יום הולדת שמח, אהובת ליבי: עדי אלטשולר בטור מיוחד

סבתא ישראל שלי,

יומולדת 78 שמח, אהובת ליבי.
אני חושבת עלייך הרבה כשאני פוגשת את נכדייך. דרך כיתה אחת, לא מיוחדת במיוחד.

יש בה ילד אחד שיושב בביתו ובונה במשך שעות ארמונות מפוארים מלגו, ובבית הספר קצת קשה לו לקרוא.

וילדה אחת שמדברת בשלוש שפות ולפעמים קשה לה להתמודד עם רגישות־היתר שזכתה בה.

וגם ילד שיודע להיות משענת לכל מי שצריך חבר אמת, אבל בכיתה הוא לא כל כך מצליח לשבת בשקט מקום, ובכלל הוא גאון בבלט. 

וילדה מתוקה שזכתה בכישרון לציור, שמצליחה לברוא עולמות באמצעות דף וצבעים, שמרגישה נבוכה כשהיא בחברת שאר הילדים.

וגם דרך עוד עשרים מנכדותייך ונכדייך שיושבים בכיתה הזו - כל אחד מהם עולם, ופלא, ויחיד, ומיוחד.

שלפעמים לא רואים את כוחות־העל שלהם כי הם נשארים בילקוט, בזמן שהם מנסים להסתדר בשורות ולהתאים את עצמם לכל החוקים והגבולות וההגדרות המצמצמות.

כמה חלומות יש בליבם.

סבתא יקרה לי, אני חושבת על כל אלה, הנכנסים בשערי הכיתה, מיוחדים כרגיל, ומבקשת איתך בשבילם שיראו אותם במלואם וילמדו גם מהם.
הילד שמתקשה לשבת יכול ללמד את כולם עולם של תנועה וקשר לגוף.

והילדה השקטה הזאת, שהיא מעולה במספרים ופותרת קובייה הונגרית בשניות, יכולה ללמד את האחרים את מלאכת ההקשבה, דווקא למה שלא נאמר.

ראיתי איך זה שקצת מתקשה לקרוא יכול גם לעזור לכולם לגלות את הסבלנות.

והילדה הנבונה, זאת שמקדימה את כולם - פותחת חלון למה שעוד אפשר. "הזכות השווה להיות שונה", אמר שמעון פרס ז"ל - וכמה שהוא צדק.

הכיתה הזאת היא היכל המראות למה שאת באמת. מגוון שהוא נכס, ולא בעיה שצריך לפתור. מערכת חיה שמבקשת שיראו בה את הכוח. ורק שניזהר לא לכבות להם את האור.

אמא ישראל שלי,
העיניים הטובות שלך רואות בפליאה איך השונות היא בכלל הזדמנות למצוינות.
אני חושבת על המפגש בין ילדייך המגוונים, שרק רוצים להרגיש אהובים ושייכים ללא תנאים.
אני נזכרת איך הרגשתי זרה פעם בבית כנסת, איך קינאתי בכולם ששולטים בלחנים ובדפים ופנויים לתפילה. ואני ביקשתי מחברתי חנה שתלמד אותי, כי לצערי אני פחות מכירה, וזכיתי לגלות את כוחה של התפילה היהודית.

ואיך למדתי מחברתי פאתן, שהלכה לעולמה, מהו הערך של כבוד אם ואב באמת. בזמן שאצלי מוציאים את הזקנים לבתים של אחרים, היא בכל בוקר בדרך למתנ"ס שלה בלוד הקפידה לשבת עם אמא שלה לקפה. לפני שנפטרה, הבטחתי לה שאתקשר לאמא שלי יותר.

הסבים והסבתות שלנו, שילדו אותך וגידלו אותנו, שבים אל אדמתך. אני חושבת עליהם ושומעת אותם, מורים לנו את הדרך וקוראים לנו להיות טובים יותר. עכשיו זה תורכם, עכשיו זה עליכם כולכם. ללמוד הורות משותפת ולקבל אותך למשמרת.

אני מדמיינת איך נוכל ללטף את שערך ברכות שהתגעגעת אליה. שנהיה לך לרחם. משהו בלהיות שלך ולהיות איתך לתמיד מגיע עם הבנה עמוקה שאף אחד מאיתנו לא הולך לשום מקום. חוליה ועוד חוליה ועוד חוליה, בשרשרת ארוכה של אנשים שבוחרים להישאר, להיבנות, לאהוב.

אני חושבת על ילדייך ועל נכדייך, שליבם מלא חלומות ותקוות. שרוצים להרגיש אהובים ושייכים ללא תנאים, שלא מוותרים ומזכירים לנו שאפשר גם אחרת

ואולי באמת כל מה שאת מבקשת מאיתנו הוא לזכור שאנחנו המשך ולא התחלה, לא רגע חולף - אלא חלק מרצף במרוץ השליחים שאין לו סוף.
אולי כל מה שאת מבקשת מאיתנו זה לראות את חבל הטבור המוזהב שמחבר את כולנו יחד, ואת כולנו אלייך. שאם נאחז בו בעדינות, נגלה שיש בנו כוח עתיק להמשיך מחדש, כל פעם מחדש. שוב, ושוב, ושוב.

ישראל אחות ליבי,

לכבוד כל ילדייך שיושבים עכשיו בבית ומרגישים את הלהבה בוערת בליבם, ויודעים עמוק בפנים שאפשר וצריך לברוא מציאות אחרת:

אל תתני לאף אדם לקצץ להם את הכנפיים. מי כמוך יודעת, הם יכולים הכל.

לכבוד אלו שלא מוותרים, ועושים הכל כדי לשנות את העולם. ולתפארתך, מדינה שלי. את בראשית מתמדת.

שלך באהבה,
עדי