יממות בודדות אחרי 7 באוקטובר 2023, כשממדי הטבח בדרום הארץ עוד לא התבהרו, בני גנץ אסף את אנשיו הקרובים. "אנחנו נכנסים לממשלה. אי אפשר להשאיר את ישראל ככה", אמר להם. לא מעטים מהם, כולל מי שליוו את גנץ מיומו הראשון בפוליטיקה, הזהירו אותו לא לעשות את הצעד הזה. נכווית בעבר מנתניהו, אי אפשר להאמין למילה שלו, אמרו לו. חלק הציעו שימתין, שיבוא רק אם יאיר לפיד ואביגדור ליברמן מצטרפים.
גנץ דפק על השולחן, כמעט פיזית, והבהיר: "גם אם זה יהיה המעשה הפוליטי האחרון שאני אעשה - אני אעשה אותו". זה לא שגנץ לא ידע לאן הוא נכנס. ביבי ידפוק אותי, הוא אמר, אבל אני מוכן לשלם את המחיר. הפוליטיקה לא משנה. ובעיניים פקוחות, כשהוא וכולם סביבו יודעים את הסוף המר - בני גנץ התחיל שוב את נסיקתו למעלה, וגם את צלילתו הצפויה.
גנץ לשאלת "היום": לא פוסל איחודים
את הסיפור של גנץ אי אפשר להגדיר רק כ"עלייתו ונפילתו". הרי הוא כבר היה בשפל דומה בזמן ממשלת הקורונה - והצליח לקום מעפר. במובנים רבים, המצב כעת מזכיר מאוד את המצב שהיה בו בדמדומי ממשלת הקורונה: גם אז הרקע לצניחה היה שותפות עם נתניהו. גם אז בכיר אחר בכיר עזבו את גנץ. גם אז הוא דשדש סביב אחוז החסימה ורבים קראו לו לפרוש - והוא סירב בתוקף לשמוע להם.
זה המוטיב שחוזר על עצמו עם גנץ: מעין רכבת הרים כפולה - בין הזינוקים לצניחות (רובם בסקרים), ויחסי האהבה־שנאה עם נתניהו. כשזה היה גנץ נגד נתניהו, הסקרים לרוב הצמיחו אותו לשמיים. כשגנץ עם נתניהו, הוא מתחיל לצלול. וכשגנץ לא פוסל ולא שולל, הוא בנקודת השפל שלו.
אבל למרות הכל, בני גנץ עוד לא סיים בפוליטיקה הישראלית. הוא עוד בטוח שיש קונים לסחורה שלו, ושל הבשורה של שבירת החרמות. "קמנו ממצב כזה כבר לפני חמש שנים. נעשה זאת שוב", מבטיחים אנשיו.
זינוק בעלייה
הסיפור של גנץ בפוליטיקה הישראלית נדיר במיוחד, כמעט יחיד במינו. כשנכנס לראשונה למערכת הפוליטית, אחרי ארבע שנות קואליציית "ימין על מלא", המושג "רק לא ביבי" בקושי נולד - אבל גנץ כבר סומן כתקווה הלבנה של מחנה מתנגדיו. עוד לפני שפתח את פיו, סקרים צפו למפלגה בראשותו 16 מנדטים. "אין מספרים כאלה", אומר אחד מהיועצים שליוו את גנץ בתחילת הדרך, "אפשר להיכנס עם שישה מנדטים, אולי עשרה אם אתה כחלון. אבל 16 מנדטים עוד לפני שיש בכלל מפלגה זה חסר תקדים".
בנקודה הזו, כל אחד ראה בגנץ משהו אחר. "החלו להלביש עליו זהויות", אמר מקורב נוסף. היו כאלה שראו בו את רבין, הרמטכ"ל היפה והכריזמטי שמגיע להציל את המדינה. אחרים ראו בו את השריד האחרון של האליטה הפוליטית הישנה בשמאל, שהלכה וגוועה לאיטה באותן שנים. והיו מי שכבר אז, עוד לפני שהוציא התבטאות פומבית אחת, קבעו ש"בני גנץ הוא מענטש שרוצה אחדות ועדינות".
