עשינו הכל באיראן - חוץ ממה שהיה יכול לסיים את הסיפור

אורניום מאושר

לא 7 באוקטובר, 7 ביוני איים להפוך לאיום הכבד ביותר על עתידו של נתניהו. איראן תקפה בטילים, טראמפ דרש לא להגיב וגיבה זאת, כדרכו, בצרור טלפונים, ראיונות וציוצים. ואז הגיעה שיחת הטלפון. A man's gotta do what a man's gotta do, אמר ראש הממשלה לנשיא. המטוסים יצאו לדרכם מזרחה בסמוך.

עד אפריל נהנה נתניהו מיתרון אדיר על מתחריו בכל הנוגע לקשר עם טראמפ ותנובותיו. הישגי עם כלביא ביוני 2025 היו קונצנזוס, ותמיכה כמעט מלאה ליוותה את השבועות הראשונים של שאגת הארי. כשהוכרזה הפסקת אש, בניגוד מוחלט לעמדת ישראל, התקזז היתרון. מחיר הדמים בדרום לבנון, חזרת מצב החירום בצפון והחוצפה האיראנית הגוברת איימו להפוך אותו לחיסרון. ראשי מפלגות האופוזיציה הולמים בנתניהו שוב ושוב על היעדר אסטרטגיה.

האם לשיטתם אמור היה נתניהו להגיד "לא, תודה" לנשיא ארה"ב, שלהוט לפעול יחד נגד האויב האימתני ביותר שידעה ישראל מאז הקמתה? לסרב לגריעת 300 מיליארד דולר מנכסיה של איראן, לרבות רוב נכסיה הצבאיים, מתקני הגרעין ומפעלי הטילים? אפשר להתייחס בספקנות גם לטענה שישראל היתה צריכה להשמיד את הדאחייה, ויהי מה, במיוחד כשהיא מגיעה ממי שהציעו לאורך רוב המלחמה בעזה להפסיק, לעצור ולכבד כל תכתיב אמריקני.

יש בכל זאת צומת, שבו אפשר וצריך היה לפעול אחרת. מדובר בבחירת המטרה העיקרית של המבצע האחרון. ישראל יצאה למלחמה אחר מלחמה כדי לעצור את תהליך ההתגרענות של איראן. הפלת המשטר היתה רק תוצר לוואי מבורך.

היינו צריכים להתעקש הרבה יותר, אמרו השבוע שני בכירים במערכת הביטחון - אחד לשעבר ואחד בהווה - על מבצע צבאי להחרמת האורניום המועשר. זה היה אפשרי. במקום זה התפזרנו על תקיפות הרסניות ונרחבות, אך לא כאלה שמביאות ניצחון מוחלט.

יתרה מזו, בגלל ההמתנה בכל זאת לאפשרות שמבצע כזה יאושר, נמנענו מפעולות אחרות שהיו מזיקות לתוכנית הגרעין. כך סיימנו את המלחמה עם חיסול של עוד כמה מדעני גרעין - ללא ספק חשוב, אבל לא שובר שוויון - אך בלי הישג ענק ובלתי הפיך. במקרה כזה הביקורת על היעדר יכולת להפיל משטר מהאוויר והפיכות כורדיות למיניהן נשמעת סבירה בהחלט.תארו לכם שהיינו עושים זאת, הם אומרים, ואז מסיימים את המלחמה כשהסנקציות בתוקף ומצרי הורמוז סגורים.

האם עדיין מאוחר? מבצעית לא. המכשול היה ונותר הפוסט־טראומה הרפובליקנית ממגפיים על הקרקע. אבל הלימבו הבלתי אפשרי שבו מצוי הנשיא - בין סירוב מוצדק ומוחלט להסכם שכולל הסרת סנקציות ותשלום מיליארדים לבין רתיעה מובנת מחידוש הלחימה - יכול להוביל אותו להגיד שמבצע אורניום מאושר.

תיאום כוונות

יועצו של נתניהו, יונתן אוריך, צייץ נגד בנט 58 פעמים מתחילת השנה, ונגד איזנקוט רק 14. אבל בחודש יוני לבדו התהפכה המגמה: תשע פעמים איזנקוט, רק שבע נגד בנט. גבירותיי ורבותיי, מהפך. יותר יעיל מפולימרקט.

תוכן הציוצים מעניין לא פחות מהנמען. "תכניסו טוב־טוב לאוזניים", אומר הקריין, "לגדי אין איך להקים ממשלה בלי הערבים". אז למה דווקא הוא, ולמה דווקא הנושא?

כי לליכוד תחת נתניהו - וזו הפעם ה־12 שזה קורה - יש בסוף שלושה מגה־קמפיינים. ראשון: ליגה אחרת בדיפלומטיה ובביטחון. מאפיינים עיקריים - פוסטרים של נתניהו ומנהיגים זרים בגובה של עשר קומות על מצודת זאב או באיילון. שני: נגד הדיפסטייט והתקשורת. דוגמאות עבר - "הם לא יחליטו" עם פרצופם של ארבעה עיתונאים, או "דווקא נתניהו" הנשכח אך האפקטיבי. שלישי: טיבי או ביבי. זה עבד ב־96', אין סיבה לחשוב שלא יעבוד ב־26'.

