אליטת הזהב: למערכת המשפט יש אל משלה

אין לדעת למה בדיוק פקעה סבלנותם של בני ישראל במהלך 40 הימים והלילות שבהם שהה משה על הר סיני וקיבל מהקב"ה שורה ארוכה של חוקים. הטיעון העממי הרשמי, כפי שהופנה לאהרן הכהן, היה: "כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים - לא ידענו מה היה לו". על פניו - דאגה למשה. בעיני עם ישראל, או לפחות חלקו, משה היה אל. בהיעדרו הם ביקשו מאהרן אל חדש.

מהיכרות עם החומר האנושי שהרכיב את עם ישראל מאז ועד היום - אפשר גם לשער שלא רק דאגה לאיש שהוציא אותם ממצרים וחצה את ים סוף היתה לנגד עיניהם. וגם לא רק מחסור באלוהות. היו בינינו כאלה שחשדו שחובותיהם הדתיות החדשות לא הסתכמו בעשרת הדיברות, אלא שכל יום שבו שוהה משה על הר סיני - משמעו רשימה ארוכה ומחייבת של מגבלות חדשות לגמרי, ושאחרי שכרתו ברית מקודשת ואף התחייבו "נעשה ונשמע" על עשרה עקרונות בסיסיים, עלה בליבם חשד יהודי ביותר בנוגע לשהותו המתמשכת של משה על ההר ועל אילו עוד מסמכים יצטרכו לחתום בהמשך. הפתרון: דרישה מאהרן לעשות אל חדש, ואהרן נענה והקים עגל זהב.

יתרונות רבים לפולחן העגל על פני עשרת הדיברות ותרי"ג מצוות: עולות, שלמים, אכילה ושתייה, ואז - קמים לצחק. עסק הרבה פחות מסובך והרבה יותר שמח מאשר ההוראות המפורטות שמשה קיבל באותו זמן על ההר, שכללו רשימה ארוכה של דיני נזיקין, חוקים פליליים וחברתיים, הגבלות תזונתיות ושלא לדבר על הנחיות נוקשות ברמת הסנטימטר על אורכן ומספרן של קורות המשכן. מי צריך את כאב הראש הזה.

במצב דומה מצאה את עצמה מערכת המשפט הישראלית, שאמנם נשבעה לציית לחוק, לאכוף את החוק ולפעול על פיו, אך מתישהו גילתה שכל זה מייגע מאוד. לא זו בלבד שהציות לחוק דורש מאמץ, אלא הוא מציב את חברי המערכת במעמד שווה לזה של אזרחים סתם. ואם זה לא מספיק - אם הם עצמם יצייתו לחוקים, הדבר עלול להניב תוצאות שאינן רצויות להם. למשל, פגיעה בכוחם. לא לשם כך טיפס אדם במעלות מערכת המשפט, ששקולה בעיני חבריה ואולי אף עולה על הר סיני בכבודו ובעצמו, לא כל שכן על מערכת חוקים מעשה ידי נציגיהם של אזרחים מן השורה.

המאבק על שלטון החוק בישראל לא יוכרע בהתערבות אלוהית ויש לקוות שגם לא בהוצאה להורג המונית, כפי שהיה אחרי חטא העגל. אנחנו רק בני אדם, ומשה רבנו פרש מתפקידו עוד לפני הכניסה לארץ המובטחת

העם היהודי, גם לאחר שקיבל את התורה אשר שם משה לפני בני ישראל, התקשה להתייחס אליה ברצינות, על אחת כמה וכמה לחוקים שעליהם הצביעו סתם חברי כנסת, נציגיהם של סתם אזרחים, ועוד משבטים אחרים. גם חוקים שעברו את המשוכות של יועצים משפטיים ואשרור סופי של בית המשפט העליון - גם אלה עלולים להיות לצנינים בסופו של דבר, כיוון שגם לחוקים כאלה צריך לציית. בעיה.

