איראן.
מבחינה פוליטית פנים־ישראלית, נסיעתו לוושינגטון של רה"מ בנימין נתניהו היא בגדר מצב של רווח לכל: אם ארה"ב תתקוף בסופו של דבר באיראן - הוא יאמר שזה קרה בזכותו. ואם ארה"ב לא תתקוף - הוא יגיד שעשה הכל כדי למנוע מהלך שגוי שסיכל הזדמנות להפיל את שלטון האייתוללות.
מבחינה מדינית, לעומת זאת, מסע השתדלנות הזה היה מורכב יותר. בניגוד לישראל, העולם לא רואה את התקיפה בשחור ולבן. אפילו הנשיא טראמפ מצליח לראות אירוע מורכב יותר, רווי סיכונים ופוטנציאל להסתבכות, שעשוי להיות מנוגד לאינטרס הפוליטי שלו ולאינטרס הלאומי של ארה"ב.
ישראל מסתכנת בכך שתואשם כי גררה את ארה"ב למלכודת. זה כבר קרה לה ב־2003, כשהואשמה כי מידע מודיעיני שגוי שסיפקה עמד בבסיס ההחלטה לצאת למלחמה בעיראק. הפעם האירוע סבוך בהרבה, משום שטראמפ נדמה פחות נחוש מכפי שהיה אז הנשיא בוש, ומשום שאיראן מסוכנת בהרבה מכפי שהיתה אז עיראק.
לכן, טוב תעשה ישראל אם תותיר את העיסוק בעניין לגורמי המקצוע. צבא מול צבא, שירותים חשאיים מול שירותים חשאיים, הם מסייעים לנו בהגנה אווירית ואנחנו מסייעים להם במודיעין. זה שיתוף פעולה ענייני, דיסקרטי, שקל לשמר ושקשה לאתגר. ואם הוא גם יוליד תקיפה בסוף - הרווח הפוליטי יגיע מעצמו (בהנחה שהתוצאה תהיה מוצלחת).
תיעוד מתקיפת המגדל בזייתון אחרי אזהרת צה"ל // דובר צה"ל
עזה.
התקשורת רעשה השבוע לאחר שנחשף, בהודאתו של ראש שב"כ דוד זיני, כי בדרכונים של היוצאים והנכנסים במעבר הגבול ברפיח מוטבעת חותמת של המדינה הפלסטינית, באחריות הרשות הפלסטינית. זה, כמובן, עומד בסתירה מוחלטת לכל מה שממשלת ישראל התחייבה לו במהלך המלחמה: שלא תהיה נוכחות של הרשות הפלסטינית בעזה, ושלא תהיה מדינה פלסטינית.
דומה שהחותמת היא העניין הכי פחות מטריד בסיפור הזה. כמו שמישהו העיר בצדק - כולה חותמת. הבעיה היא אחרת, ולמעשה יש שלוש בעיות. הראשונה - שכל מה שקורה כרגע בעזה נכפה על ישראל, ולא מובל על ידיה. טראמפ מתגאה (כולל השבוע) בהסכם השלום היפהפה שהביא לעזה, למזרח התיכון, לעולם. הגבינה שהוא רואה מושלמת למראה וטעימה למאכל.
מבחינת ישראל, יש בגבינה הזאת בעיקר חורים. השבוע פורסם כי אינדונזיה נתנה אישור עקרוני למשלוח של אלפי חיילים לעזה. מישהו קיים על כך דיון רציני בקבינט? מישהו שאל וענה אם זה טוב לישראל או רע לה? מישהו בדק אם חיילים אינדונזים יסייעו לקידום האינטרסים של פירוז הרצועה והזזת חמאס מהשלטון, או דווקא יפריעו להם? הרי ישראל למודת ניסיון מעבודה עם כוחות בינלאומיים - בלבנון, בסוריה, בסיני. בשום מקום, בשום שלב, הם לא עשו את העבודה, לא עבורה ולא בכלל. אז למה שזה יקרה הפעם?
