צאו לרגע מהפוזיציה, ותגלו שאולי צריך לומר לנשיא טראמפ תודה

"אני בשר ודם", חזר ואמר נתניהו לפאנל "הפטריוטים", שתהה כיצד הצליח גם לנהל את המלחמה הקשה בתולדות ישראל וגם לעמוד בעומסים הכבדים שחייב המשפט שלו. התמיהה והשבחים שלהם במקום. בניגוד לשמועות שרצות בקרב יריביו, גם כשהוא מתקרב לגיל 77 קצב העבודה של נתניהו היה ונותר בלתי נתפס. נכון, יש לו קוצב לב, הוא רזה, היה לו סרטן קטן והאיפור שלו כבד. ועדיין, בתום הקדנציה הנוכחית יהיו מי שיעזבו את לשכתו רק כדי להחזיר מעט שפיות לחייהם.

יכולותיו הפיזיות והקוגניטיביות עודן טובות בפער משמעותי מאלה של רוב בני האדם. בוודאי מאלה של יריביו. אוהדיו מזהים את הכישרון, ולכן נאמנים לו כבעבר, למרות החסרונות הברורים לעין. אחד החסרונות, שגם בו נתניהו יותר מוצלח מכל השאר, היא היכולת לא לומר אמת. כלומר, כל בני האדם, ובוודאי הפוליטיקאים, ניחנים ביכולת לזייף סיפור. לנתניהו, כמו בכל תחום אחר, יש היכולת לזייף יותר. השבוע ב"הפטריוטים" הוא שיקר בנוגע למצב בעזה. "המטרה השנייה היתה שמעזה לא יהיה איום על ישראל, ואין כרגע איום", טען נתניהו.

שקר. למעשה, ראש הממשלה שב בדבריו אלה למכור בדיוק את אותן האשליות שסיפר לעצמו ולנו מאז מבצע צוק איתן ועד שהתפרצה עלינו הלבה לפני 1,000 ימים. קודם למלחמה, במקום להבין שמוגלת חמאס הולכת ומצטברת עד שתתפוצץ, נתניהו התגאה בכך שחמאס לא מאיים על ישראל. יתרה מזו, כהוכחה כביכול לכך שחמאס מורתע, בשנתיים שלפני הטבח נתניהו נאחז בכך שחמאס לא יורה על ישראל. זו, כמובן, היתה מלכודת.

ובכל זאת נתניהו נפל בה השבוע שוב, והפיל איתו את כל שומעיו. "אתם רוצים הדגמה לזה (שאין איום מעזה על ישראל)?" שאל והשיב: "חיסלנו את עז א־דין אל־חדאד, והתגובה היתה אפס. כדור אחד לא". כך הלהיב את הקהל וזכה למחיאות כפיים.

ובכן, בניגוד מוחלט לציור הפסטורלי שנתניהו שוב מצייר, מעזה נשקף גם נשקף איום. חמאס מתארגן מחדש, מתאמן, מייצר נשק ומאתגר את חיילינו לאורך הקו הצהוב. נכון, הוא רחוק מאוד ממה שהיה ערב הטבח. אך בסתירה משוועת לדברי ראש הממשלה, חמאס לא תוקף כרגע רק משום שאינו רוצה, ולא מפני שאינו יכול. בבוא העת מבחינתו, בדיוק כפי שהמתין בשקט עד 7 באוקטובר 2023, הוא ישגר חוליות שיפגעו בכוחות צה"ל, ובמקרה הגרוע יותר - יחדרו ליישובי העוטף.

אגב, את התיאור המסולף על המצב ברצועה נתניהו שיווק אחרי שטען כי הפיק לקחים מהטבח. בשיחות הסגורות ביותר, כמו שעשה השבוע באולפן, נתניהו ממשיך לכפור לחלוטין באחריות הישירה והמלאה שלו לקטסטרופה. "אני אומר את זה ככה: מה שקרה אחרי 7 באוקטובר גרם לי להבהיר שיש לנו מדינה עם צבא, ולא להפך, ביתר שאת", השיב לשאלה מהם הלקחים שהפיק.

פירוש רש"י: "עד הטבח הצבא ניהל את מדיניות הביטחון, והוא זה שהוביל אותנו לכישלון המחריד. מאז אני על ההגה, מתקן. הם אשמים, אני לא". תיאור דברים זה הוא דוגמה מופתית נוספת לאופן שבו נתניהו מעוות את המציאות. הרי הוא זה שעיצב את מדיניות הביטחון מאז 2009 ועד לשואה בת היום האחד בעוטף. כי אדרבה, אם כראש ממשלה לא היתה לו השפעה על מדיניות הביטחון, וכל השנים הוא נשלט על ידי הצבא - מה בכלל עשה בתפקיד?! האם הוא לא הבטיח להיות "שומר ביטחון ישראל" ו"ביביסיטר"?!

