ברוכים הבאים לאוטופיה - המדינה שחזה אהרן ברק

במארס 2002, בעיצומה של האינתיפאדה השנייה, נשא נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק נאום בכנסת, לציון 30 שנה לנציבות תלונות הציבור. בנאומו הקצר צייר את האוטופיה שלו. הוא הכיר בטרור המשתולל אך הבהיר: "לא פעם נלחמה הדמוקרטיה כאשר אחת מידיה קשורה לאחור", וזו המלצתו גם לטיפול בגל הנוכחי. הוא הכיר בעובדה שדמוקרטיה היא שלטון הרוב אך הקפיד לאזן: "אין דמוקרטיה בלא שלטון הרוב ואין דמוקרטיה בלא זכויות למיעוט ולפרט". ברק הצר על כך שאין לנו חוקה, מכיוון ש"אין זה ראוי שרוב רגיל של חברי הכנסת יכולים להכניס שינוי מהותי במבנה המשטר שלנו".

בשביל זה יש את בתי המשפט, שחייבים להפעיל ביקורת שיפוטית על חקיקה (כלומר, לאשר, לתקן או לפסול חוקים), ועוד הסביר: "יש להניח כי חלק מהמחלוקות הציבוריות אשר יפלגו אותנו בשנים הקרובות תמצאנה דרכן אל בתי המשפט. כדרכן של מדינות דמוקרטיות. יותר ויותר בעיות פוליטיות פושטות את צורתן הפוליטית ולובשות צורה משפטית ומובאות להכרעה של בתי המשפט", או בקיצור: הכל שפיט, בית המשפט הוא הפוסק האחרון בכל סוגיה, בין שמשפטית ובין שפשטה (או הופשטה) את לבושה הפוליטי - כלומר, הוצאה מחזקת הציבור דרך נבחריו ועברה לידי השופטים.

מדוע יש להפקיע את זכותו של הרוב הדמוקרטי להכריע בסוגיות שיש להלביש בלבוש משפטי? עליונות השופטים, כמובן: "אכן, השפיטה אינה תפקיד, זו צורת חיים. צורת חיים שאין בה רדיפה אחר עושר חומרי, ואין בה חיפוש אחר פרסומת ויחסי ציבור. זו צורת חיים המבוססת על עושר רוחני; צורת חיים שיש בה חיפוש אובייקטיבי וניטרלי אחר האמת. (...) לא הכרעה לפי משבי רוח חולפים (נגיד, בחירות, ע"ל), אלא הליכה עקבית על בסיס תפיסות עומק וערכי יסוד". בניגוד גמור לנבחרי הציבור, שלמרבה הצער נראים כמו הציבור - כלומר, נעדרי תפיסות עומק וערכי יסוד.

חזונו האוטופי של ברק אמנם התמהמה, אך זכינו והוא התגשם. לביקורת השיפוטית על הדמוקרטיה - כלומר, זכות המילה האחרונה - הצטרפה גם ביקורת צבאית, ביקורת שב"כית, וכמובן ביקורת יועמ"שית - שאמנם אינה שופטת, אך ברק עצמו האציל על התפקיד את תכונותיו המיוחדות של השופט.

אפשר היה לצפות שבמהלך העשורים שבהם התבססה כאן אוטופיית ברק, היא תעבוד ללא חריקות מיותרות. פיקוח על המדינה שנתון בידי סוגה אנושית עילית כמו השופטים חייב להבטיח סדר, שגשוג, דמוקרטיה וניצחון במלחמה גם עם יד קשורה מאחורי הגב. למרבה הצער, התוצאות קצת מדאיגות. בעיקר כאשר מוסדות שלטוניים אחרים, בלתי נבחרים, הלכו בדרכו של ברק ומינו את עצמם מעל לנבחרי הציבור, מעל למה שמכונה בגועל "שיקולים פוליטיים". הדוגמאות נערמות בזו אחר זו:

