המבצע שמאחורי המבצע: סוד ההצלחה של חיל האוויר באיראן

הוד מדברי עטף ביום רביעי את "מחנה רמון", מהבסיסים הפחות מוכרים של חיל האוויר. כאן בלב הנגב לא נשמעות אזעקות, הטלפון לא צווח "התרעה קיצונית", ואת שובלי כיפת ברזל החליפה רביעיית F-16, שפילחה למולי את השמיים בדרכה לאיראן.

"זה הבסיס הכי יפה של חיל האוויר", קידמה את פני הדוברת. "כמה שצריך, רק תנצחו", זו הסיסמה של רס"ן א', המפקד הטכני של דת"ק (דיר תת־קרקעי) 3. "זה מה שהחיילים שלי אומרים לי, גם הסדירים וגם המילואים, וזה מה שאני אומר לו", מצביע א' על מפקד הבסיס. 

נזכרתי פתאום בנעמי שמר בשדרת הקזוארינות בסיני. כמה מחמם את הלב לפגוש חיילים שאוהבים ומסורים כל כך למה שהם עושים. "טס, אוכל, ישן", זה בגדול מה שקורה פה מפרוץ המלחמה. 

בשבת בבוקר לפני שלושה שבועות, בר הזיז את לחצן ההגדרות של מחנה רמון למהירות פי אחד וחצי. אלפי חיילי מילואים שוהים פה מאז. מרחקי הגיחות, קצב המשימות והמשקלים על הכנפיים, לוקחים לקצה גם את האנשים וגם את המטוסים לעומסי עבודה שלא היו כמותם. מדובר בשלוש טייסות של "סופה" (F-16I) ושתי טייסות של מסוקי אפאצ'י.

אף שעובדים הרבה יותר קשה, שהבסיס מרוחק, שהמשפחות נותרו מאחור ושהסוף לא נראה באופק - מרגישים פה התרוממות רוח. את וקנין ואנשיו תפסתי בעת שהכינו כמה כלים לגיחה הבאה. רוב ה"סופות" יוצאות מכאן לאיראן ומיעוטן ללבנון. להכין את הכלי פירושו לחבר את הפצצות ומכלי הדלק הנוספים, לוודא שזרימת הדלק תהיה חלקה, וכמובן - ששאר המערכות תקינות. המטוסים בני 20 שנה בממוצע. המאמצים שלהם קיצוניים. כשנמצאים כאן מבינים עד כמה.

קחו למשל את הגלגלים. כדי להגיע לאיראן ולחזור בשלום, המטוסים נושאים כמות דלק גדולה פי שלושה כמעט מהמקור. נוסף על כך יש כמובן טילים ופצצות. זה אומר שכן הנסע נשחק יותר מתמיד. חייבים להיות ערים לכך, שכן מחירה של כל טעות עלול להיות רע ומר.

וכבר היו תקלות, גם בשמי איראן. בגיחות הראשונות התברר שהקור בעונה הזו משפיע על אופן זרימת הדלק במטוס פנימה. התעוררה בעיה שבהתייעצות עם הארץ תופעלה בזמן אמת ואפשרה לשני הטייסים לשוב בשלום. לאחר מכן, התקיים סיעור מוחות "טכנו־מבצעי", כפי שקוראים לזה כאן, ונמצא פתרון קבע כך שניצול הדלק במטוס ייעשה אחרת.

את הטייסים אין תרחיש שמטריד יותר מאשר תקלה או פגיעה שיחייבו אותם, חלילה, לנטוש בשמי איראן. זה לא לבנון, מרחק עשר דקות טיסה - ולא שנטישה בלבנון היא פיקניק. שם הרי איבדנו את רון ארד. הצוות הטכני, בני 18 עד 50 פלוס, סדירים ומילואימניקים, מבינים היטב את האחריות.

