"איך מדינה כל כך קטנה היא מספר אחת בעולם בסטארטאפים לנפש? למה אנחנו מובילים כל כך בסייבר? במחקר ופיתוח? כל עיסוק רציני בשאלות האלה מגיע לתשובה: בגלל היחידות הטכנולוגיות בצה"ל. נוצרה פה חממה כזאת, אינקובטור להצלחה".
בספרה "אוליגרכיית הטק" (הוצאת סלע מאיר) שראה אור בחודש האחרון, ריקי ממן, פרשנית כלכלית ומדינית ב"מקור ראשון" ועמיתת מחקר במכון קהלת, משרטטת את האופן שבו התהוותה בעשורים האחרונים אליטה חדשה בישראל - אליטת ההייטק.
בניגוד למה שחושבים, לא תמיד מדובר בגאונים שעלו על רעיון מבריק שהעולם היה צריך. לרוב מדובר בצעירים שהמסלול שלהם היה ידוע מראש, תושבי רמת השרון־תל אביב־הרצליה שקרוביהם סידרו להם תפקיד ביחידות הטכנולוגיות המבוקשות בצה"ל, ושם מפקדיהם העמידו לרשותם את כל המשאבים והמערכות הטובות ביותר, ויצרו חממה ליזמות שבה התאפשר להם לנסות רעיונות שאחר כך לקחו איתם לאזרחות.
המיסים של כולנו מימנו את ההכשרה שלהם, ואת ההזדמנויות שנפתחו בפניהם לרווחים עצומים שאחרים יכולים רק לחלום עליהם. רשת הקשרים שבנו ביחידות האלה מלווה אותם לאורך כל הדרך, ומסייעת להם להשיג את המשרה הטובה ביותר. ממן מתארת איך החברות הכי גדולות מתחרות על הצעירים שיוצאים מהיחידות הללו כבר בטיול הגדול, ואלה מתראיינים מרחוק וסוגרים את התפקיד הנחשק שיחכה להם כשישובו לארץ.
בתקופת המחאה נגד הרפורמה המשפטית, אותם אנשי הייטק יוצאי היחידות הטכנולוגיות עשו שימוש בכוח הכלכלי והחברתי שלהם כדי להחזיק את המדינה בגרון ולכפות את האג'נדה הפוליטית שלהם. ב־7 באוקטובר שילמנו על ההומוגניות ביחידות האלה מחיר כבד מנשוא. ככה זה נראה כשאליטות מצופפות שורות.
חדי־הקרן של 8200
ההייטק בישראל אחראי לשיעור ניכר מהתוצר הלאומי הגולמי. ב־2023 חלקו ביצוא עמד על 53%, ושיעור המיסים המגיעים ממנו עומד כיום על כ־20%.
"במדינת ישראל יש שתי כלכלות - ההייטק וכל השאר", מסבירה ממן. "ההייטק מאוד מצליח, בינלאומי, תחרותי, הסמל להצלחה. כל השאר סובל מהרבה רגולציה, פריון נמוך, פחות הצלחה, ועדי עובדים. והפער בין הכלכלות האלה רק הולך וגדל".
הבסיס לאותו פער מתהווה, כאמור, נמצא עוד בימי השירות הצבאי. ב־2022 נמצא שהמייסדים של 34 מתוך 57 חדי־קרן בישראל שירתו ביחידה טכנולוגית בצבא. מפקד בכיר לשעבר ב־8200 מעריך כי כיום, כ־50% מבוגרי היחידות הטכנולוגיות מקימים סטארט־אפ עם שחרורם או מצטרפים לסטארט־אפ קיים, שהוקם לרוב על ידי בוגרי יחידה אחרים. בתחומי הסייבר והביג־דאטה, 90% מהחברות הוקמו ומופעלות על ידי בוגרי היחידות הטכנולוגיות, ונשענות על ניסיון, ידע וטכנולוגיות שנרכשים במהלך השירות. בגלל היתרון הצבאי, מייסדי הסטארטאפים בישראל הם גם הרבה יותר צעירים מאשר מקביליהם בעולם. בעוד הגיל הממוצע למייסדי סטארטאפים אמריקניים, למשל, עומד על 45 - בישראל הוא עומד על 35 בלבד.
