ממדבר לריבונות: תחנות הבשורה של המהפכה העברית

1

ארבעים שנה עברו במדבר, בדרך ממצרים לירושלים. דור העבדים חלף מן העולם ובמקומו קם דור חדש שלא ידע שעבוד. הדור הזה התנסה במלחמות בעבר הירדן המזרחי, וכבש את ארצות סיחון ועוג. כך התגבש הכוח הצבאי למשימה העיקרית: חציית הירדן ותחילת הכיבוש וההתנחלות בכנען. הגענו לסוף החומש הרביעי בתורת משה.

2

"נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים, אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ". משה הנביא, איש הרוח והמחוקק, מנהל גם את המערכה הצבאית. הבשורה של העם הצעיר היא תורה המתפרשת על כל שטחי החיים ואינה מסתגרת בד' אמות של הלכה. לא דת אלא ציוויליזציה הכוללת נבואה ומלכות, צבא וכלכלה, סדרי חברה ומקדש. אפילו המלחמה אינה מחוץ לתחום התורה.   

הנקמה אינה אישית אלא עניין לאומי: אלוהים מכנה אותה "נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", ומשה מוסיף את צדה השני: "נִקְמַת ה' בְּמִדְיָן". אסור שיהיו פה חשבונות אישיים. הנקמה מקוממת את העם לאחר שהושפל עד עפר. זו פעולתו האחרונה של משה כמנהיג; אחריה ייאסף אל עמיו. והוא ניגש מיד למלאכה ופוקד: "הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא". הנה מנהיג שאין לו דבר משלו אלא כולו "שיריים לכנסת ישראל", ולכן לא עושה את חשבון סופו אלא את חשבון חיי עמו: "אע"פ ששמע שמיתתו תלויה בדבר, עשה בשמחה ולא אֵחר" (רש"י).

הנקמה אינה אישית אלא עניין לאומי: "נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". הנקמה מקוממת את העם לאחר שהושפל עד עפר. זו פעולתו האחרונה של משה כמנהיג; והוא ניגש מיד למלאכה: "הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא". מנהיג שכולו "שיריים לכנסת ישראל", ולכן לא עושה את חשבון סופו אלא את חשבון חיי עמו: "אע"פ ששמע שמיתתו תלויה בדבר, עשה בשמחה ולא אֵחר"

3

מלכתחילה נועד עבר הירדן המזרחי להתחלק לשבטים לאחר כיבוש ארץ ישראל המערבית. "וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד, עָצוּם מְאֹד, וַיִּרְאוּ אֶת אֶרֶץ יַעְזֵר וְאֶת אֶרֶץ גִּלְעָד – וְהִנֵּה, הַמָּקוֹם מְקוֹם מִקְנֶה". במקנה פתח הפסוק ובמקנה סיים, ללמד על המוטיבציה לבקשתם: "יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה, אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן". בקשתם החזירה את משה כ-38 שנים לאחור, לחטא המרגלים, ולכן שטף אותם על רצונם להיבדל משאר העם. הוא מטיח בהם:" הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה, וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?!" בסופו של הדיון הם מתחייבים להיות החלוצים במלחמה על כנען, ורק לאחר שאחיהם יסתדרו במקומותיהם החדשים, ישובו לעבר הירדן המזרחי.

לפנינו גרסה ראשונה - עוד בטרם נכנסו לארץ! - של חלק בעם, שבמשך ההיסטוריה העדיף להישאר בחוץ. אלה חיים ללא מחויבות לאומית וללא החובות הנדרשות ממי שחי בארצו שלו; חיים מפתים מבחינה חומרית, שרוב הזמן הם שקטים ורגועים מאתגריו של מי שחי בארץ ישראל וקיומו דורש ייעוד ונכונות להקרבה.  

4

גורלם ההיסטורי של השבטים שבחרו להיאחז מחוץ לגבולות ההבטחה משמש תמרור אזהרה: הם היו הראשונים להיעלם. דברי הימים מתאר מה עשה מלך אשור, תגלת פלאסר: "וַיַּגְלֵם לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה, וַיְבִיאֵם לַחְלַח וְחָבוֹר וְהָרָא וּנְהַר גּוֹזָן, עַד הַיּוֹם הַזֶּה". זו שיטת ההגליה הדו-סטרית שפותחה בימיו, ועיקרה חילופי אוכלוסין למניעת מרידות. חכמינו במדרש קשרו את החומרנות והגלות כמין סיבה ותוצאה: "וכן אתה מוצא בבני גד ובבני ראובן, שהיו עשירים והיה להם מקנה גדול, וחיבבו את ממונם וישבו להם חוץ מארץ ישראל – לפיכך גלו תחילה מכל השבטים... על שהפרישו עצמם מן אחיהם בשביל קניינם".  

