א' מאיראן משרת בטייסת קרב: "הרגעתי את אמא שפוגעים רק במשטר"

רק בסוף היום המאומץ, בשעת לילה מאוחרת ואחרי העבודה הבלתי נגמרת בבסיס, מתפנה רס"ל (מיל') א', ראש צוות חימוש בטייסת קרב ברמת דוד, להתקשר הביתה, להוריו. את השיחה המשפחתית הוא מקפיד לערוך רק אחרי שסיים לחמש בפצצות ובטילים את מטוסי חיל האוויר שיוצאים להשמיד מטרות משטר באיראן.

"שני הוריי נולדו וגדלו באיראן, ועלו לפני 26 שנים. יש שלוחה רחוקה, אבל משמעותית, במשפחה שלנו שחיה עדיין באיראן, ואמא שלי מודאגת מאוד לגבי גורלם. היא נמצאת כעת במתח כפול - ממה שקורה כאן וממה שקורה שם. היא משתדלת לא להראות לי שהיא פוחדת, אבל אני שומע את הדאגה בקולה ויודע שלפעמים היא בוכה.

"אני מנסה להרגיע אותה. אומר לה, 'אמא, הפצצות במטוסים שאני מחמש פוגעות במשטר, בטילים של האייתוללות, במטרות רעות, לא באוכלוסייה, חלילה. אנחנו נלחמים נגד מדינה, לא נגד ארגון טרור כמו חמאס בעזה, שהתחבא בבתי ספר ובבתי חולים.

"גם אני דואג לקרובים הרחוקים שלי שם, שאליהם אני מאוד קשור. אבל אני יודע שהם במקום בטוח, ואני אומר לעצמי ולאמא שלי שמה שאני והטייסת שלי מבצעים עכשיו, נעשה כדי שיהיו להם שם חיים יותר טובים. כדי שנוכל לבקר אותם בזמן הקרוב. זה החלום שלי, ואני באמת מאמין שהוא יתגשם. זה גם החלום הגדול של הוריי. לחזור למקומות היפים של איראן ולפגוש שוב את המשפחה שלנו".

קרוביך שם יודעים מה אתה עושה בצבא? אני מניח שגם הם דואגים לכם כאן.

"אני מאמין שהם יודעים שהתגייסתי לצבא ושאולי אני עדיין משרת, אבל בכוונה לא פירטנו להם מה בדיוק אני עושה. כן, גם הם מאוד דואגים לנו כאן, זה הדדי לגמרי, אבל הם יודעים שישראל חזקה ושיש לנו מערכות הגנה מצוינות".

אתם מצליחים לשמור כעת על קשר?

"חלק מהקרובים שם אומרים שהמשטר מאזין להם, ובגלל זה כרגע אין כל כך קשר. הוא מועט מאוד. שיחות קצרות, אם בכלל, של עדכון מצב זריז - וזהו. אנחנו מאוד נזהרים ומשתדלים לא לחשוף אותם, חלילה".

זו שעת לילה מאוחרת בבסיס חיל האוויר רמת דוד. בעוד רגע מטוסי הקרב שא' וצוותו חימשו, בדקו ווידאו היטב שהכל בהם מוכן למשימה, ימריאו בדרך לעוד סבב תקיפות באיראן.

"הנה, זה הולך לקרות שוב", א' מתרגש. "יש לנו נוהל מאוד ברור. לפני המשימה אנחנו, המחמשים, הטכנאים וכל מי שהכין את המטוס לקראת ההמראה, לא יודעים לאן הם יוצאים ומה אופי המטרות שהם יתקפו. זאת חובה לשמור על סודיות מוחלטת לפני הביצוע.

"אני, מצידי, יודע שעשינו את המוטל עלינו ומחכה לשובם לבסיס, ריקים מחימוש. אחרי שהם חוזרים, כשאני עומד על המסלול ורואה שאין עליהם פצצות וטילים, אני מרגיש שוב בשמיים. ממש קשה לי להירגע. הטייסים שחזרו אוספים אותנו סביבם, לפעמים גם פותחים מפות, וממש מראים לנו מה עשו ואיפה. זאת מחווה חשובה שמקרבת ומגבשת את כל הצוותים, וזה מעלה לכולם את מצב הרוח, בכל טיסה מחדש.

"יש אירועים מכוננים, כשמפציצים מטרות חשובות של המשטר באיראן ושל חיזבאללה בלבנון, שאני מרגיש סיפוק אדיר שהייתי שותף להכנה שלהם. זה נותן דרייב אדיר להמשך. אנחנו עובדים מסביב לשעון כבר כמעט שבועיים, ועדיין אני מרגיש שרק התחלנו.

"כשאני מסיים יום עמוס כזה, אני חוזר לחדר שלי ומנסה להירגע, להוריד ווליום. אני לוקח את הנייד, מתעדכן קצת בדברים שקרו, מדבר עם אמא ואבא, אוכל, נושם קצת, מתקלח - ואז מגיע הרגע שאני סחוט מעייפות. אבל אני לא מצליח להירדם. רמת האדרנלין בדם שלי פשוט מופרעת, מציפה אותי מכל הכיוונים".

כשאני עומד על המסלול ורואה את המטוסים חוזרים ריקים מפצצות, אני מרגיש בשמיים. ממש קשה לי להירגע. הטייסים אוספים אותנו סביבם, לפעמים פותחים מפות, וממש מראים לנו מה הם עשו ואיפה. זה מגבש את כל הצוותים ומעלה לכולם את מצב הרוח"

הוריו של א' (24) נולדו וגדלו כאמור באיראן. א', שמקפיד לשמור על ביטחונם של קרוביו שעדיין חיים שם, לא מפרט היכן התגוררו ובמה עסקו. נזהר ושוקל כל מילה. הוריו, הוא מסכים לספר, הכירו בעזרת חברים משותפים, ומייד אחרי שהתחתנו, כשהם בשנות ה־20 לחייהם, קיבלו את ההחלטה הדרמטית לעלות לישראל.

"זה לא היה פשוט, אבל הוריי הצליחו לשכנע את בני המשפחה שלהם, משני הצדדים, לעשות כמוהם, ובשנת 2000 הגיעו כולם ארצה. הוריי אמרו לשאר בני המשפחה: 'אנחנו רוצים לעלות לארץ הקודש. יש לנו מדינה, אז למה שנישאר במדינה שהיא לא שלנו?'. היה ברור להם שהם ציונים ושהם חייבים לעלות. הם ושאר בני המשפחה הצליחו להגיע לכאן דרך מדינות אחרות. נראה לי שפחות כדאי לפרט בעניין, כדי לא לסכן חלילה את מי שעדיין שם כרגע".

א' נולד שנתיים אחרי שהוריו הגיעו לישראל, הבכור מארבעה ילדים. הוא מספר שגדל בבית דתי, וספג "ערכים טובים - גם את אהבת הארץ".

כמה שנים אחרי שעלו, החליטו חלק מקרוביו לשוב בחזרה לאיראן. לדבריו, הם לא הצליחו להשתלב בארץ, חשו שהמדינה לא דאגה להם מספיק, והעדיפו לחזור אל המקומות המוכרים שבהם גדלו וחיו.

הם לא חשו איום וסכנה מצד המשטר שם? ידוע לך אם ניסו לפגוע בהם, חלילה, בשל יהדותם?

"לדברי הוריי, הם לא ספגו שנאה מהשכנים המוסלמים שלהם, אלא רק מהמשטר עצמו. הם סיפרו שתמיד שררה אווירה של מתח באוויר, ברחוב, ובעיקר בבתי משפט באיראן. הדיינים פסקו תמיד לטובת המוסלמים ולא הלכו עם היהודים. שם הורגשה האפליה ביתר שאת. האנשים המבוגרים יותר במשפחה סיפרו לנו שגם אורח החיים שם הקשה עליהם. כילדים הם נאלצו ללמוד בבתי ספר מוסלמיים, כולל בשבת, וגם כשבגרו - הם חויבו לצאת ולעבוד בשבת".

אוכל פרסי עם הטייסים

לא' עצמו היה ברור שלמרות אורח חייו הדתי, הוא יתגייס לצה"ל. "בבית שבו גדלתי והתחנכתי זאת לא היתה שאלה בכלל. התגייסתי לפני חמש שנים לחיל האוויר. בצבא הסדיר שירתתי בדת"ק (דיר תת־קרקעי למטוסים, ע"נ) רגיל, לא של חיילים דתיים. כולם סביבי ידעו שאני 'פרסי', שהוריי הגיעו מאיראן. לימדתי את החברים שלי בטייסת איך פרסים מוחאים כפיים, כשהם משלבים את האצבעות במין סגנון מוזר כזה. שמתי להם מוזיקה פרסית, והם עפו על זה.

"החברים שלי מהטייסת היו באים אלינו הביתה, וחלקם היו אוכלים איתנו ארוחת שישי. זה אומר חורשט סבזי, מנת הדגל של העדה הפרסית, תבשיל ירקות וירוקים עם בשר ושעועית בבישול ארוך, וגם גונדי, מאכל יהודי־פרסי של כופתאות מבשר עוף שמוגש עם מרק כורכום שבו הוא התבשל, וגם אורז. הם ליקקו את האצבעות ממש".

הוא שירת בטייסת במלחמת חרבות ברזל, חימש את מטוסי הקרב שיצאו לגיחות הפצצה בעזה, בלבנון, בתימן ובסוריה, ועכשיו, במילואים, התייצב שם עם פתיחת מבצע "שאגת הארי".

"התפקיד שלי הוא ראש צוות חימוש בדת"ק חרדי, מסלול די חדש ומיוחד בחיל האוויר לחרדים, שמאפשר להם להתגייס ולשמור על אורח חייהם הדתי. זה מסלול מצוין, והם השתלבו בו היטב. החיילים שלי עושים עבודה מעולה, מלאים מוטיבציה, מרגישים שליחות ומסירות גדולה. אני ממש מרגיש שהם תורמים ונהנים לבצע את התפקידים שלהם. אני לא נכנס לעניין הפוליטי סביב עניין גיוס החרדים, אבל מי שנמצאים איתי פה ממש מוסרים את הנפש. הם באמת נותנים כמה שיותר מעצמם".

אמא שלי נמצאת בימים האלה במתח כפול - על מה שקורה כאן, ועל מה שקורה עם המשפחה שם. היא משתדלת לא להראות שהיא פוחדת, אבל אני שומע את הדאגה בקולה"

א' והצוותים המחמשים שלו עובדים סביב השעון, ובשבועיים האחרונים אין להם רגע של שקט. הוא מספר על ההכנות המוקדמות ועל הטקס המיוחד שמתקיים לפני כל יציאה של מטוסי הקרב לאיראן.

"אנחנו, המחמשים, הטכנאים וכל צוותי הקרקע, עובדים על המטוס עד לפרט האחרון. עוברים על כל סוגי הפצצות שנדרשות למשימה ומחמשים את המטוס גם בטילים. בודקים היטב את כל מערכות ההגנה ומוודאים שכל המטוס פיקס ומוכן לטיסה.

"ואז אנחנו מוסרים את המטוס הלאה, לפעולה, ונערך 'טקס החיבוק'. הטייסים, לפני שהם עולים למטוסים, נותנים לנו, לכל מי שהכין להם את המטוס, חיבוק גדול. זאת מסורת קבועה. אנחנו מדווחים להם מה שצריך - והם עולים וממריאים. אנחנו נפרדים מהם לרגע קצר, וכבר עושים את הדרך להכין את המטוס הבא".

אתה למעשה מחמש את המטוסים שתוקפים את הארץ שבה גדלו הוריך, ושבה קרובי משפחתך חיים עדיין.

"אני מבין שבגדול אני עוזר לקרובי המשפחה שלי, לא פוגע בהם, חלילה. כאמור, אנחנו תוקפים את כל מה שרע שם. זאת השליחות שלי, וזאת הזדמנות גדולה גם עבורם לחיות בעולם טוב יותר שבו לא מרביצים ולא רוצחים נשים רק כי הן לא עטו עליהן כיסוי ראש. עולם שבו לא מדכאים בכוח את האוכלוסייה ועושים עוד דברים נוראים נגד העם שם.

"אני מאוד גאה להיות שותף לאירוע כל כך גדול. אני מרגיש משמעותי, ואני יודע שגם ההורים שלי גאים בי. ברור שהם שרויים במתח, אבל גם הם יודעים שאנחנו לא פוגעים באזרחים שם, ומשמחת אותם המטרה של מה שאני עושה. הם שמחים שהבן שלהם עושה תפקיד כל כך חשוב בהגנה על המדינה. מבינים שזה אמור לתת שקט בניצחון על האויבים שלנו".

"הלב שלי בוער וסוער"

יש עליך הרבה מאוד אחריות לשלום המשימות של הטייסים הממריאים.

"אני יודע כמה חשוב התפקיד שלנו, וכמה אני צריך להיות מדויק ומושלם. כמו שאמרתי, כשמטוס שלנו חוזר לכאן בלי הפצצות שהוטלו, כשאני יודע שהמשימה הצליחה, הלב שלי בוער. התחושות בכל הגוף סוערות ממש. קשה לתאר מה עובר עלי בכל פעם מחדש בכל מבצע, בכל מלחמה, בכל גיחה מבצעית שלנו.

"אבל יש לי אחריות נוספת, והיא כלפי הצוותים שלי. אני מדבר איתם, מעודד אותם, מקשיב להם, מדריך אותם בכל צעד וצעד שלהם, דואג שכולם יהיו במצב טוב, דרוכים, ערניים ומתפקדים הכי טוב.