הבעיה השנייה היא שנתניהו מחליט לבדו. מסמך ההצטרפות ששיגר, ושבו אישר את הצטרפותה של ישראל למועצת השלום של טראמפ, הוא לא פחות ממדהים. הוא מאשר בו כי חתימתו מחייבת את מדינת ישראל, ולא מצריכה "אשרור, קבלה או הסכמה". וכל זה, בלי אף אישור של אף מוסד - לא קבינט, לא ממשלה, לא הכנסת - ובלי אף דיון מסודר שבו עולות שאלות וניתנות תשובות.
הבעיה השלישית היא השקר. כן, רצינו מציאות שונה בעזה. רצינו ניצחון מוחלט. רצינו שחמאס ייעלם. רצינו שלטון אחר. זה לא הסתייע, וזאת המציאות, שהיא במידה רבה תולדה של הסירוב העיקש לעסוק בסוגיית "היום שאחרי". משעשע (ובמחשבה שנייה, עצוב) לראות את שרי הימין בממשלה מגינים בגופם על מציאות שנשבעו שלא תקרה. בן גביר וסמוטריץ' עשו הכל כדי שהמלחמה תימשך - עכשיו הם חתומים על סיומה המוחלט.
המסמך.
הרבה מלל נשפך על המסמך בן 55 העמודים שפרסם נתניהו. חלקים ממנו הופרכו בקלות, אחרים אותגרו. בדרך עלו כמה שאלות מטרידות. למשל, סביב השימוש (שנחשף בידי מיכאל האוזר טוב ב"הארץ") שלשכת ראש הממשלה עשתה בחיילים מאגף המודיעין לצורך איסוף המסמכים וחיפוש בהם. למשל, סביב ההתגייסות המוחלטת של המזכיר הצבאי, אלוף רומן גופמן, לסייע לנתניהו, אף שהמסמך משחיר בחלקו את צה"ל, שאת דרגותיו גופמן עונד.
על דבר אחד לא יכול להיות חולק: צה"ל ושב"כ נכשלו ב־7 באוקטובר באופן נחרץ, מוחלט, חד־משמעי ובלתי ניתן לערעור. העניין הוא שגם נתניהו היה חלק מובנה מהכשל הזה, ולו בשם העובדה שלא משנה מאיפה אתה מתחיל לבדוק את האחריות - הוא היה החוליה היחידה שקישרה בין ממשלות, קבינטים, רמטכ"לים, ראשי שב"כ ותוכניות מבצעיות. כולם הלכו ובאו, ורק הוא נשאר.
נתניהו התייחס במסמך לעובדה שלא העירו אותו בליל המתקפה, למרות הסימנים המטרידים שהתקבלו. העיסוק שלו בכך מונע משתי סיבות: האחת - לרמוז שמי שלא העיר הוא האחראי (ואם להיות יותר ספציפי, שמי שלא העיר ניסה להוביל מרד נגדו, דבר שזוכה להדהוד משמעותי ברשתות החברתיות). השנייה - שלו העירו אותו הוא היה מקבל החלטות אחרות שהיו משנות את המציאות.
גורם בכיר מאוד, שמכיר מקרוב את תהליך קבלת ההחלטות באותן שעות, התייחס בחיוך לטענה השנייה. אכן, אמר, אין לדעת מה נתניהו היה עושה לו העירו אותו קודם, אם כי 15 שנות ניסיון של החלטות שקיבל (ולא קיבל) נותנות אינדיקציה לא רעה לכך שנתניהו כנראה לא היה משנה דבר. אבל מרגע שהעירו אותו בבוקר - מה מנע ממנו לקבל החלטות אחרות שהיו משנות את ההתנהלות הרעה של השעות הראשונות? והתשובה, הכואבת, היא שנתניהו לא ממש תפקד באותן השעות. יש לכך עדויות רבות: משך הזמן שנדרש לו להגיע לבור, מה העסיק אותו, מה שאל. ובמילותיו של הבכיר: הוא היה שם בגופו - וזהו.