ומה נאמר על אלה הגולים מרצונם כדי לחיות על סיר הבשר וההזדמנויות הקלות? נכון שמיליונים רבים אבדו מעמנו בעקבות השמדה פיזית; אבל הרבה יותר יהודים נעלמו בשל תהליכי טמיעה, המרות דת (נצרות ואסלאם) והתבוללות. זה מחיר הקיום מחוץ למולדת.

5

"אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם... וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם". 42 תחנות במדבר, וכמה עברנו מאז? אנחנו הולכים בדרך המיוחדת לנו מאז שהעברי הראשון, מייסד האומה, שמע את הקריאה: "לֶךְ לְךָ... אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ". כך הצטברה רשימה אינסופית של מקומות וקהילות וגירושים ונדודים בגיא צלמוות של עמים ולאומים, חורבן וגאולה.

 רבי עובדיה ספורנו (בולוניה, מאה 16) כתב: "רצה האל יתברך, שייכתבו מסעי ישראל, להודיע זכותם בלכתם אחריו 'במדבר בארץ לא זרועה' באופן שהיו ראויים להיכנס לארץ... שהיה זה קשה מאוד, ובכל זה לא נמנעו". ובאמת, דור המדבר שהתורה לא חסכה בתיאור נפילותיו, מתואר פה בנאמנותו. בדרך הארוכה שעברנו, היו לא מעטים שהתייאשו מתלאותיה, ולא ראו תכלית בסבל הארוך שעמסנו בגלל זהותנו; הם נעלמו. אבל אלה שהתמידו בה, שמרו על זהותם ואמונתם, וכך חישלו עוד טבעת בשלשלת הדורות הפלאית של עמנו. הם הבטיחו שאם לא הם, הדור שאחריהם יזכה לשוב הביתה.

6

"וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ, כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ. וְהִתְנַחַלְתֶּם אֶת הָאָרֶץ...". זאת הפעם הראשונה שצמד הפעלים – לרשת ולשבת – מופיע יחד כמצווה וכתוכנית פעולה. יחידים יכולים לשבת בארץ, גם תחת שלטון זר; אולם לרשת את הארץ ולהעבירה לדור הבא, זה בלתי אפשרי ליחידים. במאה ה-13 למד מזה הרמב"ן ציווי מכריע: "שנצטווינו לרשת הארץ אשר נתן האל יתברך ויתעלה לאבותינו, לאברהם, ליצחק וליעקב, ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה". רק מפעל לאומי יכול להוריש ארץ: האומה מקימה ישות פוליטית - ממלכה או מדינה - וזו מחילה את ריבונותה על הארץ, וכך מעבירה אותה הלאה. בלשון הרמב"ן זה הציווי שלא לעזוב את הארץ ביד אומה אחרת.

וכשם שרק האומה יכולה לקבל את התורה, ולא יחידים – אפילו צדיקים כאברהם וכמשה – כך רק האומה יכולה להגשים את כלל מצוות התורה. הפרט יכול לקיים מצוות אישיות; אבל קיום התורה כולה – סדרי חברה, שלטון, כלכלה, צבא וכדומה – אי אפשר לקיימם מחוץ לארצנו. יוצא שהחיים מחוץ לארץ ישראל הם חלקיים מבחינה רוחנית. הרעיון הזה מתבטא בדברי התלמוד: "שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה". ומכאן בא פירוט גבולות הארץ: "זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּפֹּל לָכֶם בְּנַחֲלָה, אֶרֶץ כְּנַעַן לִגְבֻלֹתֶיהָ". הפרוגרמה המלאה של שחרור העם מבית העבדים, מתן חוקתו בברית סיני והקמת המשכן, כללה תמיד את התכלית שנאמרה למשה בראשית שליחותו: "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב, וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה (ירושה!)".

7

ההבטחה של הארץ לאבות מעולם לא כללה את טובה וחלבה. ההפך: האבות התמודדו עם רעב ובעיות נוספות. החוויה הייחודית של העם היהודי, בשונה מכל עם בהיסטוריה, היא חווית הגלות והשיבה ארצה. הגלות הייתה המבחן העליון לדבקותנו בארץ, באמצעות רעיון שיבת ציון. עם שהצהיר בכל הזמנים שיש לו רק ארץ אחת בעולם, ואליה חלם לשוב, העיד שמעולם לא ויתר עליה ועל זכויותיו בה. למה? – "כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ". ישמע העולם.