קמפיין מהסוג הראשון נועד להיות הקרשנדו של הבחירות הנוכחיות. ביקור של טראמפ הפופולרי, רגע לפני בחירות, פלוס קמפיין לא מעודן במיוחד למען בחירתו. אבל כמה דברים אירעו מאז. קרנו של טראמפ ירדה ככל שפחתה התלהבותו לחזור למלחמה באיראן. הוא אהוב, אבל פחות.

נוסף על כך, צצה שאלת האפקטיביות של הקמפיין, אחרי כישלון מקביל בהונגריה כשוויקטור אורבן הובס למרות מסע תמיכה אדיר של הבית הלבן. ובעיקר, קשה מאוד לנהל קמפיין כזה, כאשר מדי לילה באחת אחר חצות הנשיא מתקשר לעיתונאי ומסביר שרק הוא מחליט, שנתניהו רק מבצע פקודות ועוד עלבונות מוסווים כמחמאות.

הלאה. סיפור הדיפסטייט מעסיק מאוד חלק בימין, אבל לא את החלק שמתלבט אם להצביע לאופוזיציה. כן, הממשלה הבאה תמנה יועמ"ש ועשרה שופטי עליון, אבל לא - זה פחות מניע להצבעה.
נשארנו עם הערבים שיהיו תפריט הבחירות הקרובות. ערבים לארוחת בוקר, ערבים לארוחת צהריים, ערבים לערב. למה איזנקוט? כי בכל הנוגע לבנט, מלאכתו של הליכוד קלה בשל ההיסטוריה של ראש הממשלה לשעבר בקואליציה עם רע"מ, ובעיקר כי זו הנקודה החלשה של יו"ר ישר!, שכבר אמר שאם הגוש יזכה ל־58 הוא יקים ממשלה ("עם רוב ציוני") בהישענות על הימנעות המפלגות הערביות.

בנט סבור שמתנהל מאמץ משולב לחסלו: השמאל רוצה את קולותיו כי הוא ימני, הימין נכנס בו כי הוא מעדיף עוד רמטכ"ל חילוני גנרי מהמרכז־שמאל עם מספיק התבטאויות בעייתיות בעברו לחסלו. איזנקוט מצידו דווקא שמח על ההזדמנות. כידוע, אין דבר פוזיטיבי יותר למועמד באופוזיציה ממתקפות נגטיב של הליכוד.

זמן אמת

יש ביהדות כלל שנקרא "שכיב מרע": מה שאומר אדם הנוטה למות נתפס אמין, כי כבר אין לו מה להסתיר.

ובכן, בני גנץ בגרסתו הפוליטית הוא לכאורה כזה, חולה אנוש שטרם השלים עם ההודעות מכל עבר על לכתו הקרוב. דווקא שם, מתחת לאחוז החסימה, הוא מספר את האמת שלו על מה שחווה בשבע שנים במערכת הפוליטית, שזה 30 שנה בשנים של כל פוליטיקאי אחר מעידן מטורף פחות. שם ספרו החדש הוא "אנחנו", אבל הוא מצולם בשער לגמרי לבד.

בגרסה המשוחררת, זו שתחת אחוז החסימה, סוגר גנץ חשבונות עם כל שותפיו לשעבר בגוש. את בנט הוא מאשים בצביעות ("השתגעת? מי אמר לכבוש את עזה? תוריד את זה מהפרק", מצוטט בנט במהלך מבצע צוק איתן). את ליברמן הוא מאפיין ב"חוסר יכולת מאכזב ומסוכן להפריד בין האישי לביטחוני", ומספר איך ישב מול נתניהו "כילד נזוף, מוציא רק משפט אחד מהפה כדי שיוכל לפרסם אחר כך הודעה לתקשורת". הוא משתלח בתקשורת וקובע ש"השנאה לנתניהו הובילה עיתונאים לפרסם דברים הזויים רק מתוך רצון לפגוע בי". יש אפילו קביעה נוקבת מאוד על עינב צנגאוקר והדרך שבה הופעלה בידי מטה החטופים מסיבות פוליטיות. גנץ מתאר איך התחננה בפניו שלא ייצא מהממשלה, ומייד אחר כך הוציאה הודעה לתקשורת שדורשת ממנו לעשות בדיוק את זה.

מערכת היחסים המורכבת מכולם היא, כמובן, עם נתניהו. גנץ לא מתחרט על הכניסות לממשלות, רק, אולי, על היציאה מממשלת האחדות. הוא מחמיר עם עצמו כאשר הוא טוען שבגלל העזיבה ביוני 2024 התרסק בסקרים. למעשה, הצלילה החלה עוד קודם לכן כאשר המלחמה הלכה והסתבכה ובנט החל לתכנן קאמבק. מה שמפתיע הוא שגנץ מלקה את עצמו על כך שלא היתה הצטרפות שלישית, לאחר הניצחון הסוחף של הימין בבחירות האחרונות. אולי כך היה איזון לבן גביר וללוין, והמדינה לא היתה נקרעת.

