אמיצה ודי: בואו נדבר על המקצועיות של גלי בהרב-מיארה

עולם המשפט הישראלי ידע לא מעט דמויות אמיצות: שמעון אגרנט, חיים כהן, מאיר שמגר, אהרן ברק - וזו כמובן רק תחילתה של רשימה ארוכה. כל אחת מהדמויות האלה הובילה מהלכים משפטיים שנדרשו להם תעוזה ומנהיגות.

ואף על פי כן, "אומץ לב" מעולם לא היה התואר הראשון שיוחס לדמויות הללו. אמרו עליהם שהם מבריקים, גאונים ואפילו פורצי דרך, אבל תחום הסופרלטיבים איכשהו מיצה את עצמו תמיד בהקשר המקצועי.

אני מדגיש זאת, כי נדמה שגלי בהרב־מיארה היא הדמות הראשונה בזירה זו של בכירי מערכת המשפט שאומץ הלב הציבורי מיוחס לה - על ידי תומכיה - לא כתכונה בולטת, אלא כתחליף לכל שאר התכונות שאפיינו את קודמיה. ליועצת המשפטית לממשלה אין הישג מקצועי שנחרט בתודעה או יוזמה ייחודית שעליה היא חתומה - לא בכהונתה הנוכחית, ולא בשום תחנה בקריירה הציבורית שקדמה לה. ואף על פי שלבית הזה אין קירות, וגם לא דלת, על שלט הכניסה שלו כתוב בבירור: כאן מתגוררת אישה אמיצה מאוד.

כמו פניו "הברורות" של התינוק, שהדיבור עליהן מבקש לייתר את הצורך להתייחס למידת יופיו של הרך הנולד, ללב מתגנבת תחושה שגם הדיבור על אומץ ליבה של בהרב־מיארה מבקש למנוע את השיחה על עניינים אחרים הקשורים בעשייתה הציבורית. מה שמעורר באופן טבעי את השאלה הבאה: על מה בדיוק אנחנו נמנעים מלדבר בשעה שאנחנו מעלים על נס את אומץ ליבה של היועצת המשפטית לממשלה?

מקבץ קטלני

בסדרה של תיקים, כולם מהחודשים האחרונים, בית המשפט דחה שוב ושוב את עמדת היועצת המשפטית לממשלה. למקבץ הקטלני הזה אין אח ורע בתולדות מוסד הייעוץ המשפטי לממשלה. העובדה הרלוונטית לענייננו היא שסדרת ההפסדים הזו מתרגשת על היועצת המשפטית לממשלה דווקא בתיקים שבהם שללה מהלקוחה שלה - ממשלת ישראל - את השירות המקצועי של הייעוץ המשפטי לממשלה, וסירבה לייצג את עמדתה. שוב ושוב העמידה עצמה היועצת המשפטית למבחן משפטי מול עמדת הלקוחה שלה, ושוב ושוב הצליחה להפסיד לה.

זה קרה לה בתיק של אודליה מינס, בעניין מינוי ממלאת מקום לראשות מועצת הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, כשסירבה להגן על עמדת שר התקשורת ואף שללה ממנו את הזכות לייצוג נפרד, שכן לטענתה עמדת השר שיקפה "אי־חוקיות ברורה וגלויה". אלא שבית המשפט דחה את עמדת היועמ"שית, וקבע כי עמדת השר מרוחקת "מרחק רב מאי־חוקיות ברורה וגלויה". זה מקרה נפלא, המדגים את האומץ הציבורי הרב של בהרב־מיארה, אלא שבכל הנוגע ליכולתה להבחין בין מעשה חוקי ללא חוקי, לכאורה - לחם חוקה של יועצת משפטית - היא נחלה כישלון חרוץ.

ביטול פיטוריה של היועמ"שית עלול להשליך עמוקות על השירות הציבורי. הוא יבהיר שאין מחיר שאותו יידרש משפטן ציבורי, זוטר כבכיר, לשלם על הנהגת מאבק בממשלה

כשסירבה לייצג את עמדת ראש הממשלה בנוגע לאפשרות למנות את רואי כחלון לממלא מקום נציב שירות המדינה לשלושה חודשים, הצמרת המשפטית הסבירה שנדרשת מנהיגות אמיצה כדי להתייצב כך מול האדם החזק במדינה. אלא שבודדים מבין חבריה למקצוע התעכבו על כישלונה המקצועי שלא איחר לבוא, כשבית המשפט הציע לצדדים פשרה מסתברת והגיונית שאפשרה לבסוף את המינוי; פשרה שקצת פחות לעומתיות מצד היועצת וקצת יותר חשיבה מקצועית היו מסוגלות להנביע ללא מעורבות בית המשפט.

