"פשרות טראמפ - אסון": החשש ואי ההסכמות במערכת הביטחון

איראן.

קשה לפספס את הדאגה בישראל מהאפשרות שארה"ב תגיע להסכם עם איראן. אמנם הנשיא טראמפ מגלה עד כה יכולת עמידה לא צפויה מול הלחצים - בעיקר מבית, בעיקר הכלכליים - אבל עם בחירות אמצע באופק, ועם מחירי נפט שעולים, ועם סימני שאלה סביב היכולת להפוך את התוכנית הצבאית להישג מדיני, הוא עשוי להסכים לפשרות שיביאו להפסקת המלחמה.

בכיר במערכת הביטחון הכתיר השבוע פשרות כאלה במילה "אסון". טראמפ, אמר, יגיד על כל עסקה שישיג שהיא "מצוינת" (סביר יותר שיאמר "יפהפייה"), אבל בפועל יהיו בה לא מעט חורים. ספק אם איראן תמסור את כל 440 ק"ג האורניום המועשר לדרגה גבוהה שיש ברשותה. ספק גדול עוד יותר אם היא תמסור גם את טונות האורניום שהעשירה לדרגות נמוכות יותר. ספק אם תסכים לסגור לגמרי את המתקנים הגרעיניים שלה. וספק אם תסכים להימנע מחזרה להעשרה בעתיד.

הזמן, הוסיף הבכיר, עובר. גם אם יגבילו את איראן ל־15 שנה, בסוף המועד יגיע. מי שרוצה לחיות כאן לנצח, ורוצה שלאיראן לא יהיה גרעין לנצח, צריך לחפש פתרון שיחזיק מעמד לנצח. כל פתרון אחר הוא פלסטר שלא יפתור את הבעיה, אלא רק יגלגל אותה לדורות הבאים, שיתמודדו איתה בתנאים טובים פחות, כי המשטר יהיה אז עשיר יותר, חסין יותר, נבזי יותר ותאב נקמה יותר. לכן, סיכם, עכשיו זה הזמן. אם נמצמץ - נפספס.

התזה הזאת, שמקובלת גם על רה"מ נתניהו, עמדה בליבת הדיונים ערב המלחמה הנוכחית. היא גם עומדת בליבת השיח כעת, ואם לדייק: האם להסתפק בחלק של העוגה, כלומר בהסכם שיפסיק את המלחמה וייתן פתרונות לא מלאים אבל ריאליים לבעיות, או להסתכן בהמשך הלחימה בשביל הסיכוי להשיג את הגביע הקדוש - הפלת המשטר?

המוסד, בהובלת דדי ברנע, הוא הדוחף העיקרי לכיוון הזה. בדיונים סגורים הוא אומר שהמשטר ייפול בתוך שנה מפרוץ המערכה הנוכחית, קרי עד פברואר 2027. זאת אמירה קצת מרחיבה ביחס למה שנטען שאמר ברנע לנשיא טראמפ, בשיחת וידאו שאליה צורף (ביחד עם שר הביטחון כ"ץ והרמטכ"ל זמיר) במהלך ביקורו של נתניהו בוושינגטון ערב המלחמה. לפי פרסום ב"ניו יורק טיימס", שהתבסס על גורמים אמריקניים שהשתתפו בשיחה, ברנע נתן אז את הרושם שהמתקפה האמריקנית־ישראלית תוביל להפלת המשטר מייד. בצד האמריקני טענו כי מדובר ב"בולשיט", אבל טראמפ השתכנע.

ברנע סבור שזה יקרה. נדרשים רק אורך רוח והתמדה, שני מצרכים שחסרים לפוליטיקאים, בטח לפוליטיקאים שעומדים בפני בחירות בתוך כמה חודשים. הם רוצים את ההישג כאן ועכשיו. את זה המוסד, וגם אף גוף ביטחוני אחר, לא יודע להבטיח. ואם לדייק, שוב: לא רק שהוא לא יודע להבטיח מתי זה יקרה (גם בתוך המוסד יש מי שסבורים שזה ייקח זמן ארוך יותר מאשר שנה), הוא גם לא יכול להבטיח שזה בכלל יקרה.

