יש מוצאי שבת".

שר הביטחון פעל בלחץ הפריימריז הקרבים, וגם בלחץ שיגעון הגדלות התמידי שלו. מי שבעבר דימה את עצמו להורדוס, בשבתו כשר התחבורה, רצה לדמות את עצמו כעת לגדולי המצביאים בהיסטוריה - וסופו שמצא את עצמו מושלך בצד הדרך

לא קשה לנחש איזו לשכה עומדת מאחורי הדברים, שנשמעים כמו איום של המאפיה. בפרפראזה על דבריו של בוגי יעלון, שאמר שהוא צריך להסתובב בקריה בנעליים גבוהות, זמיר צריך להסתובב באפוד ובקסדה כשהוא יוצא למסדרון המחבר בינו לבין לשכת השר בקומה ה־14 של המגדל בקריה. אגב מאפיה - מדהימה העובדה שבלוט לא זכה לגיבוי של אף שר בממשלה: כולם יישרו קו עם כ"ץ, בשתיקתם המהדהדת. אפילו ראש הממשלה, שבלוט היה מזכירו הצבאי, נדם.

בשבוע שעבר תוארה כאן בהרחבה המציאות המורכבת ביו"ש. לאחר האירוע השבוע, פרשנים שונים מיהרו להכתיר את בלוט כאלוף הטוב ביותר שכיהן בפיקוד המרכז מאז 1973. יש בכך הפרזה, ולו מהטעם שאין שום דרך להשוות בין אלופים שונים, שכיהנו תחת ממשלות שונות, בתקופות שונות ובמציאות ביטחונית שונה. לבלוט, כמו לקודמיו, יש מעלות וחסרונות, אבל דבר אחד לא ניתן לקחת ממנו: הוא עובד אצל המדינה, לא אצל הממשלה. את הדנ"א הזה של משרת ציבור נאמן ניסה כ"ץ לשבור השבוע, וכשל.

איזנקוט.

בתחנת דלק השבוע, בלב הפריפריה הליכודית, שאל אותי מישהו מה אני חושב על זה שאומרים שגדי איזנקוט לא באמת היה בגולני. חייכתי, ועניתי שאומרים שהוא גם לא מרוקאי, ושאלתי את השואל למי ולמה הוא מאמין. "לגדי", ענה. "הוא לא שקרן".

אין לי מושג למי, ולמה, מכוון הקמפיין האינסופי שבמסגרתו מוטחים כעת באיזנקוט אינסוף סיפורים ושקרים: שהוא לא באמת היה לוחם, שהוא לא באמת מרוקאי, שהוא התנגד לשחרור החטופות, שהוא בור שלא קורא ספרים, שהוא סחיט ומתכופף ומה לא. כל יום והשקר שלו, שכולם מחליקים על איזנקוט משום הדבר האחד שעליו עמד הנהג שתדלק לצידי - אמינות. לאיזנקוט יש אותה, בתועפות. העובדה שעל הדרך הוא גם שילם מחיר אישי כבד רק מגבירה את הפליאה לנוכח הקמפיין שמכוון נגדו.

איזנקוט הוא לא הסיפור. הוא מועמד לראשות הממשלה, שאולי ייבחר ויוביל את המדינה ואולי לא. הסיפור הוא מדינת ישראל, ומה מותר ואסור לעשות בשם הקמפיין. למשל, הטענה שאיזנקוט אינו מזרחי, כי אין סיכוי שמזרחי היה נבחר לרמטכ"ל. משה לוי, בן לעולים מעיראק, היה רמטכ"ל. שאול מופז, שנולד באיראן, היה רמטכ"ל. דן חלוץ, בן להורים מאיראן ומעיראק, היה רמטכ"ל. גבי אשכנזי, שאמו עלתה מסוריה, היה רמטכ"ל. אייל זמיר, ששורשי משפחתו בסוריה ובתימן, מכהן כרמטכ"ל.
הניסיון לשסות בכוח בין חלקי החברה חייב להסתיים. ישראל לא תעמוד בו יותר. לא אחרי השנה שעברה עד ל־7 באוקטובר, ולא אחרי שלוש השנים שעברה מאז האסון. נתוני העזיבה את הארץ הם תמרור אזהרה לכך שלאנשים נמאס. נקודת האור היא שרוב אלה שנמאס להם עדיין מעדיפים להילחם על הבית, ולא לוותר עליו.

רבין.

בשנים שבהן כיהנתי כפרשן הצבאי של הערוץ הראשון, אילן מנס היה מבכירי הטכנאים ברשות. עשינו ביחד מאות שידורים, חלקם בתנאי שטח לא פשוטים בלבנון, בעזה וביו"ש, וגם בימי הפיגועים הגדולים של האינתיפאדה השנייה. גיליתי בו איש מקצוע מצוין, וגם אדם קשה שלא מתפשר: לא בעבודה, לא בשירות הצבאי (סגן אלוף) ולא בבית.

מנס ביקש להוריד את השלט שנתלה מעל גשר חמד, בואכה ירושלים, שבו נכתב "ישוחרר יגאל עמיר". צעירים שהיו במקום תקפו והיכו אותו, והטיחו אותו לרצפה. כעבור כמה ימים הידרדר מצבו, והוא אושפז ונזקק לניתוח בראשו בשל דימום מוחי שנגרם לו כתוצאה מהתקיפה. נכון לכתיבת שורות אלו, אף שהאירוע מתועד, איש מהתוקפים לא נעצר. זה אות קלון למשטרה, שלא מבצעת את הא'-ב' של עבודתה, וזו בעיקר עדות למצבה העגום של מדינת ישראל. "אלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה", אמר רבין בנאומו האחרון בכיכר, בטרם נרצח בידי עמיר. ממשיכי דרכו של הרוצח, בכנסת וברחוב, מוכיחים מדי יום עד כמה הכרסום הזה עמוק ומסוכן.