האליטה בישראל לא באמת התחלפה, היא רק ידעה להעתיק את מוקדי הכוח שלה למקום של ההון הגדול העכשווי. או כמו שכותבת ממן בספר: "אלה ברובם צאצאיה של אותה אליטה היסטורית ותיקה, שפשוט השכילה להחליף בזמן את הפנקס האדום בשורות קוד"
היחידות הטכנולוגיות הפכו למחוללות העושר המשמעותי ביותר בישראל בעשורים האחרונים. "בעצם נוצרת אליטה חדשה", מסבירה ממן. "במדינות אחרות בעולם יש מנעד בעשירון העליון: אנשי פיננסים, בנקאים, תעשיינים, רופאים, ויש גם הייטק וטכנולוגיה. כאן זה רק הייטק. במינימום, אתה בחור צעיר שיוצא מ־8200 ומרוויח 30-20 אלף שקלים בחודש, ואז בקלות אפשר להגיע ליזמות מצליחה של עשרות מיליוני דולרים ולהצטרף בן־לילה לאלפיון העליון".
אז מה יש ביחידות האלה שמוליד כל כך הרבה סטארטאפים מצליחים וחברות ענק? "בגדול מדברים על שלושה דברים", מונה ממן, "הכשרה מעשית ברמה גבוהה מאוד, ניסיון מעשי באתגרים הכי גדולים ובטכנולוגיות הכי מתקדמות, ורשת קשרים. לכל יוצא 8200 יש דלתות פתוחות. הוא מכיר אנשים שיכולים לגייס אותו לסטארט־אפ, לעזור לו לבנות סטארט־אפ או לחבר אותו למשקיעים. היחידה הופכת לחממה ליזמות.
"בספר עולה טענה שלפעמים אפילו מעלימים שם עין מפרויקטים צדדיים. האנשים שהיו שם מספרים: 'הסתכלנו על בעיה, ניסינו למצוא לה פתרון, פיתחנו אותו, יצרנו אותו, בדקנו אותו והפעלנו אותו'. וכל זה בלי לשלם מחיר על כישלונות, כי את המחיר משלמים מהמיסים שלנו. כשאתה עוסק בביטחון המדינה ובסוגיות של חיים ומוות, יש לך כבר ניסיון וביטחון בעולם העסקי".
רכב לוקסוס או סוסיתא
מיפוי גיאוגרפי של משרתי 8200 ויחידות דומות, שפורסם בתחקיר "ידיעות אחרונות" ב־2020, מראה שככל שהיישוב מבוסס יותר וקרוב יותר למרכז - כך ייצוגו ביחידה גדול יותר. יישובים מהעשירונים השמיני והתשיעי כמו רמת השרון, הוד השרון והרצליה שלחו ליחידה פי שניים ואף פי שלושה יותר צעירים משיעורם באוכלוסייה. בנתונים שפרסם צה"ל ב־2021 על תוכנית "תלפיות" היוקרתית, הוא התגאה בכך ש־23% מחבריה מגיעים מהפריפריה הגיאוגרפית. אך מתברר שצה"ל החשיב כפריפריה יישובים כמו להבים, זכרון יעקב ויישובי עמק יזרעאל שנמצאים בעשירונים העליונים. אף לא בוגר אחד הגיע מיישוב המדורג באשכולות הסוציו־אקונומיים הנמוכים, שבהם מתגוררים כמעט שליש מאזרחי המדינה.