״החלו להלביש עליו זהויות״, אומר מקורב לגנץ. היו כאלה שראו בו את רבין, הרמטכ״ל היפה והכריזמטי שמגיע להציל את המדינה. אחרים ראו בו את השריד האחרון של האליטה הפוליטית הישנה בשמאל, שהלכה וגוועה לאיטה באותן שנים
וכמו שיתברר בהמשך - הנסיקה של גנץ היתה באמת חריגה במהירותה ובעוצמתה. ממועמד שדעותיו בקושי מוכרות לציבור, גנץ היה הראשון זה שנים שנתן תקווה למתנגדי נתניהו שניתן לנצח את ראש הממשלה, שכבר אז כיהן כעשור ברצף מבלי שאף אחד קורא עליו תיגר של ממש. ממחנה מפוצל בין אבי גבאי ליאיר לפיד - לשמאל־מרכז פתאום היה מישהו לשאת אליו עיניים.
"גנץ היה הכל מהכל. הוא היה הדמות שמקובלת גם מימין וגם משמאל. בתקופת הרמטכ"לות ראו את זה - כמה הוא אהוב בכל חלקי העם", מספרת חברה לשעבר בכחול לבן. "הצטרפתי לגנץ כי הוא היה נראה בן אדם ראוי, שהוא באמת יכול להביא שינוי".
והסקרים רק המשיכו להחמיא: פתאום המספר 20 מנדטים כבר לא נראה דמיוני, וחיבורים נוספים תחתיו בשמאל־מרכז הראו מספרים שלא היו בפוליטיקה הישראלית כבר עשרות שנים. בני גנץ היה האלטרנטיבה לביבי, אלא שלא בטוח שבשלב הזה הוא עוד הבין - או רצה לגמרי להחליף את ביבי.
לא הרבה ישראלים, גם לא עכברי פוליטיקה, זוכרים שרגע לפני סגירת הרשימות בבחירות 2019 א', גנץ היה חתום בכלל על הסכם איחוד עם מפלגת גשר של אורלי לוי־אבקסיס. נכון, בכל הזדמנות הוא קרא חד־משמעית לסיום עידן נתניהו - אבל השפה עוד לא היתה רל"ביסטית לגמרי. במובן זה, החיבור עם לוי־אבקסיס היה טבעי: גם הוא רצה להיות גשר, אדם מאחד שאהוב על כל הצדדים, ולשחק על כל הגושים. לא ברור עד כמה הוא חיפש להיכנס למערכת בחירות של "זה אנחנו או הם". החיבור עם יאיר לפיד נראה אז עוד לא אפשרי.
אבל אז, מישהו בצוות של גנץ זרק את הרעיון לנסות בכל זאת את האיחוד עם יש עתיד. לפיד עוד לא בדיוק הראה נכונות לוותר על המקום הראשון, אבל החשש להתכווץ עשה את שלו - והסכם האיחוד, והרוטציה, נתפר באותו לילה מפורסם.
"החיבור עם לפיד סגר את גנץ שמאלה. הוא לא היה יכול יותר לפנות לקהל הליכודי, שמבחינתו כבר אז לפיד היה דגל אדום", אומר יועץ פוליטי שהיה מעורה בפרטים. "ברגע הזה בני גנץ איבד את הסיכוי להיות ראש ממשלה רחבה. הוא הפך למנהיג מחנה הרל"ביסטים".
