ממצרים לירושלים: כשהצבא העברי הראשון סימן לנו את הדרך

1

לכבוד הקיץ שהגיע ורגע לפני חג הקציר, מתחילים לקרוא בחומש הרביעי, במדבר. בבראשית התוודענו  לשורשי האומה; בשמות קראנו על לידת העם מבית העבדים וקבלת החוקה בברית סיני; בחומש השלישי, ויקרא, פורטו סעיפי הברית, המצוות והנגעים. וכך הגענו לסיפור הדרך הארוכה במדבר, ממצרים לירושלים. לא רק מדבר סיני אלא גם מדבר העמים, גיא צלמוות שצלחנו במשך אלפי שנים עד ששבנו הביתה.

המדבר מייצג יציאה מחוץ לסדר. הנדודים מציבים קשיים, משברים, סכנות, אתגרים. המשבר במקרא היה האבן שעליה כרעה היולדת ללדת. בדיאלקטיקה של ההיסטוריה, נזקקנו למשברים כדי לצמוח מהם ולהשיל מעלינו את התודעה העבדותית הישנה, כדי להיוולד מחדש כעם חופשי בעל תודעה של בני חורין.  

2

אם ספר דברים הוא ספר המדינה שלנו (הרבה לפני ספר המדינה של אפלטון), העוסק בכניסתנו לארץ ובסדרי השלטון, המשפט והמנהל, הרי שספר במדבר הוא ספר הגלות, העוסק באופן קיומנו ללא ארץ, מבחן ששום אומה לא הצליחה לשרוד אותו. ההבטחה לקיום בגלות ולשיבה ארצה נמצאת בראשיתנו, בברית בין הבתרים שנכרתה עם מייסד האומה: "גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם" – הקיום בגלות יהיה קשה, אבל קץ שם לחושך: "וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל... וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה". בסופו של חשבון היסטורי, נשוב הביתה למולדת הישנה.

המצווה הראשונה שקיבלנו כעם בהיותנו במצרים, היתה "קידוש החודש", קביעת הזמנים. כבר ראינו, כי במובנים עמוקים מדובר בשחרור מחוקי הסחף והבליה של אומה רגילה, חוסר כפיפות לחוקי ההיסטוריה הרגילים, כלומר כניסה לממד הנצח. רק לאחר מכן יכולנו לקבל תורה. ברית סיני לא היתה סוף התהליך אלא הכניסה לארץ והקמת ממלכה שתשמור את "דרך ה' לעשות צדקה ומשפט", כפי שנאמר על אברהם. כך גם נודע למשה במצרים, שלאחר קבלת התורה ("ולקחתי אתכם לי לעם") יגיע השלב הבא: "והבאתי אתכם אל הארץ". אלה רכיבי היסוד של קיומנו כעם: תורה וארץ.

3

ובכל זאת, רוב שנותינו כאומה התקיימנו ללא שלטון, ותקופה ארוכה גם ללא ארץ. זה קיום מסוכן ומתכון ידוע להיעלמות מההיסטוריה, מכיוון שבנדודינו בעולם היינו חסרי בית לאומי, נתונים לחסדי זרים ולפגיעתם הרעה. ולא רק פגיעה פיזית, אלא גם רוחנית. יותר מהרציחות והפוגרומים ואפילו השואה, במשך מאות רבות חלק הארי של האומה נעלם בעקבות התבוללות, אם בכפייה ואם מרצון. ועדיין, למרות הכל, שרדנו במדבר והצלחנו לשוב הביתה. ספר במדבר נוגע באופן הקיום הלאומי הזה, הייחודי לנו.

בהפטרה מופיע דימוי של הנביא הושע (מאה 8 לפנה"ס): "וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם, אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר". העם אמנם לא התרבה כחול, אך קיבל את תכונתו של חול הים, העומד מול ניסיונות הים להציפו. בראשית המאה ה-20, לנוכח התערות היהודים במדינות הלאום המודרניות, ראה רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק את דברי הנבואה הללו כהבטחה ותקווה, שגם אם יהודים רחוקים מתורה ומצוות "בכל זאת, לא יהדפו אותם האומות – שיהיו כחול אשר הוא בָּרִיחַ בעד גלי הים", שכל הפרטים "מתקבצים לכלל נגד רצון ההתבוללות".

החומש הרביעי, אמר דון יצחק אברבנאל בסוף המאה ה-15, מספר על "סדר הנהגת העם, איך היה במדבר במסעיהם וחנייתם, ואת כל התלאה אשר מצאתם בדרך, והסיבה אשר בעבורה נתעכבו במדבר". אברבנאל, שעמד בראש הגולים בגירוש ספרד, הכיר היטב את מסעות העם והתלאות שמצאו אותו. בינתיים, צריך לשמור על הפיקדון הלאומי עד שנשוב לציון.

4

בראשית הספר קוראים על מפקד שנערך בשנה השנייה לצאתם ממצרים, ולקראת סופו מופיע מפקד שני בשנה הארבעים. מטרת המפקד: הקמת צבא מסודר לקראת הכניסה לארץ, "כי התורה לא תסמוך על הנס שירדוף אחד אלף" כהערת הרמב"ן (מאה 13): "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר: שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת... כׇּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם".

הצבא העברי הראשון הוקם בחודש השני לצאתנו ממצרים, אייר. בין יום ההולדת הלאומי בניסן למתן התורה בסיוון, נבנה הגוף הלאומי באייר. מאז, התרכזו בחודש הזה אירועים לאומיים: הקמת המדינה, יום שחרור ירושלים, ועידת סן רמו שהעניקה לבריטניה את המנדט על ארץ ישראל כדי להקים בית לאומי לעם היהודי, ל"ג בעומר המקושר עם מרד בר כוכבא לחירות ישראל, תחילת בניין המקדש הראשון בימי שלמה ועוד.

5

כיצד נוחלים את הארץ: בהתיישבות, דונם אחר דונם, וגם בכיבוש הארץ והשבתה לבניה החוקיים. ההתיישבות היא ברירת המחדל, ויהודים ישבו בארץ ברוב או במעט גם תחת שלטון זר. זה לא הספיק, מכיוון שהמטרה היתה הקמת מדינה. לקראת סוף הספר משה מתווה את שני הכיוונים האלה: "וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ, כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ". לא רק לשבת בארץ, אלא להוריש ולרשת אותה. יחידים אינם יכולים להעביר ארץ שלמה בירושה. לשם כך צריך להקים ממלכה או מדינה שתחיל את ריבונותה על הארץ וכך תוכל להעבירה בירושה לדורות הבאים.

התנאי המרכזי לקיומה של ריבונות הוא היכולת להפעיל כוח, כלומר זרועות ביטחון בכלל, וצבא בפרט. הנה לנו כבר בראשית הספר הרביעי ביטוי נוסף לרעיון, שתורת ישראל אינה דת במובנה הרגיל אלא חוקה לאומית. הדתות הידועות פונות לאדם הפרטי ומציעות את תיקונו. בישראל לעומת זאת, היינו לעם בטרם קיבלנו תורה, וגם לאחר קבלתה רואים, פרק אחר פרק, שהלוז המרכזי של האמונה הישראלית אינו תלוי ביחיד אלא בהיותו מקושר לכלל. דפוס הברכות הקבוע של חכמינו מנוסח בלשון רבים: "אשר קדשנו במצוותינו וציוונו". אפילו ביחס לתפילה, מעשה דתי לכל הדעות, יש הבדל עקרוני בין יחיד לרבים. מה שאפשר לומר במניין, לא תמיד אפשר לומר ביחיד.

6

במאה ה-12 העיר רבי שמואל בן מאיר (רשב"ם), נכדו של רש"י: "לפי שמעתה צריכים ללכת לארץ ישראל, ובני עשרים ראויים לצאת בצבא המלחמה... ולכך ציווה הקב"ה בתחילת חודש זה למנותם". יושב יהודי בצפון צרפת בעומק הגלות, אלף שנה אחרי חורבן ירושלים, ומדבר על צבא יהודי המתעתד לכבוש את ארץ ישראל. שנה אחר שנה קראו יהודים על הצבא שפקדו משה ואהרן, והתמלאו תקווה שכל זה אינו משל ולא חלום אלא יקרה – אם לא היום אז מחר, גם אם המחר הזה ימתין אלף שנה. בעינינו ראינו.