גם אחרי החלטת הממשלה מ־2008 להעביר את אגף המודיעין לדרום הארץ, ביחידות הטכנולוגיות התעקשו להישאר במרכז. בדיון סגור שנערך ב־2020, הרמטכ"ל דאז אביב כוכבי אמר על 8200 שהוא לא מוכן "שיהפכו את רכב הלוקסוס של מדינת ישראל לסוסיתא מקרטעת בגלל המעבר דרומה". החשש היה אובדן האטרקטיביות של שירות במרכז, אך לא פחות מכך - משיכה של כוח אדם שונה מהרגיל.
במפה שהציגה מערכת הביטחון למבקר המדינה, שביקר בחריפות את הסירוב של חיל המודיעין לעבור לדרום, אפשר לראות ש־86% מהמשרתים מגיעים מאזור המרכז וצפונה (13% מהצפון), ורק 7% מגיעים מאזור הדרום. בדוח המבקר מ־2021 נקבע שאגף המודיעין לא רק נאחז בבסיסים במרכז, אלא אף שכר עשרות אלפי מטרים רבועים של משרדים במגדלי יוקרה בבני ברק ובתל אביב ליחידות הטכנולוגיות, בעלות של מיליוני שקלים בשנה, שאליהם מגיעים החיילים בלבוש אזרחי וזוכים לתנאים של הייטק (כולל כרטיסי סיבוס).
"במרכז יש אפשרויות שאין בפריפריה", מתארת ממן. "זה לא קשור רק למערכת החינוך, אלא גם למה שנקרא 'הון תרבותי'. אם אתה גר ברמת השרון, כנראה שמעת על היחידות הטכנולוגיות וברחוב שלך גרים בכירים בהן. אם אתה גר בפריפריה ולא שמעת על היחידות האלה, אפילו אם תקבל זימון - לא תדע ששווה לך לנסות להגיע לתל השומר ב־8:00 בבוקר. יש לי סיפורים על אנשים שקיבלו זימון למיונים ב'תלפיות', לא ידעו מה זה - ופספסו את הזדמנות חייהם.
"בהרבה מהיחידות היתה נהוגה השיטה של 'חבר מביא חבר', מנגנון שפעל על המלצות מחיילים ביחידה ומבוגריה, וככה נכנסו רק אנשים שמכירים זה את זה, גם בני משפחה. היום ביטלו את השיטה הזאת, אבל זה קיים בדרכים עקיפות.
"נוסף על כך, ככל שהמערכת יותר הומוגנית, כך יש לממיינים תמונה בראש של איך נראים המתאימים. הנטייה לבחור את הדומים לך מוכרת בכל עולם המיונים, וקיימת גם בצה"ל. למשל, ראיינתי מישהו שהיה מנהל מרכז מדעים בירוחם, והוא מספר שהחבר'ה שלו למדו מחשבים ופיזיקה, העלו לוויין לחלל ובנו רובוטים, עשו דברים מדהימים - אבל כשהגיעו למיונים הם לא התקבלו, כי הם לא היו דומים לבחור שראיין אותם".
האתוס התהפך
על אף התפיסה שההומוגניות ביחידות הטכנולוגיות היא בעיה חברתית, שקשורה בשוויון הזדמנויות או בהנצחת פערים סוציו־אקונומיים - בפועל מדובר בבעיה לאומית עם השלכות משמעותיות על תחומים רבים, שהמרכזיים שבהם הם ביטחוניים ופוליטיים.
"בעשורים הראשונים של המדינה האתוס היה אתוס של לוחמים", אומרת ממן. "האליטה הלכה ליחידות הקרביות ולסיירות, ואחר כך הנהיגה את המדינה ואת הכלכלה". אך בעשורים האחרונים האתוס הזה התהפך: "אחרי האינתיפאדה הראשונה ומלחמת לבנון הראשונה, היתה ירידה במוטיבציה בקרב האליטות הוותיקות לשרת בקרבי", היא מוסיפה. "מי שהרימו את הכפפה היו אנשי הציונות הדתית והפריפריה".