מנדט ביד
ב־20 בספטמבר 2019 בני גנץ היה על גג העולם. רק שלושה ימים לפני כן הוא רשם הישג היסטורי, כשהצליח לנצח את נתניהו במספר המנדטים בבחירות - 33 לכחול לבן שלו מול 32 לליכוד. אמנם התיקו הגושי עוד לא נשבר בשלב הזה, אבל היתה הרגשה סביב גנץ שזה אפשרי, והריח של לשכת ראש הממשלה כבר עלה באפיהם. באותו ערב גנץ הגיע להופעה של שלמה ארצי בהיכל התרבות, מקום שראה סבב או שניים של מחיאות כפיים סוערות. אבל מה שקרה אז היה חסר תקדים: כל הקהל נעמד על הרגליים והריע לאיש הכי אהוב בגוש מתנגדי נתניהו, האיש שבעוד רגע אמור להפוך לראש ממשלה.
במידה מסוימת, זו היתה נקודת השיא של גנץ. הפופולריות שלו הרקיעה שחקים, ההשוואה לרבין היתה מתבקשת, ומהפך 2019 היה ממש בפתח. אבל האופוריה היתה קצרה: בתוך כמה שבועות התברר שלאף צד אין ממשלה, וגנץ, שקיבל מהנשיא ריבלין את המנדט להרכבתה, נאלץ להחזיר אותו.
"באותה נקודה גנץ באמת נתפס כאלטרנטיבה. אבל סיבוב ועוד סיבוב גרם לחשוב שאי אפשר ככה, ושחייבים ממשלת אחדות", מספר גורם שהיה בסביבת גנץ באותם ימים.
המגעים לממשלת אחדות לא צלחו, ובבחירות בתחילת 2020 גנץ שמר על הישגו - אך הליכוד התחזק ל־36 מנדטים. זה היה הרגע שבו גנץ שקל, לראשונה ברצינות, להקים ממשלת מרכז־שמאל בתמיכת הקולות הערביים. ואז הגיעו האוזר והנדל.
"בני גנץ לא ראה בזמן אמת את הקווים האדומים שעליהם היה צריך לעמוד כדי להפוך לדמות פוליטית רלוונטית גם בטווח הארוך, ולא רק בנקודת הזמן שבה החליט להיכנס לפוליטיקה", מסביר חבר הכנסת לשעבר צבי האוזר. "בתחילת הדרך הוא האמין שאפשר ליצור הבנות וברית פוליטית גם עם מי שלא מקבל את ההסדר המכונן של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
"אני זוכר שההזמנה שהיתה לאיימן עודה לנאום לצידו באחת ההפגנות הראשונות שיקפה חוסר הבנה בסיסי זה: מתברר שפוליטיקה זה לא רק טרנד ואווירה, אלא היא מבוססת בראש ובראשונה על תפיסות עולם מנומקות ומשנה סדורה. לא היתה הבנה בתחילת הדרך עד כמה זה עניין ליבה בקרב רוב הציבור הישראלי - כמה אי אפשר לחצות את הגבול הזה ולשוב משם הביתה בשלום", אומר האוזר.
בתוך כמה ימים, התברר שאין לגנץ יכולת של ממש להקים ממשלה עם המפלגות הערביות, והמגעים התפוצצו.
"גם מי שכעס עלי אז על סיכול הקמת הממשלה מבין אותי ואימץ באופן מלא את עמדתי היום", מוסיף האוזר. "מה שנוצר כבר אז זה משבר אמון ביכולת של גנץ, שהציג תפיסת אמצע, לבסס מדיניות שיש בה גבול ברור בין טוב ורע. בניגוד למה שחשבו רבים בסביבתו של גנץ, הציבור מחפש שגם למי שמייצג תפיסות ממלכתיות מרכזיות יהיו תפיסות עולם ובהירות רעיונית שנבחנת ברגעים הקשים, שלא כל מעגל ניתן לרבע. בפרספקטיבה ארוכת טווח - זה מרכיב רלוונטי בתמיכה פוליטית".
כשהיה ברור שממשלת המיעוט לא תצא לפועל, נכנס גורם חדש למשחק: הקורונה.