אגב, ספק אם המסמך שפרסם נתניהו שינה את דעתו של מישהו. מי שהיה משוכנע שהוא קורבן של המציאות, ושהאחריות כולה מונחת במגרש של מערכת הביטחון, נותר בדעתו. ומי שהיה משוכנע שלראש ממשלה יש אחריות מלאה למדיניות ולמימוש שלה, נותר בדעתו. מה שכן, הפרסום בהחלט שחרר את כולם לפרסם כל מסמך וכל מידע, וצפויים עוד רבים כאלה. בהיעדר ועדת חקירה ממלכתית - ובהינתן הבחירות - הקרב על הנרטיב, ועל האחריות, רק החל.
הטבח.
כחלק מהקרב הזה, השבוע ביקשה לשכת ראש הממשלה בדיון בכנסת לא לכלול את המילה "טבח" בחוק להנצחת 7 באוקטובר. "זיכרון בונה חוסן", אמר נציג המשרד, והיה מי שהזכיר בהקשר הזה את מאורעות תרפ"ט, שלא נקראו "טבח".
אפשר, כמובן, לאתגר את הקביעות הללו. בתרפ"ט אכן נטבחו יהודים, אבל לא היתה מדינה, ולא היה צבא, ולא היה מחדל עצום. ועצם השימוש במילה "מאורעות" לגבי מה שקרה אז לא הופך אותה מחייבת או נצחית. נהפוך הוא, ניתן דווקא לטעון שהיא השגויה, ושגם ביחס למה שאירע אז - כש־133 יהודים נרצחו ויותר מ־300 נפצעו - צריך היה להשתמש במונח "טבח".
גם הטענה ש"זיכרון בונה חוסן" מצריכה התייחסות. הניסיון להשתמש במונח רך יותר עלול לייצר רושם של ניסיון לברוח מאחריות ומהמציאות ולהקל ראש במה שקרה. התוצאה תהיה הפוכה מחוסן: מי שמקל ראש במה שקרה, ולו בטרמינולוגיה, לא באמת ילמד ויפיק לקחים ממה שקרה, וסופו שלא יהיה מוכן בפעם הבאה. והחשש הזה הופך ממשי ומוחשי ומיידי כשהמישהו הזה גם מנסה במקביל לחמוק מחקירת האירוע, כפי שהיטיבה לקבוע הילה אביר, אחותו של לוטן שנרצח בנובה.
ומשום שיש מי שמנסה לשכתב מחדש (או לעצב מחדש) את המציאות, נדרש להגיד את המובן מאליו: ב־7 באוקטובר אירע טבח. לא פיגוע, לא פרעות, לא מאורעות. במשך שעות טבחו מחבלי חמאס בקיבוצים, בחוגגים בנובה, באזרחים שנקלעו לאזור. זה בדיוק מה שמדינת ישראל טוענת מאותו יום מעל לכל בימה בינלאומית, תוך שהיא משתמשת במילה המפורשת "massacre". ואם היא תגמד את האסון בארץ - סופה ששונאיה יגמדו אותו בעולם.
מילואים.
צה"ל ספג השבוע ביקורת מבית על המהלכים שהוא מוביל בסוגיית המילואים. המהלכים האלה הם תוצאה של הנחיית הדרג המדיני לקצץ את המספר של צווי 8 ל־40 אלף צווים בשנה. כדי לעמוד ביעד, צה"ל נדרש לקצץ בין היתר בימי ההכנה למילואים, בימי העיבוד (מפגשים בתוך היחידה ועם מומחים שנועדו לשיח על הלחימה) ובמספר ימי החופשה בבית.
הביקורת הגיעה מייד: על הנתק בין הפיקוד הבכיר לשטח, על חוסר ההבנה של מצוקות החיילים שנדרשים לג'נגל בין המילואים, הבית, המשפחה, העבודה והלימודים, על עומס נטול פרופורציות, ועל התקטננות מול הלוחמים בשעה שחיילי מילואים שמשרתים במפקדות העורפיות נהנים מתנאים משופרים.