במקביל, התרחש שינוי אסטרטגי בצה"ל, שהרחיב דרמטית את המערכים הטכנולוגיים, מתוך תפיסה שהמלחמה הבאה תוכרע באמצעות מודיעין מדויק וסייבר. "הדיבור היה על צבא קטן, חכם וטכנולוגי", מספרת ממן. "גיא חזות מדבר על זה בספר שלו 'צבא ההיי־טק וצבא הפרשים'. צבא ההייטק, שכולל את זרועות האוויר, הים, אמ"ן והתקשוב, הוא מתקדם, טכנולוגי ועתיר תקציבים, ואילו צבא היבשה הוא כוח אפור שנדחק לשוליים. כשהאליטה הלכה יותר ליחידות טכנולוגיות, גם היוקרה הצבאית זזה. פתאום הטופ היה להיות ב־8200, ואז הם גם הפכו ל'לוחמי סייבר'.
"זה קרה לאורך זמן, וזה משתלב גם בעמדה הפוליטית. האנטי־מיליטריזם התפתח בשכבות הגבוהות - האליטות שהן גם בהייטק וגם באקדמיה היו רוצות לראות את הצבא כצבא יותר נקי, שלא צריך להילחם בפלסטינים בשטחים. ככה הם גם לא צריכים להתמודד עם זה שהילדים שלהם מסכנים את חייהם. עדיף להם שהילדים שלהם יהיו בבסיס מוגן בגלילות, ולא בחולות של עזה".
"את ההתנגשות בין העולמות ראינו הכי חזק במחאות נגד הרפורמה המשפטית. היה דיבור על 'האנוסים' בהייטק - עובדים ימנים שמפחדים להתבטא. מקומות עבודה נתנו לעובדים יום חופש כדי ללכת להפגנות, ואנשים אמרו: אני לא רוצה ללכת - אבל מה אעשה? לא יראו אותי בהפגנה?"
בספרה מצטטת ממן את פרופ' יגיל לוי מהאוניברסיטה הפתוחה, שטוען שעבור צעירים חילונים מקבוצות מבוססות, החל משנות האלפיים התועלת מהצבא ממלאת תפקיד מרכזי. על פי נתונים שאסף פרופ' לוי, השיעור של בני הפריפריה והציונות הדתית בקרב הנופלים עלה ממלחמת לבנון הראשונה ועד מארס 2026 מ־37% ל־56%, בעוד שיעור החללים מהמעמד הבינוני החילוני ירד מ־63% ל־40%. שיעור הנופלים מההתנחלויות כמעט הוכפל ועלה מ־7% ל־13% - יותר מפי שניים מחלקם היחסי באוכלוסייה.
בפעילות השוטפת המספרים מזנקים: כמעט 80% מחללי הפעילות השוטפת של צה"ל בעשורים האחרונים מגיעים ממה שלוי מגדיר 'פריפריה חברתית' - דתיים, מזרחים ממעמד הביניים ומטה, מתנחלים, מהגרים, דרוזים ונשים.
כך נוצרו בישראל שני צבאות עם שני מסלולי שירות שונים: מסלול שירות יוקרתי ביחידות הטכנולוגיות, בעל חשיבות עצומה לצבא אך נטול סכנת חיים, קרוב לבית ובתנאים נוחים - ומסלול השירות של היחידות הקרביות, שלא מוביל לרווחים כלכליים או חברתיים, ולעיתים קרובות מוביל לפציעות בגוף ובנפש.
"מסלולי השירות הללו הפכו גם למסלולי חיים נפרדים שכמעט אינם נפגשים", אומרת ממן. "אתה גדל במערכת חינוך נפרדת, משרת שירות צבאי אחר ויש לך מסלול קריירה שונה. זה חלק גדול מהשסע החברתי שנוצר פה. ראינו את ההתנגשות הזאת הכי חזק במחאות נגד הרפורמה המשפטית. האליטה הכלכלית באה ואמרה: 'אנחנו משלמים מיסים, אנחנו משרתים בצבא שירות משמעותי (הם משרתים יותר, כי הצבא, שמשקיע בהם כל כך הרבה, מחייב אותם לחתום קבע), אנחנו מרימים פה את הכלכלה, והרבה זמן אנחנו לא משפיעים בפוליטיקה'.
