כמה ריבועי בטון - הולכים לעצב את הגורל של המזרח התיכון כולו

הזמן הצהוב

כמה מאות ריבועי בטון צבועים צהוב עומדים עכשיו בלב ויכוח שישפיע, בלי צחוק, על המזרח התיכון כולו. ביום שחזרו החטופים, לפני עשרה חודשים, התייצב צה"ל על 52% משטח הרצועה. מאז הוא התרחב ל־70%. קמים בבוקר תושבי עזה, ומגלים את הבלוק הצהוב קרוב יותר, לפעמים מחייב אותם לעקור שוב, לא להיקלע לקו האש.

ישראל מתגאה בהרחבת שליטתה ברצועה, אף שבפועל אין התקדמות של הכוחות או מוצבים חדשים, אלא הרחבת קו הירי של כוחותינו לעבר איומים מתקרבים. הפער בין הקווים המקוריים לאלה הנוכחיים הוא שעומד עכשיו במוקד הוויכוח על עתיד עזה. בעיקרון, ישראל לא מאמינה שחמאס יתפרק מנשקו (או שימסור אותו והוא יותך, רעיון אמריקני חדש). לא אכפת לה לזרום עם נשיא ארה"ב, בתנאי שלא תידרש לנסיגות.

האמריקנים אומרים לישראל - 400 רגל ביני וביניכם, מה הם? תזיזו את ריבועי הבטון קצת לאחור, וכך נכריח את חמאס להתקדם לשלב הבא. במקרה הכי גרוע - כמה שעות מנוף והחזרתם את המצב לקדמותו. בירושלים מתנגדים, מחשש של חזרה לדפוס של נסיגות תחילה, שאפיין את כל הדרך ל־7 באוקטובר. ברקע יש חשש נוסף, פוליטי. פחות משלושה חודשים לפני בחירות - כל נסיגה, כל הסכם, יפגעו בליכוד ובקואליציה. בן גביר ינגוס מימין, ליברמן, בנט ואיזנקוט משמאל.

האמריקנים הופתעו כשישראל נעמדה על הרגליים נגד נסיגה שראו כטקטית. הזכירו להם מי שהזכירו את לוח הזמנים הפוליטי, ואת העובדה שלנתניהו אין חשק מיוחד לוותר עכשיו, ולקבל את התמורה, אם בכלל, רק כשכבר יהיה מאוחר מדי. אז נדבר עם ראשי האופוזיציה, נגיד להם שידברו בעד ההסכם, הסיקו בבית הלבן. משום מה, עד לרגע זה ליברמן, בנט, איזנקוט וגולן טרם התייצבו מול המצלמות לקרוא לנסיגה ישראלית ולחבק את נתניהו. מפתיע.

שורת בחירות מקדימות התקיימה השבוע בארה"ב. במספר מפתיע מהן עמדה שאלת עזה במוקד. לישראל יש עניין עליון לכבות את הסוגיה ולהתחיל להשתקם בדעת הקהל העולמית. לא, חלילה, במחיר של הותרת חמאס, אבל כן תוך תמרון טקטי זמני שיאפשר לאמריקנים ולחבריהם באזור להמשיך לבודד את ארגון הטרור ששולט, גם אם בקושי, על חורבות עיר הטרור.

עיניים עליו

"נילחם בציפורניים ובשיניים, אם צריך", אמר נתניהו כשהנשיא ביידן התניע נגדו אמברגו נשק. אבל עם מה תילחם ארה"ב? אפילו בלי אמברגו, מחסני הנשק שלה מגיעים במהירות אל הקו האדום. ראש פיקוד אירופה בצבא ארה"ב הזהיר את הפנטגון שאין מספיק אמצעים להגן בעימות הבא מול איראן גם על ישראל וגם על הכוחות האמריקניים, וצריך לבחור.

רויטרס דיווחה שצבא ארה"ב כמעט חיסל את כל מלאי הטילים המדויקים שלו. בארץ דווח שהפצצות חודרות הבונקרים מהסוג שהוטל אשתקד על פורדו כמעט אזלו גם הן בליל מתקפה אחד, והדבר מקשה את האפשרות לתקוף בהר המכוש.

וכל זה אחרי כמה שבועות של לחימה בדיקטטורה מזרח־תיכונית כושלת, קרועה מבפנים, על סף קריסה כלכלית. מה יקרה אם רוסיה תיזום פרובוקציה במדינה אירופית נוספת, או אם סין תחליט לקדם כוחות אל טייוואן? מצב הצבא האמריקני מזכיר את זה של הצבא הישראלי ערב 7 באוקטובר: דימוי עוצמתי, אבל בפועל כישלון אחר כישלון, תיקו אחר תיקו. הניצחון היחיד מאז תום המלחמה הקרה היה מול סדאם חוסיין, לפני רבע מאה.

כל העולם מסתכל עכשיו על טראמפ. האם יסיים את המלחמה כאשר איראן שולטת במצר הורמוז, משטרה לא נפל וצבאה מלקק את פצעיו?

שני אבסורדים: הראשון, הטראומה האמריקנית - והרפובליקנית בפרט - מפעולה קרקעית ומהסתבכות מדממת היא מה ששמר על האיראנים בחיים. כל מבצע קרקעי, אם לחילוץ האורניום ואם להשתלטות על חצי האי חארג או לחטיפת בכירים, היה מוביל בסבירות לא מבוטלת לערעור דרמטי של המשטר.

השני הוא שדווקא החשש מהידרדרות דרמטית במעמד האמריקני הוא מה שמונע מטראמפ לסיים את האירוע כמו באפגניסטן, כמו בעיראק, כמו בווייטנאם. וולטר ראסל מיד, פרשן שמרני אמריקני חשוב, הציע כבר לפני שנים שארה"ב תכריע את איראן - הבן הקטן, החלש והחורג של ציר הרשע הסיני־רוסי־קוריאני, והיחיד שעוד אין לו גרעין. המסר, כך אמר מעט אחרי 7 באוקטובר, יהדהד היטב בכל הבירות שוחרות הרע. זה נכון גם אם המסר יהיה שארה"ב כבר לא מסוגלת לנצח.

שוטי ספניתי

כמו ערי גבול מחולקות במלחמה הקרה, גם בשטח הדמדומים שנקרא "גוש האחדות", "הגוש השלישי", "הימין הממלכתי" או כל שם אחר, בוחשות מעצמות זרות.

כי עם כל הכבוד לקמפיין עד עכשיו, גורל הבחירות ייקבע בשאלה מי, אם בכלל, ימצה מהלימון הלא מאוד עסיסי הזה ארבעה או חמישה מנדטים. קחו, למשל, את סקר חדשות 12 מהשבוע: טרופר והנדל עוברים את אחוז החסימה ומביאים את גוש איזנקוט ל־60 מנדטים, על סף הקמת ממשלה יציבה לארבע שנים. מצד שני, אם את ארבעת המנדטים האלה ישיגו ארדן ואדלשטיין, או וינטר, שאינם פוסלים את נתניהו, המשמעות היא שלאיזנקוט אין רוב להשבעת ממשלה אפילו בהימנעות הערבים. 10,000 קולות שזזו מכאן לכאן - והתוצאה תהיה שונה לחלוטין.

למרבה ההפתעה, איזנקוט מגלה בינתיים מיומנות גבוהה יותר. התרחיש כעת הוא אידיאלי מבחינתו, שבו קולות של מצביעי ימין עוברים ישירות אל מפלגה שתמליץ עליו להרכבת הממשלה ותצטרף אליו ככלות הכל וכדי למנוע בחירות. טרופר, שמודע לסכנה שבהלחמתו לגוש של יאיר גולן ויאיר לפיד, מסביר לאחרונה שאמנם ילך בתחנה הסופית לאיזנקוט, אבל הוא לא פוסל כלל לחבור רגע לפני סגירת הרשימות למפלגה אחרת ולטוס לתחנת ממשלת האחדות.

הגוש השלישי יכריע? צפו בפודקאסט "על זה"

נתניהו, בינתיים, פוסל בלבד: הוא לא בוטח בווינטר ולא מדבר עם ארדן. ערוץ 14 מעניק לשר לשעבר מהליכוד את היחס השמור ליאיר לפיד וליאיר גולן. זו לא מזימה מתוחכמת כדי לבדל אותו מנתניהו, זו לכתחילה הסיבה שארדן לא מחפש את דרכו בליכוד. את בני גנץ היו שמחים בליכוד לראות עובר את אחוז החסימה. בצדק מנחשים שם שהוא יעדיף לתת את ראשות הממשלה לטלי גוטליב מאשר לאיזנקוט, שנטש והטביע אותו במצולות.

