על סף תהום: הטעויות שלישראל אסור לעשות מול חיזבאללה ואיראן

לבנון.

בלילה שבין רביעי לחמישי, כך נדמה, נפל הפור. לישראל לא נותרה ברירה אלא להרחיב משמעותית את המערכה בלבנון. המתקפה האינטנסיבית, האגרסיבית, של חיזבאללה על יישובי הצפון, ששולב בה גם ירי למרכז, מחייבת צעדים משמעותיים יותר נגד הארגון - כולל תפיסת שטחים בדרום לבנון.

צה"ל לא היה צמחוני בלבנון גם קודם לכן. מאות אלפים מתושבי דרום לבנון פונו צפונה. מאות אלפים מתושבי הדאחייה בביירות פונו צפונה ומזרחה. בסך הכל יש בלבנון כיום כמיליון פליטים בארצם, יותר משישית מאוכלוסיית המדינה. בדאחייה לבדה הופלו בשבוע החולף 30 מגדלים, שבתחתיתו של כל אחד מהם הוסתרו אמצעי לחימה, או מתקנים לייצור נשק, או גם וגם.

בימים הראשונים של המערכה בצפון סברו בישראל, כנראה בטעות, שחיזבאללה הצטרף למלחמה בלחץ איראני כדי לצאת ידי חובה, אבל הוא רק מחכה שהיא תיגמר. מתברר שלקח לו זמן להתעשת, ולמרות המכות הקשות שמונחתות עליו הוא נותן פייט. צה"ל אמנם מצליח לשמר הגנה חזקה - נכון לעכשיו כמעט 100 אחוז יירוט של כטב"מים וטילים, אפס הרוגים בעורף ושני חיילים הרוגים מפגיעת נ"ט בגבול - אבל שגרת החיים מחיפה צפונה נפגעה משמעותית יותר מבכל איזור אחר בישראל.

ממשלת לבנון ניסתה השבוע, בסיוע בינלאומי, להביא לסיום הלחימה. נשיא לבנון, ג'וזף עאון, הניח על השולחן הצעה מפתה: מו"מ ישיר בין המדינות. עאון אף חזר על נכונותו לפרק את חיזבאללה מנשקו, והיו בלבנון מי שרמזו לאפשרות של יחסים דיפלומטיים עתידיים בין המדינות.

ייתכן שחיזבאללה נלחץ מהדברים, ובחר בדרך היחידה שהוא מכיר בניסיון לטרפד אותם - אש. ייתכן שהלחץ האיראני עליו גדול מכפי שהעריכו. וייתכן שהוא איבד את התבונה האסטרטגית שאפיינה אותו בתקופת חסן נסראללה. זה לא משנה; חיזבאללה גזר על ישראל מלחמה, וישראל החליטה להשיב מלחמה. היא תתנהל, כמאמר הקלישאה, באוויר, בים וביבשה, כולל כוחות (גולני, שריון) שמגיעים מעזה כדי להסתייע ביכולתם ובאמצעי הלחימה שברשותם.

בימים הראשונים של המערכה בצפון סברו בישראל, כנראה בטעות, שחיזבאללה הצטרף בלחץ איראני כדי לצאת ידי חובה. מתברר שלקח לו זמן להתעשת, ולמרות המכות הקשות שספג - הוא נותן פייט

התגובה האינטואיטיבית הזאת מהבטן - חטפנו מכה, נחטיף מכה חזקה יותר - מובנת לגמרי. חובה על ישראל להרחיק את האיום מגבולה, לצמצם אותו, לפגוע בחיזבאללה ולשלול ממנו יכולות. אבל התגובה הזאת צריכה להיות מגובה בתוכנית עם יעדים בקצה. חיזבאללה לא ימוגר צבאית, בדיוק כפי שחמאס לא מוגר צבאית ואיראן לא תמוגר צבאית. מי שמבטיח את זה הוא שקרן או שרלטן.

ישראל צריכה להוציא את המקסימום מהמלחמה הזאת בצד הצבאי, ולשמור עין פקוחה לצד המדיני. מטרתה היא לא לשלוט בכל לבנון, אלא להגיע להסדר מוצלח מול ממשלת לבנון שאמורה להעלים (או להקטין) בעצמה את חיזבאללה, מתוך האינטרסים שלה. האלטרנטיבה היא מלחמה פתוחה בלבנון, מהסוג שצה"ל שימר במשך 18 שנים שבחסותן נוסד וצמח חיזבאללה.

איראן.

