ואיך קורה עדיין. רוח חמה מלווה את השקט ונושאת מדי פעם בכי חרישי. תפילה רחוקה שמתגברת ככל שהיא מתקרבת אל הגבעה ואל החלקה הצבאית בבית העלמין של קיבוץ בית השיטה.
השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים
יום שישי בצהריים. מאות רבות של מלווים מתכנסים מסביב לבור הפעור באדמה בהלוויית סא"ל דור בן שמחון ז"ל, החלל ה־39 של קיבוץ בית השיטה. בחור צעיר שנפצע קשות בפניו ואיבד את ראייתו מפלס את דרכו במקל ומלווים צמודים. אם צעירה מחבקת תינוקת קטנה במנשא, מצננת את פני הבת באמצעות מאוורר קטן מפלסטיק. גבר חרדי, אישה דתייה, בני ובנות נוער שעוד מעט יהפכו לחיילים בעצמם. במקום הזה יש אחדות והסכמה. יש כבוד וקדושה, ועוד מעט יוגדו כל המכאוב וכל האהבה.
ואיך קורה עדיין. מחטי אורן נשברות עם כל צעד. אדמה נשפכת על ארון. אב אומר קדיש על בנו. אלמנה צעירה, סמג"דית בחיל האיסוף הקרבי, מספידה את הגבר שלה ומבטיחה להמשיך את מורשתו בגידול הבנות הקטנות שהשאיר אחריו. בשבילן ליל אמש לא היה הלילה הראשון בלי אבא, הן הרי נולדו למשפחה לוחמת, וכבר חודש שלם שהיתה להן הכנה לחיים בלעדיו. אבל זה היה הלילה הראשון עם אבא שלא יוכל לשוב.
"צריך להילחם עליה"
ובשמיים דרורים מצייצים. השמש זורקת קרניים אל השדות ואל הבאלות של הקציר האחרון. "זאת מדינת ישראל. צריך להרוויח אותה, צריך להילחם עליה", סופד לדור אח בשם חמשת הבנים הלוחמים שגדלו באותה משפחה, בקיבוץ שכבר איבד רבים כל כך מבניו. "הייתי בטוח שאני מוכן לתת כל מחיר, אנחנו מוכנים לתת הכל בשביל המדינה. זה הרי מאמא ואבא, ככה גדלים פה. אבל מי חשב שזה יהיה כל כך קשה לתת הכל, ולמה הכל זה דווקא אותך?". ובגרון חנוק הוא משיב: "והרי אתה הכי טוב שלנו, אז מה אפשר לתת יותר? אתה המפקד, תמיד מקדימה, תמיד בחזית, ראשון. התקפה. כולם אחריך. אין אופציה אחרת. זה אתה דור. זאת משפחת בן שמחון. זה קיבוץ בית השיטה. זאת חטיבה 401. זה חיל השריון. זה צה"ל וזאת מדינת ישראל".
ואיך קורה עדיין. מטחי כבוד מרעידים את העמק. צ'פחות של אחים ואחיות לקרב. גלגלי פרחים וגבעולי ורדים בצבע אדום נערמים על האדמה. וכשבית העלמין מתרוקן הם נשארים. כמעט בלי לדבר הם מנקים ומסדרים. הגברים מהיחידה להנצחת החייל של משרד הביטחון. אחד אוסף בידיו עלי כותרת של ורדים שהתפזרו על רצפת האבן. אחר משקה את הקברים הוותיקים הסמוכים, ממלחמת יום הכיפורים. שלישי גורף במטאטא שבור את העפר המר. הם ליוו כמעט 300 הלוויות במחוז הצפון מאז 7 באוקטובר. פרסו דשא סינתטי וקיפלו, הציבו כיסאות ואספו. ואת כולם הם זוכרים.
וכל מה שהיה אולי יהיה לעד. על כביש המערכת בדרך לשער הקיבוץ גבר מבוגר מטייל עם כלבו ונכנס אל הבית בקצה הרחוק של השביל. יונים לבנות מתעופפות וחוזרות אל השובך. אוהל המנחמים מלא. השמש מתחילה לנוע לעבר ההרים. האש בצפון לא שמעה שיש הפסקה, ועוד מסוקים נוחתים ברמב"ם ועולים צפונה. וזה קרה, וזה קרה, וזה קורה עדיין. והחיטה צומחת שוב.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו