שקט.
ארבעה שבועות לתוך המלחמה, מגיעות לישראלים תשובות. לא סיסמאות בנוסח "המלחמה תימשך ככל שיידרש" (נתניהו, כ"ץ), או "נכנסים לשלב ההכרעה" (דובר צה"ל), אלא תמונת מצב ברורה: מה השגנו עד עכשיו, מה אנחנו שואפים להשיג, מה צפוי לנו במעלה הדרך. אם תרצו, תיאום ציפיות עם הציבור – השכפ"צ של המלחמה.
האזרח הישראלי משלם מחיר גבוה עבור המלחמה: בכסף, בנפש, לעתים גם בגוף. הוא מוכן גם להמשיך לשלם אותו, ובלבד שמטרות המלחמה יושגו. זכותו לדעת מהן המטרות האלה, וכיצד נדע שהן הושגו, ומה יקרה אם הן לא יושגו. חובתו של הדרג המדיני לומר אותן, אך הוא מתחמק מחשש שידבק בו כישלון.
האזרח הישראלי הבין בתחילת המלחמה שזאת מערכה על ראשו של המשטר בטהרן. והוא הבין שזאת מערכה על עתיד הגרעין. והוא הבין שזאת מערכה על עתיד הטילים. והוא הבין שזאת מערכה על עתיד הפרוקסי. והוא הבין שהמערכה בצפון תרסק את חיזבאללה. וכל התובנות האלה מוטלות עכשיו בספק, ולכל הפחות מחייבות שיאתגרו אותן. אבל בישראל אין את מי לשאול, ואין מי שיענה.
נבחרת הכותבים של "היום" | קראו עוד
- "זה לא עובד ככה": נתניהו מצנן את חלום קריסת המשטר | עמית סגל
- גיא פלג עשה שגיאה חמורה. מה שקרה אחר כך היה עוד יותר חמור | עירית לינור
- מדד הפחד: למהמרים בפולימרקט ברור מי יהיה רה"מ הבא - אבל מה הסיבה? | משה קלוגהפט
אז לכבוד חג הפסח, או חג המלחמה, כמה קושיות שחייבים לשאול אותן, ולו היה בישראל דרג מדיני אחראי, ולא ראש ממשלה חמקן ושר ביטחון עסקן, גם היו ניתנות תשובות ראויות לקושיות האלה, שהן לא ניג'וס עיתונאי אלא עניין קיומי למדינת ישראל ככלל ולכל ישראלי כפרט.
האם הפלת המשטר באיראן היא יעד, והאם המלחמה תימשך עד שהוא יושג. האם היתה הערכה מוקדמת שהמשטר ייפול, והאם התוכניות שגובשו לשם כך כשלו או טורפדו. האם יש לישראל תוכנית מגובשת להמשך המערכה נגד המשטר ביום שאחרי המלחמה, בהנחה שהוא יהיה קיצוני ותאב-נקם מתמיד, והאם נגזר עלינו לחיות ב"סבבים" מול איראן כפי שחיינו שנים מול עזה.
האם יש לישראל תוכנית להוציא את מלאי האורניום המועשר מאיראן, ומה בכוונתה לעשות אם המלחמה תסתיים כשהאורניום נותר בידי המשטר. עד כמה עמוקה הפגיעה במערכי הנשק האיראנים, והאם היא צפויה לדחות משמעותית את ההתעצמות מחדש של איראן אחרי שרק לפני כמה חודשים דיברו כאן על דחייה "לדורי דורות" שהתבררה כקצרת מועד.
האם המערכה בצפון תימשך עד להנפת דגל לבן מצד חיזבאללה, או שהיא תסתיים במקביל למערכה באיראן, ואיך ישראל נמנעת מלשקוע בבוץ הלבנוני לשנים רבות. כיצד תדע ישראל שבאפשרותה לסמוך על ממשלת לבנון שלא עמדה עד כה באף התחייבות שנטלה על עצמה. מדוע הצפון לא מקבל סיוע כלכלי נדיב שיבטיח את קיומו ואת עתידו, ומדוע לא ניתן פתרון כלכלי אמיתי לבעלי עסקים, עצמאיים ושאר מגזרים שמשלמים מחיר יקר במלחמה גם בשאר חלקי הארץ.