הישגי צה"ל מרשימים: בפגיעה במשגרים ובטילים, בהשמדת מערכי הגנה אווירית, בחיסול בכירים, בתקיפת מוסדות שלטון ומנגנוני ביטחון. גם שילוב הכוחות עם האמריקנים חסר תקדים: התיאום היומיומי בין הצדדים, חלוקת הגזרות, השיתוף במודיעין, הסיוע והחיפוי ההדדי. וגם עמידת העורף יציבה: ההקפדה על ההנחיות, הערבות ההדדית, אורך הנשימה שניתן למלחמה.

דווקא משום שבכל אלה ניתן לסמן פלוס, צריך לשים זרקור על המינוס. ישראל יצאה למערכה עם יעד שספק אם ניתן להשיגו: הפלת המשטר. נכון שהוא לא מופיע באף מצגת רשמית (נאמר בהן "יצירת התנאים להפלת המשטר"), אבל זה נשקף מכל אמירה ומכל תדרוך, והיו גם בכירים שאמרו זאת מפורשות.

שבועיים פחות יום לתוך המלחמה, ספק אם היעד הזה בר השגה. התקווה היתה שחיסול חמינאי יהיה נקודה ארכימדית שתוביל לכך; זה לא קרה. משמרות המהפכה, שספגו גם הם מכה קשה עם חיסול סדרתי של בכירים בפעם השנייה בתוך פחות משנה, יציבים מכפי ששיערו, ואוחזים חזק בשלטון. הם מינו יורש (מוג'תבא חמינאי), מינו מפקדים חדשים, והידקו את שליטתם בכל הכוחות - בסיג', משטרה, גורמים אזרחיים.

גם העם האיראני לא יצא בינתיים לרחובות. אולי הוא מפחד מהמלחמה, ואולי הוא מפחד ממנגנוני הביטחון שסבלנותם קצרה במיוחד כעת. הדיווחים המעטים שזורמים מאיראן מצביעים על מחסום בכל קרן רחוב, על מעצרים המוניים, על אצבע קלה על ההדק. ייתכן שמתישהו בעתיד המחאה תתחדש, וייתכן שלא. אי אפשר לבנות על זה אסטרטגיה שלמה, כפי שעשו בישראל.

מה שנשאר זה החלשה משמעותית של המשטר. פגיעה בכל המערכים שלו, בדגש על מערכי הנשק - הגרעין, הטילים, הכטב"מים, מפעלי הייצור – ובמוקדי ידע כמו מומחים ומפקדים, וכמובן מנהיגים. חלק מזה ניתן לשיקום בתוך זמן קצר, חלק ידרוש זמן ארוך יותר. ספק אם משהו מזה יעמוד לדורות, כפי שהצהיר ראש הממשלה נתניהו בתום מלחמת 12 הימים ביוני האחרון.

"הסרנו מעלינו שני איומים קיומיים מיידיים: איום ההשמדה בפצצות גרעין, ואיום ההשמדה ב-20 אלף טילים בליסטיים", אמר אז נתניהו. "אם לא היינו פועלים עכשיו, מדינת ישראל היתה עומדת בקרוב בפני סכנת השמדה". מעניין מה יאמר נתניהו בסיום המערכה הנוכחית; העובדה שהוא נמנע מלענות לשאלות במהלכה – בניגוד לנשיא האמריקני ולצמרת הממשל והצבא בוושינגטון – מעידה על בעיה בשיווק ההישגים בהשוואה לציפיות המוקדמות.

הטעות היא בדיוק בזה: בציפיות. המלחמה הזאת מוצדקת, משום שאיראן היא אויב מר, אכזר, נטול מעצורים. אלמלא טופלה ביוני אשתקד, ייתכן שהיא כבר היתה על סף לאחוז בפצצה גרעינית. ואלמלא טופלה כעת, ייתכן שהיא היתה צוברת מלאי מסוכן של טילים. ואלמלא טופלו בני חסותה, ייתכן שהיא היתה שבה ומהדקת את טבעת האש והטרור סביב ישראל.

רק שלא נכון היה לומר ביוני שזה נגמר, ואז לצאת שוב למלחמה כעבור פחות מ-7 חודשים, שבסיומה שוב יגידו שנגמר (הנשיא טראמפ כבר מהדהד מסרים כאלה), רק כדי למצוא את עצמנו שוב בנקודה דומה כעבור כמה חודשים, ובעצם בנקודה גרועה יותר כי לאיראן יש חשבון פתוח עם ישראל, ולמנהיג החדש שלה יש גם חשבון אישי אחרי שאיבד את אביו, רעייתו ובנו, ונפצע בעצמו.