נגיף סיני אחד
אחד היועצים של גנץ באותה תקופה מספר שגנץ באמת לא ראה את עצמו כפוליטיקאי, וכהרגלו, הוא השתמש במונחים צבאיים כדי להצדיק את ההחלטה להיכנס לממשלה.
"הוא ראה שנוצר מצב חירום, שחייבים להיכנס. הוא ביקש שנלך אחריו, שיסתכלו עליו כמו על מפקד שמאמינים בו", סיפרה חברה אחרת לשעבר בכחול לבן.
גנץ ניסה לשכנע את השותפים לפיד, יעלון ואשכנזי להצטרף אליו - אבל רק האחרון הסכים. בדיעבד, כך טוענים אנשיו של גנץ, העובדה שהם נכנסו לממשלה לבד, בלי חצי מחברי כחול לבן שנשארו עם לפיד ובוגי, היתה זו שהכשילה את המיזם של הממשלה.
"הבעיה שלנו היתה שהיינו חלשים מדי - רק 17 מנדטים מול 50 וכמה של גוש הימין. הכוח שלנו לא החזיק, וביבי הבין שזו נקודת התורפה שלנו. אבל אם היינו נכנסים ככחול לבן הגדולה - היינו מקבלים ממשלה פריטטית על מלא".
גם בסביבת גנץ היו מי שהתנגדו בזמן אמת, ואמרו שאין דרך למנוע מנתניהו "להשתמש ולזרוק" את גנץ. "היה לנו ברור שביבי ירמה אותנו. ניסינו לעטוף את הממשלה ולחשק את נתניהו, כדי שהוא יהיה חייב לקיים את הרוטציה, אבל לא משנה מה עשינו - זה לא החזיק".
"בני תמיד מרגיש שטובת ישראל לנגד עיניו. הוא הלך בתמימות לממשלה עם נתניהו מתוך תחושה עמוקה שהוא מציל את המדינה", מספר חבר לשעבר בכחול לבן. "הוא קיבל עצות לא נכונות מאנשים לא נכונים, ונטייתו לפשרנות הובילה אותו לקבל את אותן החלטות. שברתי כל הזמן את הראש: איך אתה עוד מאמין לנתניהו, אחרי כל הטריקים והשטיקים? למרות הכל הוא המשיך איתו".
ההידרדרות בתוך הממשלה היתה מהירה. לפיד האשים אותו בתאוות בצע, ומהר מאוד היה ברור שהעסק הזה לא יוכל להחזיק הרבה זמן. בציבור השתרשה התפיסה שביבי רימה את בני, וגם אם הסנטימנט הכללי אליו עדיין היה אהדה חיובית - בסקרים הוא דשדש באזורי אחוז החסימה.
ח״כ לשעבר בכחול לבן: ״הוא קיבל עצות לא נכונות מאנשים לא נכונים, בשל נטייתו לפשרנות. שברתי כל הזמן את הראש: איך אתה עוד מאמין לנתניהו, אחרי כל הטריקים והשטיקים?"
"לבני היה קשה לסגת אחורה", מספר חבר אחר לשעבר במפלגה. "הוא קיבל החלטה שהוא שילם עליה מחיר כבד. מאדם שכל החיים שלו היה סופר־אהוב ונערץ - פתאום הקהל שלו, שהעניק לו מיליון קולות שלוש פעמים, הפך אותו לבוגד. בעיניי הוא עבר שם תהליך קשה, שהפך אותו מחסין לבעל עור עבה שמחזיק במעין אנטי נגד הקפלניסטים. פתאום הוא הפך לאיש אטום, אולי קצת חמוץ - אבל בעל חסינות שאפשר להעריך. למרות כל הטלטלות שעברו עליו, הוא נשאר חזק".