כדי לוודא שהמטוסים הוותיקים עומדים בתנאי הקיצון, גם קצב הבדיקות שלהם הואץ. במוסך מציג בפני בר ארבע "סופות" שפורקו עד היסוד. הרכיבים הפנימיים נשלפו החוצה ונמלים עמלות בדמות בני אדם, עוברים צינור אחר צינור וחוט אחר חוט, לבדוק, לתקן, לשפץ ולהחזיר לעבודה. בימים רגילים תהליך כזה אורך חודש. עכשיו במלחמה הוא קוצר לשבועיים.

מה הכי הפתיע אותך בשלושת השבועות האלה, אני שואל. הגורם הבכיר משיב בבודדת. "האמריקנים". מאחורי המילה הזו מסתתרת התפעמות ישראלית מהפעולה המשותפת והמתואמת עם הכוחות של ארה"ב. לו היו הטייסים הישראלים משווים את עצמם לעמיתיהם מה־NAVY וחיל האוויר, לא היו מתביישים, בלשון המעטה, בביצועים כחול־לבן. מצד שני, עם כל הכבוד לעצמנו, מפציץ מדגם B1 יכול לשאת 57 טונות חימוש. מפקד בחיל האוויר הישראלי, לעומת זאת, יצטרך לשלוח 25 מטוסים שלו כדי להטיל כמות כזו של פצצות.

וכמובן, ישנם התדלוקים האמריקניים. בלעדיהם, ישראל לא יכולה היתה להוציא קצב אש כזה. ועל אף הסיפוק הרב בשני הצדדים - כששני צבאות לוחמים ביחד יש גם מורכבות של שפה ותרבות, יומיומיות ומבצעיות.

פרט קטן ממחיש זאת. בחיל האוויר הישראלי, המטוס המתודלק מגיע מצד ימין ולמטה של המתדלק, מתייצב מתחתיו, "שותה" את הדלק, ובסוף התהליך פונה שמאלה. "בא מימין, יוצא משמאל", נקראת התרגולת העברית. אצל האמריקנים, היא הפוכה. "בא משמאל ויוצא מימין". וכך, בערך כמו לנהוג בלונדון, הטייסים שלנו צריכים לפעול כעת בניגוד לאינסטינקט שהוטבע בהם. זו דוגמה אחת למורכבות שבקצה שלה נמצא כוח מחץ שלא היה כדוגמתו.

אלפי גיחות בנות חמש שעות בערך, שבהן יושבים הטייסים בקוקפיט בלי תנועה, דרוכים לבצע את המשימה ומתוחים מאיומים שעדיין קיימים. כי יש עליונות אווירית של ישראל, אך היא לא מוחלטת, והאויב כל הזמן מנסה להשתפר ולהשתקם.

עד כה חיל האוויר ביצע כ־8,000 תקיפות באיראן - וצריך לומר שהמשפט הזה נשמע כמעט בדיוני. אך המטוסים חוזרים לארץ, "על שלושה אחוז סוללה", אם לאמץ מטאפורה ששמעתי כאן. החימוש לעולם לא יהיה על כנפיהם בנחיתה. כי גמישות מבצעית היא כלל מנחה, ואם צריך - משנים מטרות תוך כדי טיסה. ואם היעד נעלם, מוצאים אחר. אבל לא חוזרים בלי לבצע משהו.

כל זה מתאפשר בזכות תכנון מדוקדק, עבודה ברף המקצועי הכי גבוה שיש וגם הפקות לקחים שנעשות תוך כדי תנועה. בעודנו יוצאים, מתקשר אל מפקד הבסיס בר אחר, מח"א בלשון העם, הלא הוא מפקד חיל האוויר, תומר בר (אגב, למפקד הקודם של בסיס רמון קראו ג'וש בר, אך בין שלושת ה"ברים" אין קשר משפחתי). תת־אלוף בר מסתגר בלשכתו, ומשתף את האלוף בר בתובנה מסוימת שעלתה מהשטח. ככה משפרים ביצועים. 

הביקור מסתיים, ובראשי עולה שורה נוספת של המשוררת. "פתאום פגשתי בפינה

את ארץ ישראל הישנה. את ארץ ישראל האבודה, והיפהפייה והנשכחת,

והיא כמו הושיטה את ידה, כדי לתת ולא כדי לקחת".