לבד ביחד

כותרת נוספת שנתניהו זרק השבוע וכנראה לא אומר לגביה את כל האמת היא ההבטחה ל"ממשלה לאומית רחבה". למען האמת, זה ניסוח גאוני. מצד אחד, נתניהו יוצר את הרושם שפניו לאחדות. מהצד השני, הוא מבטיח לשמר את הגוש עם החרדים, סמוטריץ' ובן גביר, כלומר ממשלה ימנית צרה. איך זה הולך ביחד?

ובכן, זה לא. לו היה יכול, נתניהו היה נפטר מבן גביר מזמן. העבודה איתו בלתי נסבלת. פרובוקציה היא אצלו שיטת עבודה, וכנראה חזקה ממנו. בישיבת הקבינט האחרונה, למשל, הוא תקף גם את הרמטכ"ל וגם את השגריר בוושינגטון יחיאל לייטר. בזמן שהאחרון תדרך את השרים על ההסכם ההיסטורי שייחתם למחרת עם לבנון, בן גביר כינה את האב השכול לייטר "פקיד". הסיבה היא הביקורת שמתח עליו השגריר, לאחר סרטון ההשפלה האלים שבו בן גביר צילם את עצמו עם פעילי המשט לעזה שנעצרו.

יתרה מכך, אם נתניהו יצליח להרכיב ממשלה - היא תהיה האחרונה שלו. כך אומרים בסביבתו. יש סיבות לחשוב שלקראת סוף דרכו הפוליטית הוא ירצה לסיים בטוב, ולהתפייס עם חלקים רבים כל כך בעם שכועסים עליו. ראש הממשלה מזהה את הסנטימנט הציבורי העז לאחדות לאומית, וגם יודע ששילם מחירים פוליטיים כבדים על ההיצמדות לחרדים.

בראייתו, המחיר האלקטורלי על הברית עם החרדים כבר מגולם בסקרים. כלומר, מצביעים שזועמים על הברית שלו איתם ממילא כבר עזבו אותו. מנגד, אם יעזוב עכשיו את דרעי ואת גפני, הם עשויים להתנקם בו ולפרק את הגוש אחרי הבחירות. כדי שזה לא יקרה, הוא משלם להם היום דמי רצינות.

אך בד בבד, הוא חוזר על המושג המעורפל "ממשלה לאומית רחבה", גם כדי להשיב אליו קולות אבודים וגם כדי להכין את הקרקע לממשלה כזו אחרי הבחירות. ועדיין, נתניהו, יועציו ובכירי הליכוד מגדירים את האתגר כ"בחירות קשות". מושג כזה בדרך כלל נועד להכין את הקרקע להפסד.

ליקוי מאורות

הגם שנתניהו מבלף, הוא כמובן לא היחיד. ביום שני נפל דבר במשפט נגדו, כשהשופטים הבהירו שנית שלא ירשיעו אותו בשוחד. לו היו במדינת ישראל צדק ויושר, האמירה שלהם צריכה היתה להרעיד את אמות הסיפים.

היועצת המשפטית הנוכחית בהרב־מיארה, קודמה אביחי מנדלבליט, פרקליט המדינה איסמן, קודמו שי ניצן, התובעת הנוכחית יהודית תירוש, קודמתה ליאת בן ארי, המפכ"ל לשעבר רוני אלשיך, ראשי אגף החקירות באותה עת מני יצחקי וגדי סיסו - הם ושאר הבכירים שהעזו להעמיד לדין לשווא ראש ממשלה נבחר היו צריכים כולם לעמוד בפני הציבור ולבקש סליחה מעומק הלב. כי לא רק שעשו עבודה רשלנית במקרה הטוב וחתרנית במקרה הרע - הם ממש ערערו את יסודות הדמוקרטיה כשניסו לסכל את בחירת העם.

כזכור, אישום השוחד בעוון "סיקור אוהד" היה תקדימי. שלא לדבר על כך שכלל לא היה סיקור כזה, כפי שהתברר עד מהרה. בלי אישום השוחד, משפט נתניהו לא היה בא לעולם. כי כפי שאמר מנדלבליט, "אני לא מעמיד ראש ממשלה לדין על סיגרים ושמפניות". כך שהחבורה המנופחת שנטלה לעצמה את תואר "שומר הסף" כנראה אלתרה אשמה כזו, אף שהמופרכות שלה היתה ברורה מהרגע הראשון.