בדיון בעניין מינויו של ראש שב"כ הבא, האלוף זיני, היה ברור שהשופטים שטיין וכנפי־שטייניץ לא מקבלים את העמדה הקיצונית שהציגה היועצת, שביקשה למנוע מראש הממשלה למנות את זיני בהליך הקבוע בחוק, וזאת בטענה לניגוד עניינים. השופטים הדגישו כי ניגוד עניינים הוא עניין שניתן להתגבר עליו בשלל דרכים, וכי בינו לבין שלילת סמכות המינוי עומד מרחק רב. כשהבינה היועצת שהפסדה הבא קרוב מאוד - היא הסכימה לפשרה, אך לא רגע אחד לפני כן.

וכך גם בשבוע שעבר, בעתירה של ארגון לביא בעניין הממונה על התחרות במשרד הכלכלה. בית המשפט ביקר בחריפות את התנהלותה המקצועית של היועמ"שית. השופט אלרון ציין כי דרך פרשנותה "מקימה מכשול אחר מכשול, גוזרת צמצום אחר צמצום, ומותירה פתח צר ביותר לממשלה להפעלת סמכותה". איש לא התרשם כאן מאומץ ליבה של בהרב־מיארה. בית המשפט קבע כי המתווה שהציעה בפרשה "נסמך כל כולו על פרשנות, על 'עקרונות' שניתן להוליכם לכיוון כזה כפי שניתן להוליכם לכיוון האחר, לצד תכליות כלליות; וכל זאת - ללא עיגון מספק בלשון החקיקה וההנחיות הרלוונטיות או בתכליתן", ועל כן - "לא ניתן לקבלו".

הנזק המקצועי

עד לאחרונה, מקובל היה להציג את המחלוקת שהתפתחה בין הייעוץ המשפטי לבין שרי הממשלה - בעיקר מאז העשור הקודם - כך: בעוד הממשלה מבקשת לראות בייעוץ המשפטי את המבצר שמגן עליה מפני בית המשפט, הייעוץ המשפטי רואה בעצמו את המאחז של בית המשפט בממשלה. במקום להציג את עמדת הממשלה לבית המשפט באופן המוצלח ביותר, ולהילחם עליה - הייעוץ המשפטי מבקש להטמיע, כבר בהחלטות הממשלה, את עמדותיו של בית המשפט. אלא שמה שקורה בתקופת בהרב־מיארה דורש נוסחה חדשה.

תחת אתוס אומץ הלב הציבורי, הייעוץ המשפטי משיל מעצמו עוד ועוד שכבות של מקצועיות. הרי ההפסדים הסדרתיים בבית המשפט לא מגיעים משום מקום. כשהשיח הציבורי אובססיבי כל כך לאומץ הלב של בהרב־מיארה - לא רק שאין כל צורך בתיאום עמוק שלה מול שרי הממשלה, וזאת כדי למצות את האפשרות לייצגם בצורה מקצועית, אלא מתברר שגם אין צורך לנסות לקלוע לתפיסה המשפטית המקובלת בבית המשפט.

לפיטוריה של היועצת המשפטית לממשלה שעליהם הוחלט השבוע יהיו בוודאי השלכות רוחביות. אלא שגם ביטולם, שעליו עשוי בית המשפט להכריז, עלול להשליך עמוקות על השירות הציבורי. הוא יבהיר שאין מחיר שאותו יידרש משפטן ציבורי, זוטר כבכיר, לשלם על הנהגת מאבק בממשלה. גם כשמדובר במאבק לשם מאבק. גם כשהמאבק הזה לא נתמך באופן מקצועי. גם כשבית המשפט דוחה אותו.

הם יבהירו שלא בטוח כי על כל פשעים תכסה אהבה, אבל בטוח שאומץ לב יכסה על כל כישלון מקצועי. אגרנט, כהן, שמגר וברק הם דוגמאות נהדרות לשופטים וליועצים משפטיים שנקשרו באינסוף מחלוקות ציבוריות. אלא שאיש מהם לא בחר לדגמן אומץ לב ציבורי כתחליף למקצועיות משפטית ברמה הגבוהה ביותר. הסטנדרט החדש הזה מדרדר את השירות הציבורי.

יש לכם מה לומר על הכתבה? הגיבו ואולי דבריכם יתפרסמו במדור סוף השבוע החדש שלנו: זכות התגובה