"היה ברור שנוצרה פה אליטה חדשה שיש בה מידה של הומוגניות. היא גדלה באותם בתי גידול וחושבת בצורה דומה. וכשהאליטה הזאת בחרה להשתמש בכוחה הכלכלי - התברר שהיא מחזיקה במוקדי כוח שאי אפשר להתעלם מהם".
מאחר שהאליטה החלה לסוב בעיקר סביב כסף ותועלת אישית, המחאה היתה עבורם הזדמנות לבנות אתוס חדש מבוסס ערכים - התרומה שלהם למדינה כבר לא היתה רק ביחידות הטכנולוגיות או במיסים מאקזיטים, אלא במלחמה על הדמוקרטיה, על עצמאות מערכת המשפט ועל אורח החיים הליברלי. המחאה למעשה אשררה את סט הערכים שלהם והעניקה להם משמעות.
אך למרות הרושם שנוצר בתקשורת, ממן מציינת בספרה כי סקרים שנערכו בתקופת המחאות הראו ש־41% מעובדי ההייטק סברו שהרפורמה אינה מסכנת את הכלכלה, לעומת 39% שסברו שכן. כמו כן, 77% מעובדי ההייטק הצהירו שאינם משתתפים ולא מתכוונים להשתתף במחאה, ו־57% הצהירו שהם מתנגדים להכנסת שיח פוליטי למקום העבודה.
"היה כל הזמן דיבור על 'האנוסים' בהייטק", מתארת ממן, "עובדים ימנים שתומכים ברפורמה אבל מפחדים להתבטא. מקומות עבודה נתנו לעובדים יום חופש כדי ללכת להפגנות, ואנשים אמרו: 'אני לא רוצה ללכת - אבל מה אני אעשה? לא יראו אותי בהפגנה?'. ככה שזה לא כל ההייטק, אבל שכבה מאוד חזקה בתוכו היתה הקול הדומיננטי במחאה. ברור שהיתה גם התקשורת, וזה ישב על סנטימנט שקיים בציבור, אבל אנשי ההייטק הפעילו על הממשלה לחץ כבד.
"כששאלתי אותם למה להם להסתובב בעולם ולהגיד שמדינת ישראל הופכת לדיקטטורה כשהם צריכים לעבוד עם אנשים מחו"ל ולהביא משקיעים, חלק אמרו שהם רק עונים לשאלות, ואחרים אמרו שהם נלחמים על דמותה של המדינה. רק בודדים אמרו שזה לא חכם. בספר אני מתעדת את ניר צוק, ממייסדי 'פאלו אלטו נטוורקס', שאמר בדיעבד שזאת היתה טעות שהובילה לכך שהיום קשה לגייס כסף לכל סטארט־אפ שהוא לא סייבר".
בספר צוק אף קשר את התנהלות אנשי ההייטק למבנה החברתי: "יש בארץ קבוצה קטנה שנהנית מהפריחה הכלכלית בצורה לא פרופורציונלית. מי שיש לו כסף הולך ל־8200 וליחידות הטכנולוגיות, מקים סטארטאפים, נהנה מהפריחה, וזה ממשיך לילדים שלו. מי שאין לו, מידרדר".
למעשה, האליטה בישראל לא באמת התחלפה, אלא היא ידעה להעתיק את מוקדי הכוח שלה למקום של ההון הגדול העכשווי - כלכלי, חברתי ותרבותי. או כמו שכותבת ממן בספר: "אלה ברובם צאצאיה של אותה אליטה היסטורית ותיקה, שפשוט השכילה להחליף בזמן את הפנקס האדום בשורות קוד, ואת הוועד המרכזי בחדר הישיבות של קרן ההון־סיכון".
"הרגשתי שהיתה בועה כזאת", מציינת ממן, "שאנשים היו בטוחים שהכל הולך לקטסטרופה ולכן עשו צעדים דרסטיים. היו אנשים שאיימו להוציא את הכסף או את ההשקעות מהארץ, ואנשי מילואים במערכים הטכנולוגיים איימו להפסיק את התנדבותם. עבור חלקים נרחבים בציבור, הצעדים האלה נתפסו כסחיטה.
"היה חשש שהעילית הכלכלית תעתיק את עצמה ואת החברות שלה למקום אחר, ואז הכלכלה תתמוטט. מה שהזיז את הממשלה היה איומים בסרבנות של קבוצה קטנה שישבה בכמה מוקדי כוח. לא היה צריך 100 אלף אנשים - מספיק שמונה אנשים שיושבים בטופ של הכלכלה ויכולים להזיז את התוצר הלאומי. זה עד כדי כך. היתה תנועת מלקחיים ממוקדי האליטה בשירות הצבאי, ואותם אנשים בכלכלה. הם אמרו: 'לא יהיה לכם צבא ולא תהיה לכם כלכלה' - ואז זה קרה. וזה מחריד".
היבריס טכנולוגי
בשנת 2002 ערכו האמריקנים את משחק המלחמה "אתגר המילניום", בעלות של כ־250 מיליון דולר, שנועד לבחון את עוצמת הצבא האמריקני ולאשש את תפיסת המלחמה החדשה, ה־Revolutionary Military Affairs) RMA), ששמה דגש על טכנולוגיות מתוחכמות ועליונות מודיעינית. התפיסה היתה שאפשר לנצח מלחמות בהפצצות מרחוק ובמתקפות סייבר. ארה"ב היתה הצוות הכחול, והיא שיחקה נגד הצוות האדום, שעליו פיקד גנרל הנחתים לשעבר פול ואן רייפר.
"הוא קיבל פרמטרים של מדינה כלשהי במפרץ, ואחרי שהבין שהוא לא יכול לנצח באמצעות טכנולוגיה - הוא הלך על לואו־טק", מספרת ממן. "הוא בנה ספינות דייגים, שם עליהן חומר נפץ והפך אותן לספינות מתאבדות. הוא ידע שמקשיבים לו, אז הוא העביר מסרים באמצעי תקשורת ממלחמת העולם השנייה והעביר פקודות באמצעות שליחים על אופנועים.
"גילינו בדרך הכי קשה שהיינו צריכים מישהו אחר שיגיד שאולי אנחנו מפספסים משהו. העיוורון המודיעיני לא צמח בחלל ריק. מאחר שמקדמים רק את מי שחושבים כמו הבכירים - כולם שותקים, גם אם הם חושבים אחרת. ואז נוצרת הומוגניות מחשבתית"
"ביום הראשון של משחק המלחמה הוא הטביע 19 ספינות, כולל עשר משחתות ונושאת מטוסים שלמה על כל תכולתה. המשמעות במציאות היתה צריכה להיות 20 אלף חיילים אמריקנים מתים, יותר מפרל הארבור. ואז הם סגרו את המשחק ואמרו: 'לא, לא, לא. אתה לא יכול לעשות את זה'. ואן רייפר התפטר במחאה. מה שהוא הראה להם זה שטכנולוגיה לא מספיקה כדי לנצח מלחמות.
"זה קרה גם כאן. ב־7 באוקטובר הטכנולוגיה היתה בעוכרינו. נשענו על הקיר הסולארי, וחמאס פשוט הוריד אותו עם שופל ונכנס. צה"ל ידע שזה יכול לקרות, אבל בקיבעון מחשבתי מוחלט, במטכ"ל הניחו שתהיה מתקפה של חוליות בודדות על שניים או שלושה יישובים לכל היותר. סמכנו על מערכת רואה־יורה שתנטרל איומים, והם הורידו אותה עם רימון מרחפן מעלי אקספרס.