מדוע רבים ממשרדי הממשלה לא נערכו למלחמה הזאת, שהיתה ידועה מראש. מדוע קבינט העורף לא כונס אפילו פעם אחת במלחמה, וגם רשות החירום הלאומית במשרד הביטחון (רח"ל) לא מתפקדת. מדוע אין לישראל מטה הסברה מסודר, ומדוע אין מסביר לאומי והנטל נופל במלואו על דובר צה"ל. מדוע אין תוכנית חירום לאומית למאבק בחרמות הכלכליים והאקדמיים שמתגברים נגד ישראל וישראלים. מדוע הכנסת ממשיכה בחקיקה שאינה קשורה למלחמה, ומדוע רבים מהשרים וחברי הכנסת לא מגיעים לאזורי הלחימה כדי לסייע לאזרחים.
ואפשר להמשיך. למשל לשבר העצום במצבה של ישראל ברחבי העולם בכלל, ובארצות הברית בפרט, ולסימני השאלה סביב יחסינו עם מדינות האיזור, ולמצב בעזה שבה חמאס מתחזק בכל יום, ולמצב ביהודה ושומרון שמעוררת את זעם העולם בגלל אלימות קיצונים יהודים, ולכספים הקואליציוניים שהועברו בחסות המלחמה, ולחרדים שלא מגויסים למרות המלחמה, ולמילואימניקים ששוב מגויסים, ולעתיד המשק והתיירות והחקלאות, אבל אין מי שיענה. הציבור מקבל סרטונים מהונדסים, עמוסי קלישאות ונטולי תשובות אמיתיות. ויש לזה שם: אחריות, וליתר דיוק – בריחה מאחריות.
יחס.
ביום שבת פגעו טילים בדימונה ובירוחם. הנזק היה גדול. אזרחים רבים נפצעו. למחרת נפלו פגזים במשגב עם. עופר (פושקו) מושקוביץ, מאושיות הקיבוץ והגליל, נהרג במקום.
השרים וחברי הכנסת הסתערו על דימונה, ובמידה פחותה גם על ערד. למשגב עם הם לא הגיעו. בני ביטון, ראש עיריית דימונה, עבר מאורח לאורח, מראיון לראיון. ארז ברגמן, יו"ר קיבוץ משגב עם, נותר לבדו בקיבוץ. הפער הזה זעק לשמיים: דימונה קיבלה ומקבלת ותקבל, והקיבוצניקים בצפון נותרו בדד. היחיד שרצה לבקר אותם היה נשיא המדינה, יצחק הרצוג; המאבטחים לא אפשרו לו.
לדימונה מגיע כמובן. גם לערד. אין על זה שאלה. אבל גם לצפון מגיע, ויותר, כי שום דבר במה שהצפון עבר ועובר לא דומה למה שעובר אף אזור אחר בישראל. אין שום דמיון בין התרעה מוקדמת של 10 דקות, שנותנת מספיק זמן להגיע למרחב מוגן, לבין כמה שניות (במקרה הטוב) שלא מאפשרות אפילו לקום מהמיטה. ואין שום דמיון בין טיל אחד או שניים ביום, לבין מטחים בלתי פוסקים של טילים שמלווים בכטב"מים. ואין שום דמיון בין רעשי הרקע בכל עיר רגילה לבין רעשי הרקע בצפון שהם בעיקר יציאות של תותחים וטנקים. ואין שום דמיון בין המצוקה הכלכלית והנפשית בכל עיר רגילה לבין המצוקה בצפון. ואין שום דמיון בין כל עיר רגילה שתחזור לשגרה דקה אחרי המלחמה, לבין הצפון שמי יודע אם ומתי ישתקם.
ובשם כל אלה היה על הממשלה להתחיל קודם כל בצפון. לפתוח לשכות בקרית שמונה ובצפת ובנהריה. לטפל פרטנית בבעיות. להורות לח"כים להגיע לכל קיבוץ ומושב ולסייע לתושבים. לתת תחושה שלצפון יש גב. לא על חשבון דימונה, בנוסף לדימונה. כדי שנדע שלא הכל קשרים ופריימריז ומרכז ליכוד, שיש גם ראייה רחבה של אינטרסים לאומיים – ובראשם ההבנה שאסור לאבד את הצפון.