ההיגיון של ברנע הוא כזה: איראן היתה בבעיה קשה ערב המלחמה, בעיקר כלכלית־פנימית, תוצאה של הסנקציות המשתקות שהוטלו עליה ושל בידוד בינלאומי גובר. זה מה שהוציא את ההמונים לרחובות במחאת ינואר, שדוכאה בברוטאליות. מאז, המצב באיראן רק הידרדר, בכל פרמטר. לאזרחים יש פחות כסף, פחות ביטחון, פחות חופש - והרבה יותר דאגות. ככל שהלחץ החיצוני יגבר, הלחץ הפנימי יגבר. אם תתווסף לכך פגיעה בתשתיות הלאומיות של איראן, בעיקר בתחום האנרגיה, המצב יגיע לרתיחה. בלי חשמל בבית, ההמונים ייצאו לרחוב. הם יפגשו משטר ומנגנוני ביטחון חלשים מאלה שהיו בתחילת השנה, כשהם זוכים לסיוע פיזי מאסיבי של ארה"ב וישראל.

התסריט הזה מצייר הצלחה מובטחת. זה לא המצב. גם במארס, למרות ההערכות (כאמור, בעיקר של ברנע), המשטר לא נפל. ההפך הוא הנכון: הוא בחר מנהיג במהירות וביעילות, מינה מחליפים למי שחוסלו, איגד את השורות וגילה עמידה מרשימה מול לחצים חיצוניים ופנימיים. לכן, אין לדעת מה יקרה, ומתי, ואם, ואי אפשר להחזיק את ישראל, ואת האזור, ואת העולם, במלחמת נצח. המחירים עלולים להיות גבוהים מדי.

המוסד, כלומר ברנע, סבור שחייבים לשלם אותם. מבחינתו, המטרה לא צריכה להיות הגרעין - היא צריכה להיות המשטר. אם ייפול המשטר, כל השאר יקרוס מעצמו. הגרעין, הטילים, הפרוקסיז (בעיקר חיזבאללה). אם המשטר יישאר, גם כל השאר יישאר, ומה שייפגע כעת ישוקם בהמשך.

גם אם יגבילו את איראן ל־15 שנה, אומר בכיר במערכת הביטחון, בסוף המועד יגיע. מי שרוצה לחיות כאן לנצח, ורוצה שלאיראן לא יהיה גרעין לנצח, צריך לחפש פתרון שיחזיק מעמד לנצח. לכן, סיכם, עכשיו זה הזמן. אם נמצמץ - נפספס

בצה"ל סבורים שצריך לקחת עכשיו את מה שאפשר לקחת עכשיו - כלומר, טוב גרעין אחד ביד ממשטר וגרעין על העץ. מלכתחילה סברו שם שהתחייבות להפלת המשטר היא יעד שאפתני מדי, ושצריך להסתפק ב"יצירת התנאים להפלת המשטר". במילים אחרות: שהפלת המשטר היא מטרה ראויה, אבל ספק אם בת־השגה, והעיניים צריכות להיות על הכדור (הגרעיני). לא להשאיר מלחמות פתוחות, אלא לסגור עם הישג מקסימלי ביד בסוגיה שלשמה נפתחה המלחמה מלכתחילה.

צריך לראות את חילוקי הדעות האלה בקונטקסט רחב. עבור המוסד, איראן היא משימת חיים.

אמנם במערכה הנוכחית ההובלה ניתנה לצה"ל, אבל בכל יום בחמש שנותיו כראש מוסד ברנע קם והלך לישון כשהוא חושב על איראן. לרמטכ"ל, לעומתו - והיו שלושה כאלה בקדנציה שלו - יש עוד כאבי ראש: מחיזבאללה וחמאס ויהודה ושומרון ועד למילואים וחוק גיוס ותקציב. החשבון שלו מורכב יותר מאשר "יש הזדמנות וצריך סבלנות".

במשך שנים נטען על שב"כ שהוא "ארגון קשיתי", שרואה את הדברים רק מהחור של הקשית - במקרה שלו, קשית הסיכול - ולא בראייה מרחיבה. אמנם המוסד חובק עולם, אבל במקרה הזה גם הראייה שלו מצומצמת. רצוי, כמובן, שהמשטר באיראן ייפול. ומה אם הוא לא? ומה אם בזמן הזה הוא יצליח לפרוץ לגרעין? והאם העולם, וגם ישראל, בנוי למלחמת נצח על מחיריה הכלכליים והפוליטיים? ומה על החזיתות האחרות, ועל הציבור?

מוסד.

אם לא יקרה משהו מסעיר בשבועות הקרובים, ברנע יותיר את כאב הראש הזה למחליפו. ב־2 ביוני הוא אמור להעביר את הפיקוד על המוסד. כבר כמה שבועות הוא מבצע חפיפה מסודרת עם המחליף המיועד, רומן גופמן, בידיעה שהכל עוד עשוי להשתנות - כפי שברנע מקווה שיקרה.