אינני משפטן, אך כך כתבתי בעיתון זה בשנים 2019-2018: "לתביעה יהיה קשה להוכיח שוחד... יהיה עליה להציג ראיות חותכות וחד־משמעיות שאינן משתמעות לשתי פנים. אני מטיל ספק בקיומן של ראיות כאלה... יש בתיק חורים...", ועוד. שמונה שנים עברו, ומה שראיתי אז בעין של הדיוט קיבל פעמיים גושפנקה של בית המשפט.

אז מילא שעד לשבוע זה הטייקונים המשפטיים של ישראל שתקו. נניח שהם נתנו לגלגלי הצדק לטחון, ולא רצו להפריע לתיק להתנהל. אבל מאז הקביעה החוזרת של השופטים ביום שני - כיצד ייתכן שאהרן ברק, דורית ביניש, אסתר חיות, אשר גרוניס, הפרופסורים, הדקאנים, המומחים, הפרשנים, כל שאר המאורות המשפטיים והג'ינג'י מאיכות השלטון, כווווולם ממלאים פיהם מים?!

עשרות שנים הם מבלבלים את המוח לאומה בשם ערכים נשגבים של דמוקרטיה טהרנית, ניקוי אורוות, טוהר המידות וצדק אבסולוטי. והנה, כשקרה מקרה חמור בפני עצמו של העמדת אדם לדין על עבירה שלא ביצע, ועוד כשהאדם הזה הוא ראש ממשלה שנבחר על ידי העם - אין להם מילה אחת להגיד?! איך זה יכול להיות?!

עשרות שנים הם מבלבלים את המוח לאומה בשם ערכים נשגבים. והנה, כשקרה מקרה חמור של העמדת אדם לדין על עבירה שלא ביצע, ועוד כשהאדם הזה הוא ראש ממשלה שנבחר על ידי העם - אין להם מילה אחת להגיד

יתרה מכך, לאורך לא מעט תחנות בזמן, החבורה הנאורה הזו שקלה מאוד ברצינות להכריז על נתניהו "נבצרות" ולזרוק אותו מהתפקיד. כמו אינספור צעדים אחרים שהקבוצה המתנשאת הזו מרשה לעצמה, גם מהלך כזה מנוגד ללשונו המפורשת של החוק. לא סתם נקבע בחוק יסוד: הממשלה שראש ממשלה לא צריך לפנות את תפקידו לאחר הגשת כתב אישום. שר המשפטים טומי לפיד המנוח הסביר בכנסת, בצדק, כי לא ייתכן שפקיד, בכיר ככל שיהיה, יחזיק בידיו כוח לפטר ראש ממשלה נבחר, בניגוד לבחירה הדמוקרטית של העם. ובכן, מתברר שבעיני הצד הזה של המפה, מה שהעם אומר לא כל כך חשוב.

כי הנה, התפוח של לפיד האב נפל רחוק מהעץ. בנו, יו"ר האופוזיציה, התעלם לחלוטין מההצהרה המהדהדת של השופטים. האיש ששולח הודעות לתקשורת על כל שטות, פתאום שמר על שתיקה. על בנט, שהתהפך כמו סטייק בנוגע למשפט נתניהו, אין צורך להכביר מילים. יאיר גולן, יו"ר מפלגת הדמוקרטים, לא הרגיש שיש בעיה דמוקרטית עם מה שקורה.

גם גדי איזנקוט, שמפלגתו מתהדרת בשם "ישר!", לא חשב שיש משהו בלתי ישר במה שהתגלה. אם דרכו אכן היתה ישרה, איזנקוט היה קורא לכל הפחות לבדק בית בתביעה הכללית. אולי אפילו, חס וחלילה, מעלה על דל שפתיו את המילים "רפורמה משפטית".

אך לא. שתיקה מוחלטת נפלה על עשרות הדוברים והיועצים שמריצים את הרמטכ"ל לשעבר לראשות הממשלה. הם הבינו שעליו ועליהם לדפדף הלאה את הפיגוע החמור שנעשה פה נגד הדמוקרטיה שלנו.

כל זה לא מבשר טובות לבוחר הישראלי. מצד אחד ישנו נתניהו על תעלוליו ותרגיליו. בצד השני מתמודדת חבורה כוחנית יותר, שמערכת המשפט משמשת אותה כ"המשך המדיניות בכלים אחרים". לא דמוקרטיה ולא "יושר" מעניינים אותה.

