רה"מ של ה"בייס" בלבד

"אני ראש הממשלה של כולם, גם של אלו שלא מסכימים איתי", אמר בנימין נתניהו כשנבחר בפעם האחרונה לראשות הממשלה. במעשיו שלשום - או יותר נכון בחוסר מעשיו - הוא הראה כי הוא ראש ממשלה של בחירות, של האנשים שהם "שלו" מה"בייס" שמביא תוצאות בקלפי.

עפר (פושקו) מושקוביץ ז"ל היה חקלאי, איש אדמה, שישב במקום הכי חשוב שבו צריכה מדינה לעודד את אזרחיה להתיישב ולתקוע יתד בשמירה על גבולותיה, ובהפרחת האדמה הגלילית.

פושקו ישב על גדר הגבול כי האמין שזו משימה קיומית להגנת המולדת. "זה אולי לא נעים, אבל אנחנו נשארים פה", אמר באמונה יוקדת. סביר להניח שבין פושקו ז"ל וחברי משגב עם וקיבוצי הגדר לבין נתניהו היו פערי דעות תהומיים שלא ניתנים לגישור. אז מה? ראש ממשלת ישראל לא צריך להיות אהוב על ידי כל אזרחיו, אבל כל האזרחים הם באחריות ראש הממשלה.

על הפער הזה בנימין נתניהו לא מסוגל להתגבר ולהתעלות. הוא לא רוצה וזה לא חשוב לו. נתניהו לא הגיע ולא ביקר בשום יישוב שאינו שייך לצד שלו. לא הגיע לאף הלוויה של חטופים שחזרו לאחר שנרצחו בשבי, שלא לדבר על נרצחי ניר עוז, בארי ויתר יישובי העוטף כי זה לא היה לו נכון (למעט רן גואילי ז"ל). זה לא שירת את הסיפור שרצה, זה לא תרם לאלקטורט שלו. גם בבתי החולים הוא ביקר את אלו שבצד הפוליטי הנכון. חטופים שחזרו הביתה נפגשו עם ראש הממשלה בבית החולים לאחר שנבדקו בקפידה כי ייצרו את התמונה הנכונה, את מה שצריך להיות נכון עבורו.

כשנופלים במלחמה אין שיוך פוליטי

פושקו הוא עוד חוליה בשרשרת הנ"ל. לתת כבוד אחרון ולהעלות הודעת הספד והשתתפות בצער ברשתות על מותו? להרים טלפון למשפחה? הוא לא "מהצד הנכון". נראה שבלתי אפשרי עבור רה"מ להיות אמפתי, חומל, מנהיג של עם שלם בשעות הקשות. הוא יודע שזה לא עובד ככה, אבל הוא לא רוצה לעשות את זה אחרת. הדם שלהם לא שונה, או נחות יותר. כשנופלים במלחמה אין שיוך פוליטי. נתניהו צריך להתעלות ולנחם, גם אם זה יעלה תוך כדי סיטואציה לא נוחה של האשמות, זעקות וצעקות מצד האנשים שמטווחים יום יום על גדר הגבול הצפוני.

בין בצלאל סמוטריץ' ופושקו היתה תהום אידיאולוגית עמוקה אף יותר, אבל שר האוצר לא חיפש את ה"בייס" אלא את החמלה ואהבת ישראל. "פושקו עשה ציונות. היה מטובי בניה של הארץ הזו. ציוני וחקלאי ומחובר לארץ ברמ"ח אבריו", ספד לו. איך המובן מאליו הפך לדבר שאינו קיים בשיח שבין מנהיג לאזרחיו? מדוע האקט הכי פשוט של ניחום משפחת ההרוג הפך למוקצה אם הוא לא שייך למחנה הנכון? זה לא מזיז כבר לאיש, והכל מתקבל בטבעיות.

לרגע אין לעצור, לחשוב על המשמעות עבור איחוי ונחמה של מדינה שלמה, ועד כמה יכול להיות המעשה אצילי.

מצד אחד ראש ממשלת ישראל יורד לערד (בצדק) לאחר פגיעת הטיל האיראני בעיר, אבל בצפון שמטווח כבר שבועות 24 שעות ביממה ותושביו יורדים עשרות פעמים ביום למקלטים - כף רגלו לא דרכה.

החיים אינם חיים בחבל הארץ המדהים, אך רובם ככולם של תושבי הגליל הם פושקו. נשארים ביישובים, בערים ובקיבוצים, נאחזים בשיניים להישאר על הקרקע, לא להתפנות לנוחות יחסית. לשם ראש הממשלה לא יצא ולו פעם אחת לחזק, להזדהות, להיות עבור כולם.

לכן, במקום שבו לא מתקיים פשט מנהיגותי, לא יהיה דרש מצד מי שאמור להיות של כולם.