המיקוד הישראלי, לכן, צריך לעבור בהדרגה מהצד הצבאי לצד המדיני. המלחמה תימשך, והלוואי שתניב תוצאות משמעותיות, אבל הדרך לבלום את איראן תעבור בסיומה למגרשים אחרים שבהם ישראל חזקה פחות. למשל, לחנק כלכלי על איראן מצד שכנותיה, שהפכו כעת לאויבותיה (רק לשם הדוגמא: 80 אחוז מהבנקאות האיראנית עובר באמירויות), או לבריתות אזוריות שארצות הברית וישראל במרכזן.

המלחמה תסתיים באחד משלושה תרחישים. האופטימי, שנראה כרגע קלוש, הוא נפילת המשטר. האופטימי פחות הוא הסכם שיגביל את איראן משמעותית בתחומים שמטרידים את ישראל - גרעין, טילים, פרוקסי. והאופטימי פחות-פחות הוא שריקת סיום ללא תנאים והסכמות. ארצות הברית תטען שניצחה; ישראל תטען שניצחה; ואיראן בוודאי תטען שניצחה, מעצם העובדה שלא קרסה.

המלחמה באיראן תסתיים באחד משלושה תרחישים: האופטימי, שנראה קלוש, הוא נפילת המשטר. האופטימי פחות הוא הסכם שיגביל את איראן משמעותית. והאופטימי פחות־פחות הוא שריקת סיום ללא תנאים והסכמות. ארה"ב תטען שניצחה, ישראל תטען שניצחה, ואיראן בוודאי תטען שניצחה מעצם העובדה שלא קרסה

הדברים תלויים במידה רבה בנשיא טראמפ. סבלנות היא לא מתכונותיו הבולטות, ומלחמות כאלה דורשות הרבה סבלנות - וגם זמן. נתניהו צריך להשיג ממנו את שניהם, ולוודא שטראמפ לא מחליט לסיים סתם כך, כשהוא אומר "ניצחנו" אבל מבלי שברור מה מחזיק הניצחון הזה, כי כמו שטראמפ עצמו אמר וברור גם לישראל: יהיה קשה לאסוף שוב כוחות ולגיטימציה למבצע בסדר גודל כזה בעתיד הנראה לעין.

ואם לסכם, בשלוש נקודות קצרות: המשך הלחץ הצבאי בכל האמצעים, הישראלים והאמריקנים, כדי להעמיק את ההישגים ולהחליש את איראן כמה שאפשר; פעילות מדינית אינטנסיבית כדי לייצר מציאות אזורית אחרת מולה בטווח הקצר והבינוני; ותיווך של המציאות הזאת לעורף הישראלי, שזכאי להבין מה מנהיגיו מצפים ממנו ולאן הם מוליכים אותו.

כסף.

בלילה שבין שלישי לרביעי, בעוד חיזבאללה מעצים את הבליץ על הצפון, ביצעה ממשלת ישראל את השוד הגדול. אותה ממשלה שטענה שאסור לעשות פוליטיקה במלחמה, עשתה את האם-אמא של כל הפוליטיקות כשהקצתה 5 מיליארד שקלים מתקציב המדינה לכספים קואליציוניים, בעיקר לחרדים, בעודה מקצצת מכל מקום אפשרי (למעט הביטחון) – מהחינוך, מהבריאות, ואפילו 150 מיליון שקל מתקציב מנהלת "תנופה" לשיקום הצפון.

השבוע שוחחתי עם יוני יעקובי, חקלאי ממרגליות וגם סגן הרבש"צ של המושב. הוא לא עזב במהלך המלחמה, ולא עוזב גם עכשיו, כדי לדאוג לתושבים ולדאוג למטעים. אבל הוא מיואש: לא מהמלחמה, מהממשלה. ממס רכוש שלא מפצה אותו על הנזקים שספג אז. מהשרים שלא מגיעים. "אני מדבר בשם כל החקלאים כאן. הורגים אותנו", הוא אמר. "איפה שר האוצר. שייתן הוראה. אני לא צריך חיבוקים או תמונות, אני צריך שיפעלו, אבל אצלם הכל דיבורים. הורגים אותנו".