כל העולם נגד בני
ההיסטוריה, במקרה של גנץ, חוזרת על עצמה - או לפחות כפי שקבע מארק טוויין, מתחרזת. בסוף 2020 רבים כבר הספידו את דרכו של גנץ בפוליטיקה הישראלית. גנרלים חתמו על מכתבים שקראו לו לפרוש מייד מהמפלגה, לפיד הסכים להתאחד איתו רק בתנאי שלא יביא איתו את פנינה תמנו־שטה ועמר ינקלביץ' לרשימה, והשיא היה כשרון חולדאי, אז עוד מועמד לכנסת, אמר ש"הסיכוי שאני אהיה עם בני גנץ ברשימה אחת שואף לאפס".
גנץ סירב לוותר. מתוך הממשלה, ומהסנטימנט הכללי של "בני יצא פראייר", הוא ניסה לשקם את מעמדו - והצליח בצורה שהפתיעה גם את בכירי הפרשנים. כשמבינים שגנץ היכה את התחזיות שצפו לו ארבעה מנדטים רגע לפני הבחירות, והכפיל את עצמו לשמונה מנדטים, אפשר להבין מדוע גם הפעם הוא מסרב להיכנע.
הקמפיין של גנץ קרא אז לאחדות במרכז־שמאל, במטרה להחליף את נתניהו. לראשונה, הוא היה מוכן לוותר על המקום הראשון - וגם הודה שנתניהו רימה אותו. זה לא עזר בקרב הפוליטיקאים, אבל דווקא בקרב המצביעים משהו השתנה. אנשים רצו לתגמל את גנץ על היושר שגילה, ולא בהכרח ראו בגנץ אופורטוניסט שחיפש רק כיסא, כפי שאמר אז יאיר לפיד. הוא הפך לאדם אהוד מחדש באותם קהלים - והצליח לשקם את מעמדו.
גנץ התחייב שהפעם באמת יעשה הכל כדי להחליף את נתניהו. אנשיו אומרים שמבחינתו אחדות היתה האופציה המועדפת כבר אז, אבל "כוחות גדולים רצו ממשלה שתעיף את ביבי בכל מחיר". אופציית האחדות נשמטה, והפעם לא היתה ברירה אלא ללכת לממשלת שמאל־מרכז־ערבים צרה. אותה אחת שגנץ לא הצליח להרכיב ב־2020.
בקרב קהל המצביעים הקלאסי של גנץ, ממשלת השינוי נתפסת כתקופה חיובית, כמעט אופורית בהשוואה לממשלה הנוכחית. אבל בזמן שכלפי חוץ הממשלה נתפסה ככזו ש"באה לעבוד" - ההרגשה בכחול לבן היתה שבפועל, קיבלנו עוד סיבוב של ממשלה משותקת.
"הממשלה לא באמת תפקדה. בנט היה ראש ממשלה בתואר, אבל כל ראש מפלגה עשה מה שהוא רוצה בממלכה שלו: ליברמן באוצר, לפיד בחוץ ואנחנו בביטחון", מספר אחד מהאנשים שהיו אז עם גנץ. באותה תקופה החלו לצאת תדרוכים מקרב חברי הממשלה נגד גנץ. אמרו עליו שהוא ממורמר, שהרגיש שראשות הממשלה נגנבה ממנו. רמזו שהוא כל הזמן רוצה לחזור לחיקו של נתניהו, לממשלה שבה היה באמת השותף העיקרי.
