בחודש שעבר הושקה "קריאה להצלת לבנון", יוזמה אזרחית שעליה חתמו יותר מ-400 דמויות ממגוון עדות וזרמים פוליטיים במדינה. בין החותמים בולטים גם אינטלקטואלים, פעילים ואנשי ציבור שיעים, המותחים ביקורת על חיזבאללה באופן עקבי וראו ברגע הנוכחי שעת כושר להתאגדות משמעותית יותר. היוזמה לא נולדה כמפלגה או כארגון ממוסד, אלא כהצהרה ציבורית משותפת על רקע המשבר הכלכלי המתמשך, היחלשות מוסדות המדינה והביקורת הגוברת על מעורבות חיזבאללה בזירות אזוריות.
המסמך קורא להשבת הריבונות הלבנונית, לחיזוק מוסדות המדינה, לריכוז הנשק בידי המדינה בלבד ולצמצום התלות באינטרסים חיצוניים. עצם ההתגייסות סביבו מלמדת כי השיח הריבוני בלבנון אינו נחלתו של מחנה מצומצם עוד, אלא הופך בהדרגה לשיח אזרחי רחב יותר.
עם זאת, את המעורבות השיעית ביוזמה יש לבחון בזהירות. בפוליטיקה הלבנונית, ובעיקר בתוך העדה השיעית, כבר נעשו בעבר ניסיונות לייצר מסגרות חלופיות לחיזבאללה ולאמל. אנשי דת ורוח, עיתונאים, פעילים פוליטיים ומועמדים עצמאיים ניסו לאורך השנים לערער על התפיסה שלפיה חיזבאללה מייצג את כלל השיעים בלבנון. העדה השיעית אינה עשויה מקשה אחת: היא מורכבת מזהויות, נאמנויות ותפיסות פוליטיות שונות. נראה כי דווקא הריבוי הזה, שהיה מקור לעושר חברתי ורעיוני, הקשה על גיבוש מחנה פוליטי מאוחד.
גבול ההצלחה
במובן זה, "קריאה להצלת לבנון" מצליחה במקום שבו יוזמות קודמות נכשלו. היא אינה מציגה את עצמה כיוזמה שיעית בלבד, וגם לא כמאבק עדתי נגד חיזבאללה. היא ממסגרת את הסוגיה כשאלה לאומית: מי מחליט על מלחמה ושלום? מי מחזיק בנשק? מי מנהל משא ומתן בשם לבנון? והאם המדינה הלבנונית היא עדיין המסגרת העליונה של האזרחות והריבונות?
כוחה של הקריאה טמון גם בכך שהיא כוללת קולות שיעיים, המתנגדים לתפיסה שלפיה ביקורת על חיזבאללה כמוה כבגידה בעדה. בכך היא מחלישה את אחד ממנגנוני ההגנה המרכזיים של הארגון: הזיהוי בין חיזבאללה לבין העדה השיעית. כאשר שיעים דורשים את חיזוק המדינה, את סיום ההחלטה החד-צדדית על מלחמה ואת הפסקת השימוש בלבנון כזירה אזורית, קשה יותר להציג את הדרישה לבלעדיות הנשק כעמדה אנטי-שיעית.
מלחמת ההישרדות של חיזבאללה | צפו בפודקאסט "על זה"
ובכל זאת, כאן גם נמצא גבול ההצלחה. הצהרה, רחבה ככל שתהיה, אינה מחליפה כוח פוליטי מאורגן. היא אינה מפרקת נשק, אינה מנצחת בבחירות ואינה בונה לבדה מוסדות. בעבר, יוזמות ריבוניות ואופוזיציוניות נכשלו לא משום שהציגו רעיונות שאינם צודקים, אלא משום שלא הצליחו להפוך את הביקורת למנגנון פעולה יציב: הנהגה, פעילות בשטח, מימון, הגנה פוליטית ויכולת אלקטורלית.
ההבדל כיום הוא שהקריאה אינה פועלת בחלל ריק. השיח הרשמי של הנשיא ג'וזף עאון וראש הממשלה נוואף סלאם, על בלעדיות הנשק בידי המדינה, מעניק לה רוח גבית מסוימת. גם הביקורת הגוברת בתוך החברה השיעית, בעקבות המחיר הכבד ששילמה לבנון במלחמות האחרונות, יוצרת מרחב ציבורי שלא היה קיים באותה עוצמה בעבר.
המבחן האמיתי של היוזמה עוד לפניה. האם תצליח להפוך מריבוי חתימות לכוח אלקטורלי, וללחץ ממשי על מוסדות המדינה? אם כן, היא תהפוך לאחד הביטויים המשמעותיים ביותר של הרגע הלבנוני החדש – ולמה שאולי יתברר כדרך היחידה להציל את לבנון
אבל רוח גבית אינה מספיקה. אם הקריאה לא תהפוך למסגרת פעולה מתמשכת, למשל באמצעות הקמת גוף מארגן, גיבוש הנהגה ברורה או השתתפות בזירה האלקטורלית, היא עלולה להצטרף לרשימה הארוכה של יוזמות לבנוניות שהצליחו לנסח נכון את המשבר, אך כשלו בשינוי המציאות.
הקולות בלבנון אחרי חתימת ההסכם עם ישראל | צפו בפודקאסט "על זה"
לכן, הצלחת "קריאה להצלת לבנון" היא בינתיים בעיקר הצלחה תודעתית. היא מסמנת שינוי בשפה, במידת האומץ הציבורי וביכולת לחבר בין ביקורת על ישראל, דחיית האפוטרופסות האיראנית ותמיכה במדינה הלבנונית.
אולם המבחן האמיתי עוד לפניה: האם היא תצליח להפוך מריבוי חתימות לרשת פוליטית, מרשת פוליטית לכוח אלקטורלי, ומכוח אלקטורלי ללחץ ממשי על מוסדות המדינה.
אם תצליח בכך, היא עשויה להיות יותר מהצהרה - ולהפוך לאחד הביטויים המשמעותיים ביותר של הרגע הלבנוני החדש; רגע שבו גם מתוך העדה השיעית נשמעת הדרישה לומר שחיזוק המדינה אינו בגידה בהתנגדות, אלא אולי הדרך היחידה להציל את לבנון.
