1
מבין ערפילי המאה ה-15 מפליגה הרחק ה"סְטוּלְטִיפֶרָה נָאבִיס"– ספינת השוטים – עם דמויות שוליים שהחברה סימנה כ"משוגעים" והרחיקה לים. הם לבושים בבגדי ליצן, אוחזים שרביטים ומעוטרים בפעמונים. זהו מנזר צף, שהופקר לחסדי הגלים, מנותק מה"אדמה" - מקום הסדר, החוק והתבונה.
הפילוסוף מישל פוקו הוציא את הספינה מחוץ להקשרה הספרותי, וקבע אותה כקואורדינטה בהיסטוריה. היה לה תפקיד כפול: כלי ל"ניקוי" העיר – במקום להרוג או לכלוא, שלחו את המשוגע למסע על המים המטהרים; כך "שטפה" הספינה את השיגעון מהחברה. מבחינה סמלית, פוקו תיאר את הספינה כ"ריקוד מוות" (מקברי). המשוגע היה המראה ההפוכה לחברה, שבסופו של חשבון, כולם בה שוטים ובקצה המסע מחכה רק המוות. זהו משל לגורל האדם, שבו השוטה הוא הנווט היחיד המעז להביט באמת הנשקפת מבעד לתהום.
2
בדיוק באמצע עשרת ימי התודה הלאומיים שלנו, בין שואה לעצמאות, נקרא בשבת את פרשיות "תזריע-מצורע". "אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה... וְטָמְאָה". כיצד הבאת חיים גורמת לטומאה? ואח"כ הצרעת לסוגיה: "אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת, וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת". מה גורל המצורע: "בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים, וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה (יכסה), וְ'טָמֵא טָמֵא' יִקְרָא... בָּדָד יֵשֵׁב, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ". רבי אברהם בן עזרא פירש במאה ה-12 שהמצורע צריך לכסות את פיו (מהשפה ומטה), "שלא יזיק בהבל פיו". מעין מסיכה נגד חיידקים. מעניין.
3
מאות שנים היינו בלועים ברחמה של אומה ששיא תרבותה המוות: הטיפול במתים, חניטתם עם גופם וחפציהם, ואפילו השארת מזון. הפירמידה נבנתה לא להיקבר בה אלא לחיות בה. פירוש השם "פרעה" הוא "הבית הגדול". ואכן, מכל תפארת מצרים, הבתים הגדולים ששרדו הם קברים. ב-1818 פרסם המשורר האנגלי, פרסי ביש שלי, סונטה קצרה בשם "אוזימנדיאס" (שמו היווני של רעמסס השני, "פרעה"), שבה תיאר את פסלו השבור של המלך מכוסה חול במדבר: "כְּלוּם לא נוֹתַר עוֹד. סְבִיב שְׂרִיד-הָעֲנָק,/ חָרֵב וּרְחַב-מִדּוֹת וּלְאֵין שִׁעוּר/ מִישׁוֹר הַחוֹל פָּרוּשׂ אֶל הַמֶּרְחָק" (בתרגום ראובן צור). רוחה של מצרים העתיקה עדיין שורה על אזורנו, והתרבויות סביבנו מעריצות ומקדשות את המוות.
מספרים על אימו של הראי"ה קוק שנסעה באוניה עם צליינים נוצרים. הם התפלאו, מדוע היהודייה נוסעת לארץ הקודש. "ואתם, מדוע נוסעים?" שאלה. "אלוהינו קבור שם" היתה התשובה. "אני נוסעת", ענתה, "כי אלוהינו חי ושוכן בארץ ישראל".
4
יציאת מצרים היתה שחרור לאומי שבמתן תורה הפך לשחרור רוחני ותרבותי. משה ביקש להוציא את מצרים מתודעתם של העברים. לכן, דחה את תרבות המוות שבתוכה גדל וקידש את החיים. התורה מכנה את המוות "טומאה". חכמינו הגדירו אדם מת "אבי אבות הטומאה", ומתחתיו טומאות נוספות, קלות יותר. מטרת העבודה הנפשית והפרקטיקה הדתית היא להיטהר מהטומאות. העיקרון העמוק הוא שהחיים אינם מטמאים; רק המוות.
זרע האדם ודם האישה מחוללים חיים. החיבור ביניהם יוצר עיבור ומביא חיים. הטומאה מופיעה כשהמערכות הללו נפלטות מהגוף ומתות. גם הצרעת היא מוות של העור. לעומת זאת, הטהרה היא קדושת החיים. לא רק קדושת חיי האדם אלא כל מה שמחולל חיים: זרע האדם, דם האישה, הרחם ועור האדם השומר עליו. הטבילה במים לטהרה היא חזרה לרחם ולידה מחדש, תוך חיבור למקור החיים.
5
הצרעת היא מגע המוות באדם, בגופו, שערו, כליו, בגדיו וביתו. זהו אות קין במגע האל. הצרעת מוציאה את המצורע מהחברה, ובה בעת מסמנת אותו כמי שנבחר בידי האל לטוב ולמוטב. בספרו "האדם מחפש משמעות", טען ויקטור פרנקל שהאחרונה בחירויות האדם היא "לבחור את עמדתו במערכת נסיבות נתונות". זו תפיסה נועזת ההופכת את האדם מקורבן פסיבי לגיבור פעיל בדרמת חייו.
אם ספינת השוטים היתה מסע חסר תכלית אל האין, המסע של פרנקל – במיוחד בתופת מחנות הריכוז – הוא מסע אל היש, למציאת המשמעות שמעבר לכאב. פרנקל הדגיש שהמשמעות אינה בסבל אלא בתגובת האדם. המצורע אמנם סובל, אבל נבחר להיות האתר שבו מתרחש המפגש בין האנושי לנשגב. זה ניסיון במובנו המקראי, "נָתַתָּה לִּירֵאֶיךָ נֵּס לְהִתְנוֹסֵס" (תהלים) - הסבל הוא המבחן העליון שעליו מניף האדם את דגל רוחו. "שַׂחֲקִי שַׂחֲקִי... כִּי עוֹד אַאֲמִין גַּם בָּאָדָם, גַּם בְּרוּחוֹ, רוּחַ עַז" (טשרניחובסקי).
6
המצורע המורחק מחוץ למחנה מזכיר את ספינת השוטים, אך היא לא מכילה חולים הזקוקים לרחמים, אלא בשורה לאנושות. השוטים מחזיקים ב"ידע זר", שאינו כפוף לכללי הלוגיקה של השפה; ידע שהתבונה הממוסדת אינה מסוגלת להכיל, ולכן מקיאה אותו אל המים.
בין השואה ליום העצמאות נעסוק בתורת המצורע. בהיסטוריה המדממת הועידו לנו שונאינו ומנדינו תפקיד: להיות המצורע של העולם, שמושבו מחוץ למחנה ו"טמא טמא" מכנים אותו, והוא מסומן בטלאי, חגורה או כובע בצבעים שונים. הסימנים הפכו את היהודי "אובייקט למבט" – מאדם פרטי הפך לייצוג של "סטייה" ו"סכנה". הנביא יחזקאל סימן זאת בדור הראשון לגלות: "כְּטֻמְאַת הַנִּדָּה הָיְתָה דַרְכָּם לְפָנָי" וכך ראונו שונאינו.
אבל הסכנה האמיתית היתה הידע המקיף והחכמה העתיקה שהיהודים נשאו לכל מקום. זהב היהודים היה גורד השחקים הטקסטואלי והאינטלקטואלי שבנו במשך הדורות - החל מתורת משה, דרך התורה שבע"פ, תורת הפרשנות, המוסר, הסוד והדרש. שלא כמנדיהם, הם ראו במוות טומאה, ואת מתיהם לא קברו בבית יראתם, אלא רחוק ממקום יישוב, כי זכרו את צוואת משה לפני מותו: "וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים, לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ".
7
גם כיום מבקשים שונאינו לשים עלינו תווית מצורע ומנודה. אבל אנחנו קראנו שנה בשנה "זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טׇהֳרָתוֹ". כך תיאר הנביא יחזקאל במאה השישית לפנה"ס את קיבוץ הגלויות כטהרה במים: "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם, וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכׇּל הָאֲרָצוֹת, וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם, וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם".
יחזקאל נשאל למראה העצמות היבשות, הגוף הלאומי המפורר בגלות: "הֲתִחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה?" והוא מצווה להינבא על התקבצות העצמות לשלד והפיכתן לגופות, ומתנבא על הרוח שתבוא בהם ויחיו. הדור הראשון לגלות חשב שהוא האחרון: "יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ, נִגְזַרְנוּ לָנוּ" – נכרתנו מההיסטוריה. אבל החזון המדהים לימד: "הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם... וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל... וִחְיִיתֶם וְהִנַּחְתִּי אֶתְכֶם עַל אַדְמַתְכֶם". כך קראה בתי עבריה בביקורה באושוויץ, כשזכרה את סבתא רבתא שלה שם. כי איננו שרים תהילה למוות אלא הלל לחיים ולתחייתנו בארצנו. לעצמות היבשות נוספה בימינו האות א' – זה האל הנופח בנו רוח – לסמן את מצבנו החדש: עצמאות. בעינינו ראינו.