"ממשלת השינוי לא באמת תפקדה. בנט היה ראש ממשלה בתואר, אבל כל ראש מפלגה עשה מה שהוא רוצה: ליברמן באוצר, לפיד בחוץ ואנחנו בביטחון", מספר אחד מהאנשים שהיו אז עם גנץ"ממשלת השינוי לא באמת תפקדה. בנט היה ראש ממשלה בתואר, אבל כל ראש מפלגה עשה מה שהוא רוצה: ליברמן באוצר, לפיד בחוץ ואנחנו בביטחון", מספר אחד מהאנשים שהיו אז עם גנץ
גנץ מצידו החל דווקא בנרטיב אחר: כבן למשפחה דתית, שהכיפה והתפילין משחקות אצלו תפקיד יותר מכל חברי גוש המרכז־שמאל, הוא ראה בעצמו גשר לחרדים. היחיד שבאמת מסוגל להעביר אותם צד. הממשלה התפרקה, והנרטיב נחרט. ממשלה צרה זה אסון - והגיע הזמן לשבור את הגושים. כדי לנסות ולהגיע עם מפלגה גדולה שתשיג לגיטימציה לשבירת הגושים, גנץ החליט להתאחד עם גדעון סער - שהיה אז עוד במחנה הרל"ביסטי. הקמפיין ב־2022 לא השיג את התוצאות המצופות, ועם 12 מנדטים לא באמת היה אפשר להקים ממשלה. גנץ נשלח, לראשונה בקריירה הפוליטית שלו, לאופוזיציה.
מבחינתו של גנץ, הממשלה שקמה מייד אחרי הבחירות היתה ההוכחה לכך שהוא צדק. מצד אחד, קמה ממשלה שבן גביר, סמוטריץ' ויריב לוין הם הכוכבים המרכזיים בה. ומצד שני, באופוזיציה הגיבו מייד באופן פבלובי. "לפיד יצא לגשר רגע אחרי הבחירות. ברגע שאתה מחרים את ביבי, לא היתה לו ברירה - הרי הוא לא ילך לעוד בחירות רק כדי לא לשבת עם בן גביר. ה־40 מנדטים שהשמאל־מרכז השיג לא היו שווים כלום".
האנשים שאיתו
בימים האחרונים מדברים כולם, ובצדק, על מי שנוטש את גנץ. אבל דווקא את הכוורת שלו גנץ מצליח לתחזק, בניגוד למשך התעסוקה של דוברים ויועצים פוליטיים: הצוות שלו קרוב, נאמן ויחסית מצומצם - ובעיקר צמוד אליו מההתחלה.
בראש הצוות הזה - שמונה שמות כמו רונן משה, און גולדשטיין, צפי אופיר, אמיר קורן, הדובר האישי מקסים רוז ודוברת המפלגה ציפי גרונשטיין, שנמצאים איתו כמעט מהיום הראשון - עומדת מעיין ישראלי, שנכנסה לחייו כשנה אחרי שבני גנץ יצא בפעם האחרונה מלשכת הרמטכ"ל בקריה. היא שירתה בחטיבה לקשרי חוץ בצה"ל, וכשהשתחררה בדרגת רס"ן הקימה חברה שמייצגת בכירים ביטחוניים לשעבר בחו"ל, כולל גנץ עצמו.
זו היתה תחילתה של ידידות מופלאה: ישראלי מלווה את גנץ בכל מקום מאז, וביתר שאת מהקמת כחול לבן. היא הדמות הדומיננטית שהיתה במוקד קבלת ההחלטות בכל הצמתים הפוליטיים של גנץ, היא עמדה לצידו בפסגות הגבוהות ושימשה לו משענת ברגעים הקשים. כשגנץ מונה לשר הביטחון, הוא מינה אותה להיות ראש המטה שלו במשרד - האישה הראשונה בתפקיד.
במובן מסוים, כל מערכות היחסים של גנץ עם יועציו דומות לזו שהוא מחזיק עם ישראלי: הצוות שלו הולך לאורך שנים ארוכות. הם היו שם כשהוא היה על 40 מנדטים בסקרים, וגם כשצלל אל מתחת לאחוז החסימה.
הרבה השמצות נשמעו על הצוות שעוטף אותו לאורך השנים בכחול לבן. טענו שהם מחליטים במקומו, טענו שהם עושים עבורו את "העבודה המלוכלכת". אבל האמת, נדמה, אחרת: במיוחד בצמתים שבהם ההחלטה היתה בין טובת המדינה לבין האינטרס הפוליטי, גנץ בחר תמיד במה שראה כטובת המדינה, גם אם בניגוד לעצת הצוות שלו.
רק מי שמדבר בימים האלה עם אנשי הצוות שעוטפים את גנץ, יכול ללמוד שהנחישות והמוטיבציה להמשיך קדימה שמפגין גנץ בראיונות, למרות התקופה הקשה כל כך, איננה רק דף מסרים - זו הרוח שעוטפת את הלשכה בימים האלה. בשיחות איתם אפשר לשמוע שהם פגועים וכועסים, אבל את המילה "פרישה", לפחות מפיהם, לא תצליחו להוציא. למרות גל העזיבות, הם לא מתכוונים ללכת לשום מקום. הם למודי ניסיון מהעבר, וכבר הצליחו יחד עם גנץ להפוך את הקערה על פיה פעם אחת, ולחזור מהמתים. הם היו בפסגות, ומאמינים שאפשר לחזור אליהן.
שעה גורלית
אפילו יותר מהכניסה לפוליטיקה, מה שהפך את בני גנץ למטאוריט על מלא היתה הרפורמה המשפטית. בניגוד לאחרים שנקטו קו קיצוני, הוא קרא להידברות מההתחלה. בתקופה הכי מתוחה לישראל, המסר הזה דווקא כן עבד: סקר אחרי סקר הראו שגנץ מטפס, ונוגס גם בקולות הימין. הוא שלח את גדעון סער לשיחות הפשרה בבית הנשיא, אבל הן כשלו. זה עוד לא היה שם בדיוק, אבל נדמה שאם הרפורמה היתה נמשכת בשיא הקצב ובלי מעצורים לעוד כמה חודשים - גנץ היה הופך למועמד של ממש לראשות הממשלה. ואז הגיע 7 באוקטובר.
קשה להגיד שהיה מישהו שלא תמך בכניסה של גנץ לממשלה. אבל השאלה היתה באילו תנאים. מבחינתו, עכשיו היתה שעת המבחן והיה צריך להיכנס לממשלה בכל מחיר. שוב הוא ידע שירמו אותו, שוב הוא ידע שזה ייגמר רע. הוא, בניגוד ללפיד, לא רצה להיכנס רק בתנאי שבן גביר יוצא החוצה. "אנחנו הצלחנו להוציא את בן גביר וסמוטריץ' ממוקד קבלת ההחלטות בלי להוציא אותם", אומר אחד מאנשי כחול לבן. "קבינט המלחמה היה הפתרון המושלם לזה, וללפיד ולליברמן נשמר שם מקום. כולם פרגנו לנו, אבל בתוך זמן קצר מאוד כולם גם דרשו שנצא החוצה".
מסכת הלחצים על גנץ החלה. הטענה היתה פשוטה: נתניהו כל כך חלש, שברגע שגנץ יפרוש - שארית הלגיטימציה הציבורית שלו תאזל והממשלה תתפרק. גנץ חשב שזה עוד לא הזמן, שצריך עוד לחכות. ההתחלה היתה הרמונית מבחינתו, והוא ראה את עצמו כמכריע בצמתים חשובים כמו החזרת החטופים. פתאום גם הסקרים החלו להחמיא: במציאות של אחרי 7 באוקטובר היו כל כך הרבה מאוכזבים מנתניהו - וגנץ נתפס כאלטרנטיבה היחידה. בשיא, שהיה 40 מנדטים בסקרים, גנץ חצה גבהים שלא הגיע אליהם מעולם. גם לא באיחוד עם לפיד. המגרש היה ריק, אבל גנץ לא רצה אז באמת לפרוץ לבחירות.
"אבל ביבי חזר להיות ביבי", מספרים בסביבת גנץ. התדרוכים מתוך הממשלה נגד גנץ זרמו לערוצי התקשורת, ישיבות התקיימו בלעדיו והחלטות התקבלו בניגוד לסיכומים. הממשלה החלה להתפרק מבפנים, וגם גדעון סער - שנתניהו דרש לא להכניס לקבינט המלחמה - החל לעשות קולות של פרישה.