כמו חלק מבני ישראל אז, שנשארו למרגלות הר סיני, גם מערכת המשפט החליטה להקים לעצמה מערכת חדשה: האליטות יתנו את הזהב, וממנו נוצק עגל. וכמו כל האלילים מסוגו, הוא שרירותי, דורש קורבנות וגחמני. כמו אלילים אחרים, העגל מאפשר לאנשים הנכונים אכילה, שתייה ומצחק.

החוק החדש לא מבוסס על מערכת כללים מוסכמת, אלא על דמות מיתית, שכוחותיה לא כפופים לטבע או לחוק. היא יכולה ללבוש צורת עגל, היא יכולה ללבוש צורת "נשיא בית המשפט העליון", צורת "היועצת המשפטית לממשלה" ואז היא פטורה מכל המגילה הארוכה של חוקים ותקנות. רצונה של האלוהות החדשה הוא־הוא החוק ולכן פטורה מציות לו. וכאשר עגל מסיכה מוכרז על ידי אהרן (הכהן, או ברק) "אלה אלוהיך ישראל, אשר העלוך מארץ מצרים" - אין משמעות לא לחוקים האלוהיים ולא לחוקים מעשה ידי נבחרי הציבור. העגל יאמר את דברו, ודבר העגל הוא חוק.

עגל הזהב, שנוצר לעיני בני ישראל מזהב שתרמו בעצמם, מגוחך ככל שיהיה - הצליח להתחרות בתורה האלוהית. לא רק מול הר סיני, אלא למשך כל ההיסטוריה היהודית. על אחת כמה וכמה הוא יריב רב־עוצמה מול מערכת חוקים ארצית ואנושית, שמנסחיה הם בסך הכל אזרחים במדינה דמוקרטית. כיוון שתמיד היו בינינו כאלה שמחפשים אלוהות כלשהי להאמין בה, רצוי כזאת שמאפשרת לאנשים הנכונים ליהנות מזכויות יתר ומפטורים למעמד המשמשים בקודש.

מערכת המשפט הישראלית ייצרה לעצמה תיאולוגיה, במקום אוסף משמים ומחייב של כללי מותר ואסור. והתיאולוגיה הזו היא אלילית במהותה, כיוון שהיא מבוססת על דמויות, לא על כללים. ובאופן עקרוני היא מסרבת להחיל על עצמה כל חוק שהוא. היא בהחלט מסוגלת לייצר לעצמה כהנים, כמו התנועה לאיכות השלטון, שיצרה פולחן סגידה משלה לגלי בהרב־מיארה כאשר יצאה בקמפיין שסיסמתו "לעולם לא תצעדי לבד". אולי כאות הוקרה להתייצבותה לצד התנועה בעתירות פוליטיות. ואהרן ברק קרע את שערי שמיים ותהה: "שהדי במרומים - מה רוצים מהיועצת המשפטית? היא כל כך נהדרת ועושה עבודה כל כך חשובה".

בתנאים כאלה אי אפשר לקיים חברה מסודרת. חגיגות עגל הזהב לא היו אירוע מנוהל, אלא חגיגה פגאנית כאוטית, רועשת ומופקרת. כמו התנהלות היועמ"שית בפרשת רומן גופמן.

המאבק על שלטון החוק בישראל לא יוכרע בהתערבות אלוהית ויש לקוות שגם לא בהוצאה להורג המונית, כפי שהיה אחרי חטא העגל. אנחנו רק בני אדם, ומשה רבנו פרש מתפקידו עוד לפני הכניסה לארץ המובטחת. הכלים שבידינו מבוססים על רצון האזרחים, על ערכים משותפים, הכרעת הרוב, איזונים ובלמים, הפרדת רשויות והסכמות חברתיות. זה מייגע ומתסכל, אבל עדיף בהרבה על עגל, ועל מי שטוען שגעייתו היא פרשנות של החוק. לפעמים זה בסך הכל "מוּ".