קחו למשל את סוגית המיגון. יותר מ-10 אלפים בתים בקו העימות (0-4 קילומטרים מהגבול) לא ממוגנים, וגם מאות מוסדות חינוך. זה לא משהו שנולד אתמול. אביגדור ליברמן, בהיותו שר ביטחון בעשור שעבר, הוביל החלטת ממשלה לתקצוב יעודי של 5 מיליארד שקלים למיגון היישובים בצפון. אבל החלטות לחוד, ומציאות לחוד: ליברמן הלך, ואיתו הלך גם הכסף. היישובים לא מוגנו אז, והם לא מוגנו מאז – למרות המלחמה הקשה שהיתה בצפון, ולמרות שכולם ידעו והתכוננו לסיבוב הבא עם חיזבאללה (שהגיע עכשיו), ולמרות שכולם ידעו שסיבוב נוסף עם איראן (שהגיע עכשיו) יגרור איתו בסבירות גבוהה גם סיבוב נוסף עם חיזבאללה.
ביום רביעי הגיעו מנכ"לי משרדי הממשלה לצפון. במקום שהם יהיו שם מהרגע הראשון, עם תוכניות שגובשו ותוקצבו מראש, הם הגיעו באיחור של 26 ימים ועם תשובות מגומגמות שעוררו את זעמם של ראשי הרשויות. וזה, בתמצית, הסיפור של הצפון. שום דבר לא נעשה כמו שצריך, עד הסוף, מתוך מחשבה ארוכת טווח. הכל אלתורים, מענה לביקורת, סתימת חורים (ופיות). עוד לפני שישראל תנצח מצפון לגבול, היא עלולה להפסיד מדרום לגבול.
900.
ביום שלישי השבוע ציינו, בלי שום טקס, 900 ימים ל-7 באוקטובר. הרבה מאד מים, וחזיתות, זרמו מאז: יש מי שמנסה לגרום לנו לשכוח, ויש מי שלא יכול או רוצה לשכוח.
עופרי ביבס, אחותו של ירדן, גיסתה של שירי ודודתם של אריאל וכפיר, פרסמה פוסט קורע לב, שבו כתבה: "אין מילים שיכולות לתאר את התחושות של אותו יום, אבל הגוף זוכר הכל, הלב לעולם לא ישכח. את התחושה כשקיבלתי מירדן את ההודעה 'הם נכנסים אלי'. את המבט המבוהל של שירי, מחפשת עזרה, שמעולם לא הגיעה. את העיניים המבולבלות של אריאל, שפגשו רוע טהור בגיל כל-כך צעיר. אותי מחפשת את ירדן בסרטון, בטוחה שהוא נרצח בממ"ד. את הרגע שבו איבדנו לעד את שירי, אריאל וכפיר. אותו הרגע שבו הבנתי שגם ירדן שאני מכירה כבר לא יחזור. את חוסר האונים. את האשמה.
"לעולם לא אשכח שנה וארבעה חודשים של חרדה ודאגה בלתי פוסקת, של ניסיון להחזיק תקווה. לעולם לא אשכח את המחדל, את ההפקרה. 900 ימים, אפס תשובות, אפס לקיחת אחריות, אפס חרטה. לעולם לא אוותר על ועדת חקירה ממלכתית. קום תקום".
900 ימים זה זמן מצוין להתבונן בעוד כמה דברים. למשל בנטל העצום שמונח מאז על כתפי צה"ל וכוחות הביטחון, ובעיקר על מערכי המילואים והקבע. מכיוון שלא מרבים לשאול כאן שאלות, אז לא באמת מדברים על השחיקה העצומה באנשים ובכלים – תוצאה ישירה של העומס הבלתי סביר שמוטל עליהם כבר שנתיים וחצי.
השבוע פורסם שעל רקע האפשרות שטראמפ יודיע על הפסקת המלחמה באיראן, ניתנה הנחיה לחיל האוויר להעצים את התקיפות כדי להספיק כמה שיותר לפני שייגמר. לכאורה, זה נשמע קל: רק צריך לתת פקודה, להניע את המטוסים, ו-הופס – הפצצות נופלות בטהרן.