ב־7 בדצמבר, חודשיים לאחר הטבח, השר גדי איזנקוט, שותפו של גנץ, קיבל את הבשורה המרה מכל: בנו גל נפל בקרב. בשלב הזה האש הציבורית הופנתה גם אליו. בראיון ל"עובדה" הוא קרא לבחירות, ולעצירת המלחמה לצורך עסקת חטופים. זה לקח זמן, אבל הלחצים עשו את שלהם. סער ואנשיו התפלגו מהמחנה הממלכתי של גנץ, וזמן קצר לאחר מכן הפור נפל. גנץ החליט להציב אולטימטום - אם אין התקדמות בנושא החטופים - נצא החוצה, אמר לנתניהו. זו היתה נקודת השבירה הגדולה. כשבנט הצטרף למשחק, ואיזנקוט הודיע על פרישה מהמפלגה - זה היה כבר יותר מדי. גנץ ירד אל מתחת לאחוז החסימה, ונדרש לחשב מסלול מחדש.
בלי חרמות
דרך ארוכה עבר בני גנץ מקמפיין "זה או כחול לבן או ארדואן", דרך קמפיין "סיוט נובמבר" שקרא לממשלת אחדות בראשותו - ועד לקמפיין הנוכחי, "בלי חרמות, בלי קיצוניים". נכון שהציבור משווע לאחדות, נכון שרמות הקיטוב בלתי נסבלות ושממשלות חד־צדדיות נתפסות כעת בתודעה כלא יציבות או לא טובות לכלל הציבור. אבל לסחורה של בני גנץ אין כרגע קונים, וכבר תקופה ארוכה מאוד שהוא לא מצליח לעבור את רף אחוז החסימה.
מי שמכיר את גנץ סבור שאין סיכוי שיפרוש. "אם גנץ לא שווה מנדטים, אז למה אתם כל הזמן מתעסקים בו באובססיביות?", שואל אחד מהם. "התשובה פשוטה: אתם מבינים שיש לרעיון שלו עוד ביקוש. זו לא נקודת ההכרעה, ויש דמויות ששותפות לרעיונות האלה". בינתיים, הספינה של גנץ טובעת. העזיבה של ח"כ חילי טרופר השבוע היתה כואבת ברמה הציבורית וגם ברמה האישית. טרופר היה ממרכיבי רשימת כחול לבן, איש סוד לנאומים דרמטיים ולסגירות שקטות. הוא היה עבור גנץ יועץ וחבר.
מי שמכיר את גנץ סבור שאין סיכוי שיפרוש. ״אם גנץ לא שווה מנדטים, אז למה אתם כל הזמן מתעסקים בו?״, שואל אחד מהם. ״התשובה פשוטה: אתם מבינים שיש לרעיון שלו עוד ביקוש״
במקרה של ח"כ איתן גינזבורג מדובר בפגיעה אישית אף יותר מטרופר. "בני דאג לאיתן כשהוא היה מחוץ לכנסת לתפקיד מזכ"ל המפלגה, בשכר ובתנאים של חבר כנסת - אז למה מגיע לו היחס הזה?"
איפה תהיה הנקודה שתצליח להרים אותו למעלה? ייתכן שרשימה ערבית משותפת תגרום להפנמה שאין ממשלה בלי ערבים, ושהקו של גנץ הוא הכרח המציאות לממשלה שהיא לא ממשלת ימין על מלא. להיות נשיא, כפי שהוצע לו לכאורה, הוא לא מתכוון. זה לא באמת על הפרק. בני גנץ ספג שוב ושוב חבטות לאורך הקריירה שלו. נופל וקם, נופל וקם. עכשיו הוא שוב נופל. לא בטוח שהוא יוכל לקום, אבל הוא לא מתכוון לוותר עד הרגע האחרון.