השתיקה שלה השבוע מאותתת מה יקרה אם תתפוס את השלטון. חבורת לפיד־בנט־גולן־איזנקוט לא תראה בעיניים. הם ידרסו את המינויים והמהלכים של הממשלה הנוכחית, יעגנו בכל דרך אפשרית את כוחה של מערכת המשפט, יסגרו כלי תקשורת בעלי קול ימני ויסיגו לאחור את החופש הדמוקרטי שרווח בישראל בעשורים האחרונים.

הבחירות, אפוא, לא ייסובו על השאלה מי טוב ליהודים, אלא מי רע להם פחות.

מעבר לאופק

דברים חשובים אמר השבוע מנכ"ל משרד הביטחון, אלוף (מיל') אמיר ברעם, על הפערים בין ארה"ב לישראל בנוגע לאיראן. "את המדיניות האמריקנית העדכנית אסור לנו לשפוט בכלים פרובינציאליים", הסביר בכנס הרצליה.

אכן, עוד לפני שנכנסים לגוף ההסבר שלו, ברעם כל כך צודק בציפייה מהפרשנים הישראלים להתבונן על המתרחש בעין בינלאומית, ולא רק מהזווית המקומית שלנו. הפרובינציאליות הזו, לעיתים ילדותיות, נפוצה בשני הצדדים הפוליטיים בישראל. בשמאל ובימין כאחד מתבכיינים כשנשיא אמריקני - ולא חשוב אם קוראים לו טראמפ או אובמה - פועל לפי מה שטוב לו ולא לפי מה שטוב לנו. גישה מביכה.

"מה שנתפס בישראל על ידי חלק מהאנשים כחולשה וכאיוולת, נתפס בוושינגטון כניהול סיכונים קר, מחושב ומפוכח בעידן של הסטת קשב עולמית. ההבדל בינינו אינו בהבנת האיום, אלא בסדר העדיפויות: אנחנו חושבים טהרן - הם חושבים טייוואן", תמצת ברעם את פשר הפערים.

עוד אמר: "אם יש דבר אחד שהאמריקנים שונאים יותר מהמלחמה הזאת, שהתארכה להם, זה להפסיד במערכה שהם כבר ניצחו בה". כלומר, גם בעיני ברעם אמריקה (וישראל) ניצחו מבחינה צבאית. אלא שבגלל השיקולים הנ"ל, את פירות הניצחון טראמפ יקטוף במועד מאוחר יותר. למשל, אחרי בחירות האמצע. או כשמלאי הטילים והמיירטים של ארה"ב יחזור להיקפים הנדרשים. או בכל צירוף נסיבות אחר שטראמפ ימצא לנכון. אבל מה שבטוח - מבחינתו החשבון פתוח.

יש סיבות רבות לחשוב שברעם צודק. כי אין ספק שכרגע המלחמה לא הגיעה לנקודה המצופה. אבל שום דבר לא נגמר. קרן המטבע הבינלאומית חוזה שחורות לכלכלה האיראנית. המשטר, גם אם שרד בינתיים, מפורק מבפנים. מנהיגו, בהנחה שהוא בכלל קיים, לא נראה בשום מקום. אז אמנם ההצגה האיראנית נמשכת, אבל היא לא יכולה לשנות את המציאות האובייקטיבית.

העולם בכלל והאזור בפרט מסגלים את עצמם להסתדר בלי מצר הורמוז. לטווח הארוך, הכל מבינים שחייבים למצוא חלופות לנתיב השיט, שאיראן משחקת בו כרצונה. כשיישמט מידי האייתוללות הקלף הזה, הם ייחלשו עוד יותר.

כך שטראמפ בהחלט עשה כמה וכמה טעויות, לפני המלחמה ובמהלכה. המריבות המתוקשרות שלו עם מדינות נאט"ו גרמו להן להישאר על הגדר כשהוא היה צריך את עזרתן בפתיחת המצר. הוא לא הפנים מראש עד כמה האחיזה האיראנית בהורמוז תשפיע על כלכלת העולם. גם את התוכניות המבצעיות שהוצגו לו כדי לפתוח את המצר הוא דחה, מסיבות השמורות עימו. כך הוא נותר בלי יכולת לפתור את הבעיה.

ובכל זאת, שום דבר עדיין לא נגמר. במבט לטווח הארוך, טוב שאיראן הותקפה עכשיו, ולא בעוד שנתיים או חמש, כשהיא חמושה הרבה יותר, ואולי גם גרעינית. כפי שהיה עם הפצצת הכור העיראקי ב־1981, בסוף העולם יודה לטראמפ על שהקדים את פני הרעה. ומי יודע - אולי לו עצמו עוד תהיה הזדמנות לסגור חשבון אחרי בחירות האמצע.