"אני מבין עד כמה חשוב לדאוג גם לנפש של החיילים. לראות ולהרגיש אותם בפן האישי. הם משתפים אותי בדברים פרטיים שלהם, ואני יודע שאני חייב לדאוג למי שעובדים כל כך קשה ולא רואים את הבית. אני חייב לתת להם חיבוק ודרבון. זאת אחריות מאוד גדולה שלי".

לך אין נפילות במצב הרוח? רצון לעזוב הכל אחרי עוד יום קשוח?

"יש עייפות לפעמים, ויש מצבי רוח. גם אני בן אדם אחרי הכל, עם רגשות. אבל אני מרים את עצמי, מדבר עם עצמי וכולי בעסק. העבודה פה אינטנסיבית בטירוף. יש רגעי שיא שבהם אנחנו מוקפצים וחייבים להכין מטוס מעכשיו לעכשיו, והכל בלחץ גדול.

"אני תמיד מדבר יפה לצוות שלי, אבל בזמן כזה יש גם צעקות. 'תביא את זה', 'תעשה את ההוא', 'תלך לשם'. ברגעים האלה האחריות שלי מתפוצצת ממש. אלה רגעים סוערים, מתוחים, מלאי אקשן. ואז המטוס מתרומם לשמיים ואנחנו יכולים טיפה להירגע, עד למאני טיים הבא. והוא מגיע מהר מאוד".

מה הטעות הכי גדולה שמחמש עלול לעשות, ואיך אפשר למנוע אותה?

"אני באמת לא יכול לפרט על זה", הוא משיב בתום הרהור ארוך.

יש עייפות גדולה לפעמים, ויש גם מצבי רוח. גם אני בן אדם אחרי הכל, עם רגשות. אבל אני מרים את עצמי, מדבר עם עצמי וכולי בעסק. העבודה פה אינטנסיבית בטירוף. יש רגעי שיא שבהם אנחנו מוקפצים וחייבים להכין מטוס מעכשיו לעכשיו, והכל בלחץ גדול"

א' ער מאוד למה שהתרחש בחודשים האחרונים באיראן, למחאות ההמוניות שהתפשטו שם בינואר. הוא מעורב מאוד גם בנעשה בקהילת יוצאי איראן בישראל.

"אנחנו קהילה די מאוחדת וגדולה. אני עושה לפעמים אירועי שמחות של חברי הקהילה, חגיגות בר מצווה, בריתות. אני הדי.ג'יי, מנגן מוזיקה פרסית. זה תחביב שלי שאני מאוד נהנה ממנו. באזרחות אני עובד במחשבים. לא באתי מהבית הכי טכנולוגי בעולם, אבל אני שמח שהגעתי לחיל האוויר. שם התפתחתי והתמקצעתי מאוד.

"ברור שמעסיק אותי מה שקורה באיראן. אני שומע את הקולות ורואה את המראות שיוצאים משם. ראיתי את המחאות שהיו נגד המשטר, ואת הפגנות ההזדהות שהיו ברחבי העולם - וגם אצלנו, בחולון ובתל אביב. זה עצוב, כל מסע ההרג הזה, והמטרה במלחמה הנוכחית היא שהמשטר שם ישתנה, ייפול. זה מה שאנחנו עושים כבר שבועיים, וכולנו נשמח ברגע שזה יקרה".

כבר זמן רב א' לא יצא הביתה. מהבסיס הוא מתגעגע לאוכל של אמא, לאחיו הקטנים ממנו בלא מעט שנים, ולמפגשים המשפחתיים.

"אני מאוד מתגעגע לקרובים שלי באיראן, שאותם לא ראיתי כבר שנים. הם חסרים לי ביומיום. אני זוכר את השיחות שהיו לנו איתם כשהם חיו כאן, את המפגשים. אני הכי רוצה בעולם לראות אותם שוב, פנים אל פנים, לשמוע את הדיבור ואת הצחוק שלהם. לקבל מהם שוב את החום שהעניקו לי בילדותי".

אם המשטר ייפול ויתחלף, תוכלו לסגור סופית את המעגל.

"עוד נטוס לאיראן, כל המשפחה שלי בארץ, לטיול שורשים. ניפגש עם הקרובים הרחוקים שלנו שם, נראה את כל ההרים, הערים היפות, המרחבים, הירוק ושפע המים שתמיד סיפרו לנו עליהם. אני מחכה לזה, חולם, ויודע שזה יקרה".

כדובר פרסית, תן משפט לקרוביך שם.

א' חושב לרגע, ואז אומר בפרסית רהוטה: "בקרוב ניפגש, בקרוב נראה זה את זה".