סולימאן מסוודה, כתב תאגיד השידור הציבורי (גם זה אינו תפקיד, אלא צורת חיים), דיווח השבוע על "חשד בקבינט: השר סמוטריץ' מפעיל חפרפרת בתוך צה"ל. מקורות ביטחוניים ומדיניים העידו כי השר נהג להגיע לישיבות עם מידע שלא דווח קודם בקבינט". הדיווח זכה לתגובות מזועזעות מאזרחי אוטופיה, משל היה סמוטריץ' סוכן זר, ולא אחד האחראים על ניהול הלחימה שמנסה לבצע את תפקידו על הצד הטוב ביותר, ולא מסתפק במנות מדודות של מידע שהכין עבורו הצבא. ייתכן שהשר דילג על הנהלים המקובלים (ואולי הוא צורת חיים שפשוט מכיר אנשים שמשרתים בצבא והוא משוחח איתם לעיתים), אך מפתיע שעובדה זו מזעזעת הרבה יותר מהחשד הלא־לגמרי־מופרך שהצבא מסתיר מידע רלוונטי מהממשלה.

הדיווח ש"סמוטריץ' מפעיל חפרפרת בתוך צה"ל" זכה לתגובות מזועזעות מאזרחי אוטופיה, משל היה סמוטריץ' סוכן זר, ולא אחד האחראים על ניהול הלחימה שמנסה לבצע את תפקידו על הצד הטוב ביותר

שב"כ זוכה גם הוא לחסות מצד מגדל השן של בית המשפט העליון. אבל אל חשש, בנאומו הבהיר ברק כי "השופט מצוי לעיתים במגדל שן, אך זהו מגדל בהריה של ירושלים ולא באולימפוס היווני". ייתכן שזו הסיבה שגם כתב חדשות 12 ירון אברהם וגם סימה קדמון מ"ידיעות אחרונות" שיבחו את ראש שב"כ רונן בר, על שבחסדו הוא נמנע מלפרסם מידע מביך על ראש הממשלה ועל בני משפחתו. אם כי ייתכן שמתישהו תפקע סבלנותו של בר. "נתניהו", כתבה קדמון, "מנהל קמפיין נבזי ביותר נגד רונן בר, אבל כדאי שיחשוב טוב לפני שישבור את הכלים ויקים עליו את ראשי השב"כ לדורותיהם. אחרי הכל, מדובר באנשים שיודעים דבר או שניים עליו, על משענת חייו ועל הבן יקיר לו.

המידע האישי הרגיש הזה טמון בכספת וירטואלית, מה שמגדיל את הסיכוי למאזן אימה גרעיני". סגן ראש שב"כ לשעבר ישראל חסון הדגיש את הנקודה: "תשמע אדוני רה"מ, השב"כ יודע את כל הסודות שלך. מילה אחת דלפה? אם זו היתה חונטה היית נשאר שנייה אחת על הכיסא?". התשובה היא "אם הממשלה מתקיימת בחסדי המנגנון הביטחוני - אכן מדובר בחונטה".

לראש הממשלה נתונה הסמכות החוקית להדיח את ראש שב"כ. בר, מתברר, חולק על כך. הוא רוצה לקבוע את מועד פרישתו (אחרי שיחזור אחרון החטופים) וגם למנות את יורשו. הוא מונה לתפקידו כדי לבצע עבודה מסוימת (ונכשל בה), ולא בזכות מידע מביך שאסף שב"כ על ראש הממשלה ועל בני משפחתו. ואם יחליט ראש הממשלה להדיח אותו - משרד היועמ"ש כבר מוכן למנוע מהשיקוץ שברק כינה "רוב רגיל" לממש את המזימה.

בתגובה לפנייה של פעיל השמאל גלעד שר, כתב המשנה ליועמ"שית גיל לימון: "ככל שתישקל הפעלת הליך כזה, יהיה על הדרג המדיני להביא את הדברים כבחינה מוקדמת של הייעוץ המשפטי לממשלה, קודם קיומו״. ואם יתעקש ראש הממשלה לפטר את בר - יש לשער שבג"ץ כבר מוכן עם צו על תנאי. ברור למה: באוטופיה שנשלטת על ידי שופטים ולא על ידי הציבור דרך נבחריו - צריך להעניק חירויות יתרות גם לשב"כ כדי לתחזק את שלטונו. מישהו צריך להחזיק קצר את כל העסק. גם היפה שבאוטופיות זקוקה לזרוע ביצועית איתנה.