כולנו מייחלים לקריסת משטר האייתוללות בטהרן, אבל חשיבה אסטרטגית מחייבת להביט מעבר לאופוריה הרגעית. נפילת הציר השיעי עלולה לפנות את הדרך לעלייתו של גוש סוני אידאולוגי מסוכן בהובלת טורקיה וקטאר. כדי לשרוד בג'ונגל החדש, ישראל תהיה חייבת לכרות ברית עם איראן החדשה - לא מאהבה, אלא מאינטרס קר.
טראמפ: "איראן בבעיה, אמרתי שאם השלטון יהרוג מפגינים - נפגע בהם חזק"
בשיחות שאני מקיים בפודקאסט "על המשמעות" עם אסטרטגים ומזרחנים, עולה תמיד התקווה הגדולה: קריסת המשטר האסלאמי באיראן. זהו החלום הישראלי האולטימטיבי - לראות את ראש הנחש נכרת, את חיזבאללה מתייבש ללא מימון, ואת המזרח התיכון חוזר ליציבות. אבל תומס סואל לימד אותנו שחשיבה כלכלית ואסטרטגית מחייבת לשאול תמיד: "ואז מה?". מה קורה ביום שאחרי?
התשובה המטרידה היא שהוואקום במזרח התיכון לעולם אינו נשאר ריק. קריסת הציר השיעי אינה מבשרת בהכרח על "מזרח תיכון חדש" של שלום ושגשוג, אלא עלולה לפנות את הזירה לעלייתו של גוש סוני אידאולוגי, מסוכן ומתוחכם הרבה יותר: ציר האחים המוסלמים.
בשנים האחרונות אנחנו מזהים תנועה טקטונית שקטה אך עקבית. טורקיה של ארדואן, קטאר עם הכיסים העמוקים, וגורמים מרכזיים בסעודיה, מתקרבים זה לזה. זהו לא גוש "מתון" כפי שהמערב אוהב לדמיין. זוהי קואליציה שמונעת מתפיסה סונית-אסלאמיסטית, בעלת חזון ניאו-עות'מאני ברור.
אם דאעש היה האסלאם הפרוע והברברי, הציר הזה הוא האסלאם המדינתי, הסבלני והממוסד. טורקיה מספקת את הכוח הצבאי והאידאולוגיה, קטאר את המימון ושופר התעמולה (אל-ג'זירה), וסעודיה מתחילה להבין שהכוח זז צפונה.
בתרחיש כזה, נפילת איראן השיעית לא מחלישה את האסלאם הפוליטי, אלא רק משנה את הכתובת שלו. האיום הופך להיות חמקמק יותר: מעגל סוני רחב, שנהנה מלגיטימציה עצומה ברחוב הערבי (בניגוד לשיעים השנואים), שיודע לעבוד עם המערב בעניבות ובמקביל להפעיל טרור והסתה. זהו אויב שיודע לפעול מתחת לרדאר דרך "ארגוני צדקה", השפעה פוליטית ומערכות חינוך.
כאן בדיוק נוצרת ההזדמנות האסטרטגית הגדולה, והפרדוקסלית, של ישראל. איראן של "היום שאחרי", בהנחה שתשתחרר מהטירוף החומייניסטי ותחזור להיות מדינת לאום פרסית, תמצא את עצמה מוקפת באוקיינוס סוני עוין. הפרסים, עם הזיכרון ההיסטורי של עימותים עם האימפריה העות'מאנית והעולם הערבי, יראו בציר הטורקי-קטארי איום קיומי על יציבותם.
במצב כזה, איראן החופשית אינה יריב טבעי של ישראל, אלא שותף אסטרטגי הכרחי. ביום שאחרי, ישראל לא תוכל להרשות לעצמה להישען על פרדיגמות ישנות. האיום הקיומי עשוי לנדוד מטהרן לאנקרה ולדוחה. מול הציר הסוני המתעצם, ישראל תהיה חייבת לייצר ציר נגדי.
שיתוף פעולה עמוק עם איראן החדשה - מודיעיני, כלכלי ואסטרטגי - הוא לא עניין של רומנטיקה או נוסטלגיה לימי השאח. זוהי ריאל-פוליטיק במיטבה. ישראל ואיראן פוסט-אסלאמית יכולות לשמש כבלמים משלימים: ישראל במערב, איראן במזרח, שתי מדינות לא-ערביות שבולמות את הגל האסלאמיסטי הסוני המבקש לשטוף את האזור.
היום שאחרי המהפכה באיראן לא יהיה רגע של מנוחה על זרי הדפנה, אלא מבחן עליון לתבונה המדינית שלנו. מי שיבין מוקדם שהאיום לא נעלם אלא רק שינה צורה, יוכל לעצב את הבריתות החדשות שיבטיחו את קיומנו. מי שיישאר שבוי בקונספציה שהאויב הוא תמיד השיעי, יתעורר למציאות שבה הסולטן הטורקי והאמיר הקטארי סוגרים עלינו מכל הכיוונים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו