ההערכה בישראל: זה המועד שבו האיראנים ייצאו להפיל את המשטר

תוכנית החלוקה

מחלוקת חריפה התגלעה - ועודנה מתקיימת - בין הצבא ובין המוסד. מהי מטרת המלחמה באיראן? צה"ל רואה בסילוק האורניום משטח איראן את ההישג הנדרש. המוסד סבור שהיעד הוא הפלת המשטר. גם היום, בניגוד לתרבות הכסת"ח הבדיעבדית הנהוגה במקומותינו, עומד המוסד על כך. בעוד צה״ל הסתפק בהגדרה אמורפית של "נייצר את התנאים להפלת המשטר", המוסד ויתר על שלוש המילים הראשונות.

מכאן נחלקת המציאות לשתי נקודות מבט, לפעמים הפוכות. בכירים בצה"ל מתוסכלים עד אימה מההחלטה האמריקנית לא להשתלט על האורניום המועשר במבצע צבאי. כך, "שאגת הארי" הופסק כמעט ללא שיפור במצב המאבק בפצצה האיראנית לעומת "עם כלביא". אורניום, אורניום, אורניום, הם משננים. קח אותו, ומחקת את תוכנית הגרעין.

הגישה השנייה תאמר, מה יעזור לי לחלץ אותו במבצע או בהסכם? אם המשטר יעמוד, ואם גם יישארו מהטונות של האורניום המועשר שלושה אחוז, רק החזרתי אותם אחורה כמה שנים, הרף עין במונחי מדינות. משטר בלי סנקציות יהיה עשיר יותר, נבזי יותר, וירצה להשמיד את ישראל כמו פעם. רק שינוי המשטר יעקור מהשורש את תוכניות השמדת ישראל. זאת, לעומת בכירים במערכת הביטחון שישמחו כמובן על שחרורם של עשרות מיליוני איראנים מעול הדיקטטורה, אבל מבחינתם - ישראל פירסט.

נבחרת הכותבים של "היום" | קרא עוד

• "פשרות טראמפ - אסון": החשש ואי ההסכמות במערכת הביטחון | יואב לימור
  
  
  
• הטרדה מינית או "כוחות האופל"? הסטנדרט הכפול של גיא פלג | עירית לינור
  
  
  
• משהו חדש קורה בפוליטיקה הישראלית - והציבור צמא לזה | משה קלוגהפט

הביטוי המעשי הוא בשאלה ההיפותטית, מה יקרה אם הנשיא טראמפ יאמר לישראל: יש לכם אישור למבצע אחד. רוב מערכת הביטחון תגיד תודה ותשלח את הכוחות לתקוף את מאגרי האורניום. המוסד, אפשר לנחש, יתמוך בהשמדת מפעלי האנרגיה ובתי הזיקוק, ויוריד את איראן לחשיכה מוחלטת, פשוטו כמשמעו. זה יאיץ מאוד את תהליך ההתמרדות של האוכלוסייה. רף הזעם שלה חצה כבר את זה שנרשם בינואר, במהומות, אבל במקביל גם זינק רף הפחד. כשלא יהיה חשמל - ובעוד חודשיים צפוי להתחיל רעב באיראן - חומת הפחד תתמוטט.

מה יותר שאפתני? לכאורה הפלת המשטר, משימה שלא בוצעה מעולם. האורניום הוא אירוע נקודתי. העניין הוא שמשטרים כבר נפלו בעולם, אבל אף מדינה אף פעם לא מסרה או איבדה את החומר המועשר שלה. כרגיל, השאלה היא אם עדיפה דרך קצרה שהיא ארוכה, או דרך ארוכה שהיא קצרה.

פנטזיה שהיתה באמת

זו היתה תוכנית שאפתנית, יהיו שיגידו - שאפתנית עד גיחוך. פלישה כורדית של אלפי לוחמים מעיראק אל איראן. אלה נועדו לשחרר את האזורים הכורדיים שבהם שמונה מיליון איש, חלקם גברים חמושים. יחד הם נועדו להתקדם מזרחה, כשבמקביל מיליציות חמושות של מיעוטים אחרים נוגסות באדמת איראן מכל כיוון, כל הדרך עד לטהרן.

הבעיה במבצעי המוסד, בניגוד לכאלה של הצבא, היא שאין ניסיון להישען עליו. גם מבצע הביפרים בוודאי נראה פנטסטי - במובן פנטזיה - לפני שיצא לפועל. הפרסומים שמעידים על ניסיון ישראלי לגרור את הנשיא טראמפ להרפתקה אזורית מתעלמים מדבר אחד: גם ה־CIA היה שותף מלא לתכנון.

הרי המפלגות הכורדיות, להבדיל, זה כמו האופוזיציה בישראל: חמש מפלגות שלא מדברות זו עם זו. הרעיון היה להפגיש את כולן על מצע משותף, שהוא הפלת משטר האייתוללות השנוא. כדי שניתן יהיה בכלל לשקול את המהלך, הכורדים היו צריכים להסכים על מעין "שבע מצוות בני נוח": הסכמה לא לרצוח, לא לבזוז ובעיקר - לא לפגוע בשלמות הטריטוריאלית של איראן. צה״ל כבר החל לתקוף את בסיסי משמרות המהפכה באזור הגבול, כדי לנקות את השטח. אפשר רק לנחש איזה נשק הועמד לרשות הכורדים, ומאיזו חזית הוא הגיע. במזרח התיכון נשק שקנית במערכה הראשונה יופנה לפעמים כלפיך במערכה השלישית.

התוכנית טובה מכדי להיות אמיתית, ובינתיים, אכן, היא לא אמיתית. כאשר בפוקס ניוז פורסם שהמתקפה מתחילה, נשיא טורקיה ארדואן התקשר לטראמפ, ובשיחת טלפון נזעמת הוריד אותו מהרעיון. לא עזרה העובדה שהמפלגה המזוהה עם ה־PKK, שנואת נפשם של הטורקים, לא היתה שותפה למהלך. למעשה, שתי שיחות טלפון האטו משמעותית את התוכניות להפלת המשטר. הטלפון מארדואן בלם את המתקפה הכורדית, והטלפון מאמיר קטאר אחרי תקיפת מתקן אנרגיה איראני, בלם את המשך השמדת הכלכלה של משמרות המהפכה.

האם התוכנית עשויה עדיין להתממש? האם שיבוש התוכניות העכיר את היחסים בין וושינגטון וירושלים? בצמרת מכחישים, וטוענים שהתיאום הדוק עוד יותר מאשר בתחילת המערכה. בכל זאת, נראה שהכורדים ייאלצו להתחמם על הקווים עוד זמן מה.

המפתח אצל איווט

בתקווה ובחשש עוקבים בליכוד אחר התחזקותם של גדי איזנקוט ואביגדור ליברמן. בתקווה - בגלל שבמשך שנתיים המערכת היתה מכוילת להתמודד עם המועמד המוביל בסקרים, נפתלי בנט, על קולות הימין שלפי רוב הסקרים הביא כנדוניה. בחשש - בגלל שאיזנקוט וליברמן יהיו קשים בהרבה לקילוף. בנט ולפיד הם הרוזנקרנץ וגילדנשטרן של הליכוד, עם ארכיון עמוס. אבל את ליברמן הליכוד כשל שוב ושוב בניסיון להוריד תחת אחוז החסימה, ואיזנקוט מגיע עם רקורד נקי מזגזוגים ועם ביוגרפיה שמקשה מאוד על תקיפתו.

הנחת העבודה בליכוד היא שהיריב על ראשות הממשלה יהיה בסופו של דבר גדי איזנקוט. אולי זו הסיבה שבגללה גוש השינוי בתזזית בלתי פוסקת של גיוסים, מיזוגים ורכישות, ואילו בימין אין כל חדש.

הרעיון המסדר בליכוד עד היום היה: נפגע בבנט בתנועת מלקחיים, אנחנו בימין נאמר שהוא שמאלני, מפלגות השמאל יאמרו שהוא ימני. כשייחלש ויאבד את הנהגת הגוש, ייעלם הרצון שלו להקים שוב ממשלת שינוי, כיוון שלא יעמוד בראשה. אז ייפתח הפתח לחבירה שלו לגוש נתניהו. התמרון הזה הוביל את בנט למאבק מוקדם מהצפוי ועז מהצפוי על קולות האופוזיציה, שהסתיים באיחוד עם לפיד.

זה היה הרעיון, אבל הרכב הרשימה של "ביחד" די מסכל את האפשרות הזו. ברשימת בנט אין עד עתה אף חובש כיפה או מזוהה ימין. קרן טרנר נאמה בהפגנות נגד הממשלה, יונתן שלו מגיע מבית מרכז־שמאל. גם אם בנט היה רוצה ללכת מחר בבוקר לקואליציית נתניהו, אין לו עם מי.

וכשם שרשימת בנט מבטאת פנייה אל האלקטורט של האופוזיציה, כך רשימת ליברמן מבטאת פנייה אל הקואליציה. המפלגה, שהחלה את דרכה עם רוב מובהק ליוצאי ברית המועצות, משנה את פניה. המצטרפים האחרונים הם אב שכול - רפי בן שטרית, אח של חטופים - שרון שרעבי, לוחם מילואים - ישראל בן שטרית, מתנחל בכיר - קובי אלירז.

זה מבטא הבנה שהאלקטורט הרוסי, שנאמד פעם ב־17 מנדטים, הולך ונעלם מהעולם, וביום שאחרי - יקשה על הקמת ממשלה שנשענת על מפלגות ערביות. איך קמה מכל זה קואליציה, לך תבין.

ובינתיים בעזה

חמאס מתחלק בימים אלה לשלושה חלקים, כך מתרשם בכיר במועצת השלום: אלה שרוצים למות שאהידים, אלה שלא רוצים למות שאהידים, ואלה שרוצים להרוויח זמן בלי שהאוכלוסייה תמרוד בהם. החלק הראשון הצטמצם משמעותית במהלך המלחמה, כי כידוע - אכן רובם קיבלו את מבוקשם. שאלת ההצלחה של פירוז עזה תלויה בשאלה מה יחסי הכוחות עכשיו.

חמאס גילה אמריקנים אחרים משפגש במשא ומתן לשחרור חטופים, אשתקד. בשנה שעברה דיברו אליהם כשווים אל שווים, כיאה למי שמחזיק עשרות ישראלים. עכשיו, האמריקנים מסתכלים עליהם מלמעלה למטה, ומורידים פקודות.

אשתקד, חיזר אחריהם כל העולם והם נהנו משירותי התיווך של מדינות רבות שחפצו בקרבה למרכז תשומת הלב העולמית. מאז, ארבע מדינות ערביות כבר הודיעו על ניתוק הקשרים עם חמאס. לא במקרה, אלה ארבע מדינות שהותקפו בידי איראן. "אנחנו מופצצים ואתם שותקים?", הן זעמו על חמאס.

הבולטת שבהן היא קטאר, שגירשה בפועל את ח'ליל אל־חיה, בכיר חמאס. האיש עזב את דוחא ומאז אינו מורשה לחזור. בכירי חמאס מעתיקים את מקום מגוריהם לטורקיה, אחרונת התומכות שלהם בעולם. תמיד תהיה לנו איסטנבול.

כל זה טוב ויפה, אבל מה ייצא מכל זה ברצועת עזה? הרי בישראל שוררת אווירת דכדוך על רקע הטענות לחיזוק מעמדו של חמאס בשטחים שבהם הוא שולט ברצועה. כשחמאס רוצה להתעודד הוא קורא עיתונות עברית, וכשהישראלים רוצים להתעודד - הם נכנסים ברשתות החברתיות לחשבונות מעזה.

ובכן, במועצת השלום סבורים שכבר בחודשים הקרובים (עוד לפני 27 באוקטובר, לידיעת הקורא נתניהו), ינוקו חלק מאזורי עזה מנשק וממנהרות, ויימסרו לגוף החדש. ישראל תידרש לנסיגה רק לאחר השלמת הניקוי כולו, בוודאי לא בתחילתו. הלחץ כבד, הגב אל הקיר, הבידוד מחריף, רק נשאר שחמאס גם ישתכנע.