"אל תפלוט מלחמה", כתב לנתניהו פתק בישיבת הקבינט הדרמטית של 11 באוקטובר 2023, כאשר שניהם נאבקו יחד כדי למנוע מתקפה על לבנון. כשנפרדו, בשיחת טלפון, גנץ בחר בשפה האהובה על נתניהו, אנגלית: It was a hell of a ride, אמר לו. אם ירצה השם, ואם החיבור עם דדי שמחי, עליזה בלוך ואולי גם משה כחלון יעלה יפה, צפוי להם עוד סיבוב אחד אחרון.

קרנבל במח"ל

עוד מימי המחזה "ליסיסטרטה" על יוון העתיקה, גדלנו כולנו על האמונה שאם נשים היו מנהלות את העולם, לא היו מלחמות. ביקור בוועדת הכנסת השבוע היה גורם למחזאי אריסטופנס הרהורי חרטה. הדיון הממושך שם הפגיש שלוש נשים סוכנות כאוס, מחרחרות מדון ושוחרות מלחמה: מצד אחד טלי גוטליב, מצד שני גלי בהרב־מיארה ומעל הכל מרחפת רוחה של שקמה ברסלר.

במוקד הדיון: שמירת חסינותה של חברת הכנסת מהליכוד, שחשפה את שם עובד השב"כ הנשוי לפעילת המחאה. אפשר לטעון, ובצדק, לאכיפה בררנית של בהרב־מיארה, אפשר לטעון עד מחר שברסלר עבדה במשרה מלאה למען הסרבנות הבזויה ערב המלחמה. אבל אי אפשר להגן על תיאוריות הבגידה המטורפות של גוטליב: "עדנה קרנבל מפרסמת שארה"ב יירטה שיחות בין בעלה של שקמה ברסלר לגדול המרצחים יחיא סינוואר מספר ימים לפני התופת. ראש המוסד זימן את ברסלר לפגישה. זוכרים שרשמתי כאן על פגישה בין ברסלר לראש המוסד? המקורות שלי ברזל!"

חברת הכנסת מהליכוד, שמטילה אימה על חבריה לסיעה, היא קונספירטורית הזויה ונזק מהלך לימין ולמדינה. מימיה לא תרמה דבר לקידום ערכי הימין, אלא אם בליל של טיעונים בדציבלים מחרישי אוזניים נחשב. היא, אישית, אחראית למינויו של יצחק עמית לנשיא העליון, בגלל ההתמודדות האגוצנטרית שלה - נגד כל הקואליציה - על מקום בוועדה לבחירת שופטים, התמודדות שהסתיימה במינוי נציגת אופוזיציה.

אבל גוטליב "אומרת את האמת" ו"לא מפחדת מאף אחד", כולל מחזור השקר המתועב על בגידה. "עד 6:29 לא הודיעו לראש הממשלה. מה הם (ראשי מערכת הביטחון) עושים במהלך הלילה? מדברים ביניהם ולא מערבים את ראש הממשלה. לדעתי הם פחדו שראש הממשלה יעשה את תפקידו ויוריד כוחות לשטח וימנע את התקיפה". הבנתם? הרצי ובר רצו לא למנוע את התקיפה. השבוע הקרינה בכנסת סרטון מניפולטיבי שקושר בין ההנחיה לא לרדת לגדר (שהתקבלה בכלל מחשש לירי נ"ט), משפטי קריינות של אילנה דיין ומוזיקה דרמטית, כדי לזרוע עוד מדון ושמועות בחברה הישראלית. קוראים לזה סיוע לאויב בזמן מלחמה, ובהתנדבות מלאה.

מי שחושף שמות של בכירים בשב"כ לכאורה בשם חסינותו המהותית, לא יוכל להתלונן כאשר חברי כנסת ערבים יעשו אותו דבר לקציני איסוף של המוסד. גוטליב, שזה מקרוב באה לגוש הימין ולליכוד (מוזמנים לעשות גוגל "מפלגת שווים", בתור התחלה) מנסה, כדרכם של חוזרים בתשובה, להיות יותר קדושה וצדיקה מכולם. כעת, כדי לעמוד בסטנדרטים שלה, צריך לבצע עבירות פליליות, לריב עם הקפלניסט הידוע דוד זיני, לצעוק בבתי משפט, וכמובן לרמוז שכל היתר שמאלנים, רופסים ותבוסתנים?

במה חטאנו כחברה, שאנו נאלצים לבחור בין שלוש הנשים האלה? לאן הגיע הליכוד, שמהישענות על כתבי ז'בוטינסקי עבר לציטוט מכתבי עדנה קרנבל? ואולי בכלל גוטליב שתולה של בהרב־מיארה ושל ברסלר בליכוד, כדי לרסק את המפלגה ואת גוש נתניהו? אלמלא כן, איך גוטליב תסביר את הפגישה הלילית שלה עם יצחק עמית ועמית איסמן, אצלה בבית, ערב הדיון? זה בטוח נכון, קראתי על זה באתר של חדווה פסטיבל.