"סינוואר הבין היטב שאנחנו שומעים ורואים את כל מה שהוא מעביר בתקשורת רגילה, אז הוא כתב פתקים והעביר אותם באופנועים. בערוצים הגלויים הוא גם דאג לשדר מסרים שהתאימו למה שרצינו לשמוע: שחמאס מורתע ושהוא רוצה הטבות כלכליות. יש מאמר של חוקרי המזרח התיכון מייקל דוראן וג'אן קאסאפולו, שכתבו: מדינת ישראל ומערכת הביטחון התכוננו ל'מלחמת הכוכבים' - וחמאס הביא להם את 'מקס הזועם'".
חזות טוען בספרו ש־7 באוקטובר נבע בין היתר מ"היבריס טכנולוגי". לדבריו, ההתמכרות לצבא ההייטק וויתור על צבא פרשים הותירו את ישראל חשופה מול צבא של טרור לואו־טק.
"הצבא רצה להרחיק אותנו מהגבולות כדי למנוע חיכוך עם האויב, בשאיפה שבקו המגע תהיה טכנולוגיה, ולא חיילים", אומרת ממן. "האלחוטנים הוחלפו בבינה מלאכותית, צומצמו דוברי הערבית שמבינים את התרבות ויכולים לשמוע את ההבדל בקול ובטון, וגם חוקרי המודיעין הגלוי והמודיעין ממקורות אנושיים. אפילו הסוכנים ששב"כ הפעיל ברצועה דולדלו עם השנים. המחסור במודיעין אנושי היה מהגורמים העיקריים לעיוורון של אמ"ן ברצועת עזה, וזה מדהים, כי המידע היה שם - אבל לא פירשנו אותו נכון".
בתחקיר של חדשות 12 פורסם כי יוסי שריאל, שהיה מפקד 8200 בזמן הטבח, שינה את חזון היחידה באופן שמעיד על ניתוק מהשטח. בחזון החדש נעלמו המונחים "התרעה" ו"מודיעין", ובמקומם נכנסו "עליונות בממד הסייבר" ו"חיזוק החוסן החברתי". את תפקידי הליבה של היחידה החליפו ערכים כמו "טוהר הנשק בעידן הדיגיטלי" ו"האמונה באדם והזכות השווה להיות שונה". "מרכז ההתרעה והמודיעין" שינה את שמו ל"מרכז אמני המידע". שריאל, אגב, פרש השנה מצה"ל וכבר הספיק להקים סטארט־אפ חדש.
אף אחד ב־8200 לא הצליח לחשוב כמו האויב, כי המערכת התרבותית שלהם שונה לחלוטין. הם האמינו שבחמאס רוצים רק כסף, ושאפשר להרגיע את הרצועה עם הכנסה של יותר פועלים לישראל. כך התברר שלהומוגניות של היחידות הללו יש מחיר ביטחוני כבד מאוד. ראש אכ"א לשעבר יניב עשור אמר עם סיום תפקידו ב־2024: "הגיוון האנושי הוא חיוני להצלחת משימותינו. הומוגניות־יתר טומנת בחובה סכנה של קיבעון מחשבתי. הקונספציה ונקודות העיוורון חוללו את מה שאנחנו מתמודדים איתו כבר יותר משנה".
"במודיעין גילינו בדרך הכי קשה שהיינו צריכים מישהו אחר בחדר שיגיד שאולי אנחנו מפספסים משהו", אומרת ממן. "העיוורון המודיעיני לא צמח בחלל ריק. מאחר שמקדמים רק את מי שחושבים כמו הבכירים - כולם שותקים. ואז נוצרת הומוגניות מחשבתית. לכן צריך לא רק שאנשים יבואו מרקע אחר ויחשבו אחרת - צריך גם שהם ידברו".