בשבוע הבא ידון בג"ץ בעתירה שהוגשה נגד מינויו של גופמן. תקציר הדברים: כשהיה מפקד אוגדת הגולן, הופעל תחתיו - באישורו - הנער אורי אלמקייס, שאחר כך נחשד בריגול, נעצר, נחקר ועונה עד ששוחרר. גופמן, שפעל ללא אישור וללא ידיעת מפקדיו ועמיתיו, ניסה להתכחש לו, ועל הדרך גם הסתבך בשינוי גרסאות. זה הספיק לשופט גרוניס, בשבתו כיו"ר הוועדה לבחינת טוהר המידות של המיועדים לתפקידים בכירים בשירות הציבורי, לכתוב דוח חד־משמעי שפוסל את גופמן מתפקיד ראש המוסד. שלושת חברי הוועדה האחרים אישרו את המינוי. כעת, בג"ץ יידרש להכריע.

גופמן כשל בפרשה הזאת בכל אספקט אפשרי: של פיקוד, של אמינות, של היגיון, ובעיקר - של גבולות והבנת המותר והאסור. כל אלה הם ליבת עבודתו של המוסד. הארגון פועל בלי חוק, בלי פיקוח, בלי בקרה, וכשאנשיו עוברים מדי יום מאות פעמים על החוק בשליחות המדינה. זאת פרצה מסוכנת שעלולה לקרוא לגנב. וגופמן כבר הוכיח שכשהוא רואה פרצה כזאת - הוא מתבלבל.

ועדת גרוניס עוסקת רק בטוהר המידות. היא לא עוסקת בהתאמה לתפקיד. לכן היא נדרשה רק לפרשת אלמקייס. לו נדרשה להתאמה, היו מונחים בפניה סימני שאלה גדולים פי כמה. למשל, מה מסמיך קצין שקצה הפיקוד שלו בצה"ל היה אוגדה, ואפילו לא סדירה, לפקד על ארגון שמתמחה בביון, במבצעים מיוחדים ובמודיעין - שלושה תחומים שלגופמן אין שום הבנה בהם, וודאי שאין לו שום יתרון על פני שלושת המועמדים־מבית שהוצגו לנתניהו בידי ברנע (שהמליץ על סגנו הנוכחי, המכונה פ', בן טיפוחיו מאז קורס קציני האיסוף באגף הצומת).

דוגמה: המוסד מתעסק בתודעה. לא תודעה של ישראלים - תודעה של האויב, בעיקר איראן וחיזבאללה. ברנע הקים לשם כך אגף שלם שנועד לקדם את השינוי מלמטה. הכלים שהאגף הזה משתמש בהם מגוונים. חלקם מוכרים, חלקם פחות. חלקם לגיטימיים, חלקם פחות. בפרפרזה על עולם הסייבר ההתקפי שהעסיק את הממסד הביטחוני בעשור האחרון, חלק מהדברים שהאגף עושה מסוכנים יותר. הם נשק לכל דבר ועניין. נשק מסוכן.

תחת ברנע, וגם תחת כל מי שגדל במוסד ומכיר ומבין את קוד ההפעלה של הארגון, הנשק הזה יופנה רק מטעם מדינת ישראל, ורק כלפי אויבים.

ומה יקרה אם יבוא ראש מוסד אחר, מבחוץ, שהקודים שלו שונים, ויחליט למכור את הנשק המסוכן הזה למדינות אחרות, שיפעילו אותו באופן מזיק (ע"ע הסייבר ההתקפי)? ומה יקרה אם ראש המוסד הזה יחליט להפעיל את הנשק המסוכן הזה נגד מדינות ידידותיות? ומה יקרה אם ראש המוסד הזה יחליט להפעיל את הנשק המסוכן הזה נגד אזרחים ישראלים?

יגידו שזה לא יקרה - אז יגידו. גם על דוד זיני אמרו שהוא יהיה ממלכתי בשב"כ, ושהוא יראה את טובת המדינה ואת טובת הביטחון, ושהוא לא ישרת את הצרכים של נתניהו. אז אמרו. בינתיים הוא מוכיח מדי יום את ההפך. המכתב ששלח לשופטי נתניהו שלפיו קיימת סכנה ביטחונית בעדותו היה מגוחך. העידה על כך השתתפותו של נתניהו כמה ימים אחר כך בטקס המשואות, שהיה חשוף לסכנות פי כמה.