ירושלים מנותקת. זה עולה מכל מקום. סמוטריץ' ידע שהולכת להיות מלחמה עם איראן. הוא חבר קבינט, וממילא זה היה ברור לכל מי שחי כאן. למה הוא לא הכין את מתווה הפיצוי לעסקים לפני המלחמה, אלא רק 12 ימים לאחר שפרצה, וגם אז באופן חלקי ומגומגם? ולמה משרד החינוך לא נערך כראוי ללמידה מרחוק? וזה לא שמדובר בגזירת גורל: הנה, משרד התחבורה שכשל בהשבת ישראלים לארץ במלחמת 12 הימים ביוני, הפיק לקחים ומתפקד טוב בהרבה כעת, וגם משרד הבריאות הגיע מוכן, ועל צה"ל בכלל אין מה לדבר.

התשובה היא שיש שתי מדינות ישראל. האחת מקצועית, יסודית, רצינית, שכשלה באופן מהדהד וחסר תקדים ב-7 באוקטובר והפיקה מאז כל לקח אפשרי. והשנייה שממשיכה להאמין שהיא יותר חכמה מכולם ושיהיה בסדר. אבל איך יהיה בסדר אם הצפון מופקר, וראשי המועצות צריכים לעלות לרגל לירושלים במקום שהשרים יגיעו אליהם לשטח. ואיך יהיה בסדר אם התקציבים לא מגיעים לפצועי צה"ל או לעידוד עסקים קטנים, אלא למי שמשתמטים.

אפשר להתנחם בעובדה שרפורמת החלב של סמוטריץ' מתה, ועימה ניצלו לא רק הרפתנים והחקלאות והציונות, אלא גם אספקת החלב - כי מי היה משנע לכאן חלב בזמן המלחמה. ואפשר גם להתנחם בעובדה שחוק ההשתמטות מגיוס גווע, כצפוי, תחת לחץ המילואימניקים ובני משפחותיהם, ולמרות לחץ המפלגות החרדיות שכסף קונה אצלן הכל. ואפשר גם לתהות איך זה שאם אין חוק, אז למה אין גיוס של חרדים, כי מי שאומר שקודם כל המלחמה - וזה מה שנתניהו וסמוטריץ' אמרו השבוע - דואג קודם כל למלא את המחסור בחיילים.

ואפשר גם להשתעשע. תראו את גילה גמליאל. בשבוע שעבר היא סיפרה שנתניהו לקח אותה כשותפה לניהול המלחמה. והשבוע היא התגאתה בכך שסייעה לסדר לשחקניות נבחרת הכדורגל של איראן מקלט מדיני באוסטרליה. לא האוסטרלים עצמם עשו זאת, וגם לא ההודעה של טראמפ שאם הם לא יתנו מקלט מדיני – ארצות הברית תעשה זאת (גם מדינות נוספות הבהירו שכך ינהגו). זה הכל בזכות גילה שלנו. חכו ותראו איזה עוד הפתעות היא מכינה לפריימריז.

רון ארד.

בקצב העניינים המטורף נשכח כמעט המבצע (המטורף לא פחות) שביקש להשיב הביתה את עצמותיו של ארד מהקבר המשוער שבו נטמן בכפר הלבנוני נבי שית, לאחר שנרצח במאי 1988. האירועים שהובילו למבצע מסמרי שיער ושומטי לסתות, והם זיקקו כמעט ארבעה עשורים של עשייה מודיעינית שביקשה לפתור את התעלומה.

השורה התחתונה היתה מאכזבת: ארד לא נמצא. היא גם הובילה לעימות עם משפחת ארד, שהבהירה כי ביקשה מפורשות שלא לסכן חיילים במאמץ לאתרו ולהשיבו. בצה"ל טענו שלא ידעו על הבקשה, ושהסיכון לחיילים היה מינימלי. המבצע המדובר היה על הפרק כמה חודשים ולא בוצע בעבר בדיוק כדי שלא לסכן חיילים, ובוצע כעת כי תחת המלחמה ניתן היה לפנות את תושבי הכפר ולהגיע אליו בקלות יחסית, ומבלי שאף חייל נשרט בדרך פנימה או החוצה.

בהינתן העובדה שתיק ארד נותר פתוח, נדרשת הצמרת המדינית-ביטחונית לתקשר עם משפחת ארד. אי אפשר מצד אחד להחזיק את ארד כסמל ולטעון בשם כך שצריך לעשות הכל כדי להשיבו, ומצד שני לא לדבר עם משפחתו של הסמל הזה (ועל הדרך גם לשמוע את הביקורת הרבה שיש לה). זה חשוב דווקא בימים האלה, שבהם אותה צמרת מדינית-ביטחונית שולחת טייסים למשימות רחוקות ומסוכנות.