אז זהו, שלא. מאחורי כל פצצה כזאת יש מפעל. מפעל של מידע וטכנולוגיה ותחזוקה, שמאחוריו יש מפעל של אנשים. אנחנו רואים בעיקר את הטייסים כי הם מסכנים את חייהם, אבל מאחוריהם יש מפעל של טכנאים ומכונאים וחמשים ומטאורולוגים ואנשי מודיעין ואנשי מבצעים ופקחי טיסה, ועוד שרשרת ארוכה שמאפשרת למטוס להמריא ולנחות, ומאחוריהם יש גם מפעל שלם באמ"ן (ובמודיעין חיל האוויר) שמייצר את המטרות לתקיפות, שבחלקן נצברו לפני המלחמה ובחלקן במהלכה.
והמפעל הזה שחוק. הוא ימלא כל פקודה ויבצע כל משימה, אבל הוא כבר מזמן על אדי הדלק הסילוני. מעולם לא נזקק חיל האוויר לתפילת הדרך לטיסה כמו בימים אלה, שבהם תמרים הם תחליף לשעות שינה. וזה נכון גם בצבא היבשה, ששוב מתמרן בלבנון (ובעזה), שוב רחוק מהבית בחג, שוב בלי אופק ממשי – כאילו לא עברו 900 ימים.
וכאילו לא עברו 900 ימים, באותו היום ממש, עסקה הממשלה בהרחבת סמכויות בתי הדין הרבניים. וגם מיהרה לאשר את ההרכב (המביש) של מועצת הרשות השנייה. כי זה מה שחשוב: להתחנף עוד קצת לחרדים, ולחנוק עוד קצת את התקשורת, ועוד לא דיברנו על המצוד נגד מערכת המשפט, ועל המשטרה שעסוקה עכשיו במרדף אחרי מסיתים מדומיינים במקום לרדוף אחרי עבריינים אמיתיים.
והמספר 1000 כבר מעבר לפינה, וגם הכותרת נכתבת מאליה: מלחמת אלף הימים. ובמקום למצוא את עצמנו במועד הזה טובים יותר, נמצא את עצמנו בעיצומה של מערכת בחירות מפולגים יותר – באדיבות האחראים שמתכחשים לאחריותם. והפער בין הקוקפיט שבדרך לטהרן, והטנק או הנמ"ר שבדרך ללבנון או לעזה, לבין הבונקר שבו מתבצרים מקבלי ההחלטות בירושלים, מעולם לא היה גדול יותר.
שאלות.
נדמה שהציבור גם ראוי לתשובות על ההתנהלות במוקד קבלת ההחלטות הרגיש ביותר במדינת ישראל – לשכת ראש הממשלה – ועל האנשים שמקיפים את נתניהו. האחד קיבל לכאורה כספים מקטאר במהלך המלחמה. השני היה מעורב על-פי החשד באונס אלים. השלישי הוקלט כשהוא מדבר באופן מביש על עדות המזרח (ועל אחרים).
והציבור גם ראוי לתשובות משר הביטחון, בנוגע לשאלה מדוע הוא מתעקש שלא להשיב את המעצרים המנהליים של יהודים שחשודים בטרור ביו"ש, למרות העלייה החדה בפיגועים (ונפגעים). וגם מדוע הוא מתעקש שלא לחתום על תעודת חיסיון לאיש שב"כ בתיק שמתנהל נגד טלי גוטליב.
וגם מערכת הביטחון נדרשת לתשובות. על מה העריכה שיקרה באיראן, וגם בלבנון, והאם ישראל לא נגררה למלחמה ארוכה ומסובכת מכפי שתכננה. בהקשר הזה דווח השבוע על ביקורת על המוסד משום שלא סיפק את הסחורה שאמורה היתה להוביל לנפילת המשטר בטהרן. המוסד אכן חייב בבירור עצמי וגם בתשובות, אבל קשה שלא לראות למי יש אינטרס בהטלת האחריות הזאת. אפשר להעריך שבפרק הבא יואשם צה"ל בכך שלא סיפק את הסחורה מול חיזבאללה.
ממשלות לא אוהבות ביקורת ולא אוהבות סימני שאלה. בישראל הן משתדלות להסות אותם, בעיקר בשעת מלחמה, כשהן מסתייעות ב"שקט, יורים", ואם צריך אז גם בצנזורה (ובמנגנוני חקירה של המדינה). אלא שחובתה של העיתונות לשאול, חובתו של הציבור לדעת, וחובתם של ראשי המדינה לענות. ובימים שבהם השלטון בורח מהאמת ומאחריות ורודף אחרי עיתונאים, זה רלוונטי יותר מתמיד.