גם האישור שנתן זיני לחזרתו של יונתן אוריך ללשכת נתניהו אינו מתקבל על הדעת. לא משום שלא מאפשרים לגנב לכאורה (בינתיים על תקן חשוד ונאשם) לשוב לזירת הפשע, אלא כי ברור שאוריך פעל בשליחות קטאר, ומי שפעל עבור קטאר לא יכול להיות בלשכת ראש הממשלה. נתניהו טוען שלא ידע על מה שהיה בעבר, אבל עכשיו הוא יודע - ולמרות זאת החזיר אותו ללשכה. כתמיד אצלו, ענייניו האישיים והפוליטיים גוברים על ענייני המדינה, אבל זיני התחייב להיות אחר - והוא לא.

גופמן כשל בפרשת אלמקייס בכל אספקט המהווה את ליבת עבודתו של המוסד, ארגון שפועל בלי חוק, בלי פיקוח ובלי בקרה. זאת פרצה מסוכנת שעלולה לקרוא לגנב. וכשגופמן רואה פרצה כזאת - הוא מתבלבל

ובחזרה למוסד. אם גופמן יגיע, הארגון יעבור טלטלה. ראשי אגפים יפרשו, ואחריהם ראשי חטיבות ומחלקות. אי אפשר לבצע עבודה כזאת, שחלקה מסוכנת, בלי אמון מלא במערכת ובמי שעומד בראשה. המוסד - בהמשך ישיר למשימת־העל שלו באיראן - חייב יציבות. תחת גופמן לא תהיה לו כזאת. הניזוק המיידי יהיה הארגון. ואחר כך המדינה. וביטחון המדינה. ברנע אמר את זה לנתניהו. זה לא עזר. הוא מקווה שבג"ץ יעזור.

שלוש הערות.

הראשונה - על בצלאל סמוטריץ', שהגדיר השבוע את טבח 7 באוקטובר "מחדל טקטי". הדברים נאמרו בראיון לרדיו 103, עוררו סערה, והובילו להודעות ולציוצים מצידו שהיו כל־כולם התקרבנות ופיזור האשמות, ושלא כיסו על שתי עובדות שאין עליהן עוררין: הטבח קרה במשמרתה של ממשלה שסמוטריץ' היה (ועודנו) חבר מרכזי וגם חבר קבינט בה, ומכאן אחראי באופן מלא לתוצאותיו; וסמוטריץ' עצמו כינה את חמאס במשך שנים "נכס" (כמשקל נגד לרשות הפלסטינית), כלומר, הוא היה שותף מרכזי בבניית כוחו של חמאס.

ב־7 באוקטובר לא היה שום דבר טקטי, בדיוק כפי שלא קרה בו "נס" (עוד איוולת מתוצרת מפלגתו של סמוטריץ'). היה בו מחדל עצום, שלשר האוצר (הכושל) של מדינת ישראל יש בו חלק מרכזי. לא צריך להיות מומחה גדול כדי להבין שזה היה אסון שהוא הכי רחוק שאפשר מהמילה "טקטי": אירוע אסטרטגי, עם תוצאות אסטרטגיות והשלכות אסטרטגיות שילוו את ישראל לשנים רבות.

ההערה השנייה היא על מפקד חיל האוויר שהתחלף השבוע, האלוף תומר בר. דומה שהכל כבר נכתב: מההתמודדות עם משבר הטייסים סביב המהפכה המשפטית ערב המלחמה, דרך הכישלון ב־7 באוקטובר ועד להישגים המרשימים מאז בכל חזיתות המלחמה, בעיקר באיראן. בר היה מפקד יוצא דופן, בתקופה יוצאת דופן, שלא היתה כמותה וספק אם תהיה (עדיף שלא). הוא השתדל ככל יכולתו להיות ממלכתי, ודווקא משום כך זה צרם שבנאום הפרידה שלו הוא נמנע משימוש במילה האחת הזאת - ממלכתית - בהתייחסו לוועדת החקירה הנדרשת, שבהקמתה הוא תומך.

ההערה השלישית היא על שר הביטחון כ"ץ, שצייץ השבוע (באותיות בולטות) כי משפט נתניהו בעת הזאת הוא "פגיעה בביטחון המדינה ואבסורד שחייב להיפסק". אפשר להתווכח על כך, אבל דומה שבוויכוח הזה כ"ץ פסול לעדות. כמי שמפריע לצורך הדחוף של הצבא לגייס עוד חיילים, כמי שמונע מעצרים מנהליים של יהודים שחשודים בטרור, כמי שמעכב מינויים במשך חודשים מסיבות לא ענייניות, כ"ץ מגלם בהתנהלותו בדיוק את המילים שבהן הוא השתמש - פגיעה בביטחון המדינה ואבסורד שחייב להיפסק.