אם המאבק בין בנט לאיזנקוט תואר כחצי הגמר, מה שקורה עכשיו הוא המוקדמות באוקיאניה על עלייה להצלבה לקראת המונדיאל: הרבה נבחרות קטנות, חצי כרטיס לאליפות העולם. ההכרזה של ארדן ואדלשטיין על מפלגה חדשה נועדה לגרור את כולם בכוח אל מתחת לפני המים. כשכולם יבלעו מים ויתחילו לפרפר, רגע לפני אובדן ההכרה הסופי, יפציע זה שיהיה חזק יותר. גנץ מקווה שהכסף שלו יביא אליו את האחרים, ולטרופר - הנתונים בסקרים. לארדן יש נשק חוסר הברירה. הוא שרף את הספינות בליכוד. לטרופר יש נמל בית, לגנץ יש פנסיה אחרי שנים ארוכות, אבל ארדן יודיע לכולם: אני נשאר עד הסוף, מי שרוצה לשרוד מוזמן להצטרף.

ימי המנדט

קצת פרופורציות, לנקלעים לאופוריה או להיסטריה ממיזם "הטס את השמאלני ארצה לבחירות": מנדט שווה כ־41 אלף קולות. במטוס דרימליינר של אל על כ־330 מושבים. רכבת אווירית של 125 מטוסים שווה מנדט אחד.

למעשה, השאלה היסודית יותר היא: האם למרכז־שמאל יש עוד לאן לעלות מבחינת שיעורי ההצבעה? הכלל שתקף בכל העולם הוא שככל שעולה רמת ההכנסה וההשכלה, כך עולה שיעור ההשתתפות בבחירות. החריג היחיד הוא הקהילה החרדית בישראל, ענייה ועם שיעור בגרות ותואר אקדמי נמוך מאוד, אך עם שיעורי הצבעה חריגים.

ולכן, באופן עקרוני, המשתנה בבחירות בישראל הוא שיעורי הצבעה תנודתיים מאוד בשני אגפים: הפריפריה הליכודית והערבים. בבחירות 2022 שיעור ההצבעה הליכודי עלה ב־5% לעומת הבחירות הקודמות, וזה מה שעשה כמעט את כל השינוי. זו הסיבה שבדרך כלל נתניהו מתמקד בבחירות בשינוע, ומתנגדיו - בשכנוע. לו יש מספיק בוחרים אבל רדומים, ואילו הבוחרים שלהם ערים אך לא מספיקים. אפילו בבחירות 2022, כשהם היו שאננים, מדוכדכים ולא מתודלקים, הם הגיעו בהמוניהם לקלפיות.

אם לגוש השינוי יש מיליון שקלים, עדיף לו לשים אותם על שכנוע מתנדנדים בין הגושים או דיכוי הצבעה במגזר החרדי. אבל יש לו הרבה־הרבה יותר, כפי שיעידו המודעות המסתוריות נגד הממשלה בעיתוני השבת של הדתיים־לאומיים, והיועצים החרדים שעוסקים בניסיון לחמם את השטח. כך שנשאר תקציב גם לעידוד ההצבעה בבית.

האם המאמץ של מפלגות האופוזיציה להביא בוחרים הוא לא ניסיון להוציא עוד טיפה מבקבוק שמן ריק? ובכן, כן, אבל הטיפה הזו חשובה. בתל אביב ירד שיעור ההצבעה בבחירות האחרונות ב־3.4% לעומת בחירות 2019. בגבעתיים ב־%2.6, בהוד השרון ב־2.3%. כלומר, יש ירידה בערי המרכז, שהן גם ערי המרכז־שמאל. היא שווה בערך מנדט אחד נטו. בימים כתיקונם, לא משהו להתאמץ עבורו. במערכת בחירות שכבר הוכתרה כ"גורלית בתולדות המדינה" - זהו המנדט שיכול לעשות את כל ההבדל.