הטענות מוצדקות ברובן: איך אפשר להתווכח עם מי שמאז 7 באוקטובר שמו את המדינה לפני כל דבר אחר, וחלקם גם שילמו ומשלמים על כך מחיר כבד? אבל צה"ל, ולא בפעם הראשונה, משמש כאן כליא ברק למחדלי הממשלה, שמנסה לטפל באירוע המדמם הזה באמצעות פלסטרים והנחיות סותרות. מצד אחד, יותר זירות פתוחות שמחייבות יותר ביטחון; מנגד, פחות צווי 8 כדי לחסוך בתקציב. מצד אחד, הכרה בעומס שמוטל על משרתי המילואים; מנגד, פתרונות דוגמת מענקים, תלושים והנחות, ולא טיפול בבעיית השורש - הצורך לגייס לצה"ל את כולם.
ספוילר: חוק ההשתמטות מגיוס שמקודם כעת בכנסת לא יעבור. וגם אם הוא יעבור, הוא לא יתממש. והוא לא יתממש לא רק כי בג"ץ יפסול אותו, אלא גם כי הוא יוביל למשבר ולקרע אמיתיים שספק אם ניתן יהיה לאחות. נדמה שמקבלי ההחלטות לא מעריכים מספיק את הזרמים התת־קרקעיים בקרב המשרתים, בעיקר במילואים, בעיקר מתוך הציונות הדתית. הזעם שלהם (המוצדק, כאמור) צריך להיות מופנה לממשלה ולכנסת. שם מונחת הסמכות, וגם האחריות - לידיעת מי שינסו אחר כך לטעון שלא העירו אותם בזמן.
כספי.
הצצתי השבוע בהספדים שחלקו ענקי המוזיקה שלנו למתי כספי. כולם - יוני רכטר, שלום חנוך, שלמה ארצי, דני סנדרסון, והרשימה עוד ארוכה - עמדו והצדיעו לו. כי כספי, כמו מסי בכדורגל, היה גאון. מאלה שכאילו עושים את מה שכולם עושים, אלא שאף אחד אחר לא מצליח לעשות את זה כמותו.
ומול ההתייצבות הרחבה של האמנים, ושל המוני ישראל, בלטה שתיקתם של כמעט כל שרי הממשלה. שר התרבות מיקי זוהר היה יוצא הדופן, כשכתב את המתבקש: "בצער גדול אנו נפרדים היום ממתי כספי, הזמר והיוצר הענק שנגע בנשמות של כולנו והביא קלאסיקות שהפכו לנכסי צאן ברזל במוזיקה הישראלית. שירים כמו 'ברית עולם' ו'מה זאת אהבה' ליוו דורות של ישראלים ברגעים היפים והכואבים ביותר, והפכו לפסקול של אהבה ותקווה. מורשתו תמשיך להדהד עוד שנים רבות".
לעומת זוהר, שרים אחרים העדיפו לא לומר מילה, אולי משום שבעבר כספי כינה את נתניהו "דיקטטור". בין השותקים בלט לרעה שר החינוך יואב קיש, האיש שאמון בין היתר על פרס ישראל, שבו כספי מעולם לא זכה. קיש חוזה בימים אלה בקריסת המערכת שהוא מופקד עליה: המחסור במורים (השבוע דובר על 12 אלף), הציונים, רמת החינוך הכללית - כל מה שהפך את ישראל למעצמה של ידע ומחקר וטכנולוגיה מגיע בתקופתו לשפל חסר תקדים.
קיש לא אחראי לכל זה (לחלק כן), אבל לכך שתלמידי ישראל יידעו מי היה מתי כספי הוא בהחלט יכול לדאוג. זה מתחיל בהודעה, בציוץ, בהכרה שמדובר בגאון חד־פעמי שמורשתו תישאר כאן לעד. כספי ייזכר למרות זאת, קיש לא. ולכן זה גם לא ממש חשוב שכספי לא זכה בפרס ישראל. העיקר שישראל זכתה בפרס מתי כספי.
