ההבטחה של וויטקוף לישראל - והתמורה שביקש | יואב לימור

איראן.

השאלה הקבועה של התקופה האחרונה ליוותה גם השבוע כל ישראלי: האם צפויה מערכה מול איראן? התשובה, נדמה, היא שיידרש משהו חריג, שאינו נראה כרגע באופק, כדי שמתקפה כזאת לא תצא לפועל.

תובנות ברוח הזאת עלו מהפגישות שקיים השבוע בישראל השליח האמריקני סטיב וויטקוף. בני שיחו התרשמו כי ארה"ב עומדת מאחורי האיומים המפורשים שהשמיע טראמפ, וכי בוושינגטון מבינים היטב שני עניינים: האחד - את גודל השעה ואת ההזדמנות הנדירה, אולי החד־פעמית, למוטט את משטר האייתוללות. השני - שאיראן צפויה לתעתע באמריקנים בניסיון להרוויח זמן.

וויטקוף גם קיבל מידע, רובו מסווג, שהציג את ההונאה האיראנית בשלל תחומים - מהפעילות שטהרן מבצעת בתחומי הגרעין והטילים, ועד למאמציה להסוות את ממדי ועוצמת הדיכוי שביצעה במשתתפי המחאה בחודש שעבר. מידע דומה הוצג גם על ידי ראש אמ"ן שלומי בינדר והרמטכ"ל אייל זמיר בביקורים הנפרדים שלהם בוושינגטון בשבוע שעבר.

הביקורים של זמיר ובינדר, בהמשך לביקור קודם של ראש המוסד דדי ברנע, נועדו לוודא שהממסדים הביטחוניים בשתי המדינות נמצאים "באותו העמוד". טראמפ אמנם לא ממש סופר מישהו בדרך לקבלת ההחלטות, ובכל זאת חשוב לישראל שהמידע, ההערכות וההמלצות שיזרמו אליו מגופי הביטחון שתחתיו ישקפו את תמונת המצב כפי שמנתחים אותה בישראל.

הצורך בתיאום חשוב גם לאפשרות שתקיפה תצא לפועל, וישראל תצטרף למערכה. במלחמת איראן הראשונה, בחודש יוני האחרון, התקיים תיאום הדוק מאוד בין צה"ל למפקדת פיקוד מרכז האמריקני, סנטקום, שנשמר מאז, אם כי הוא דורש סנכרון והעמקה תמידיים על רקע השינוי בתוכניות המתקפה וההגנה של כל הצדדים.

נכון להיום (חמישי) אמורים היו הצדדים להיפגש מחר בעומאן. הנסיכות השקטה היתה גם מקום המפגש לסבב השיחות הקודם בין הצדדים, שהופסק בתקיפת הפתע של ישראל ב־13 ביוני. האמריקנים היו שותפים אז להונאה הישראלית, כשקבעו סבב שיחות נוסף (שלא יצא לפועל) ל־15 ביוני. זה גרם לרבים לתהות גם השבוע אם מדובר בהונאה. מסתמן שכרגע לא: נראה שבסיבוב הנוכחי האמריקנים מבקשים לחשוף את ערוות טהרן, ולהראות שפניה להמשך ההשמדה - בבית ובחוץ.

על טראמפ מופעלים כמה לחצים מקבילים. מחד, ישראל, שרוצה לראות את האמריקנים נכנסים למערכה שסופה ברור. מאידך, מדינות האזור, שמחפשות פתרון שימנע מלחמה. חלקן אמנם מייחלות לנפילת המשטר בטהרן, אבל עוד קודם לכן חוששות שיותקפו. בסעודיה, למשל, צרובים עדיין ממתקפת הפתע האיראנית על מתקני חברת הנפט הלאומית אראמקו בספטמבר 2019, וחוששים כי מלחמה כעת תביא עימה נזקים גדולים פי כמה.

כתוצאה מכך הודיעו רוב מדינות האזור כי לא יאפשרו לאמריקנים להמריא משטחן לתקיפות באיראן. מדובר באבסורד: רובן נהנות מחסות אמריקנית, ובקטאר ממוקם הבסיסי האווירי המרכזי של סנטקום. ועדיין, החשש אצלן גדול מהתקווה. בוושינגטון הבינו זאת, ובחרו בפתרון אלטרנטיבי של תקיפות (בעיקר) מנושאות מטוסים. הצורך להתעצם - כעת מדובר על הגעה של נושאת מטוסים שנייה לאזור, נוסף על לינקולן - מסביר את השיהוי בפתיחת המערכה. מומחים מעריכים שיידרשו עוד כמה שבועות עד שיהיה לוושינגטון די כוח בהתקפה ובהגנה, כדי שתוכל להוציא לפועל תוכנית סדורה שתוביל לתוצאה המקווה.

עד אז, הלחצים יימשכו. על טראמפ מופעלים לחצים גם מבית, שסביר שיגברו. הציבור האמריקני לא רוצה במלחמות, ודאי שלא במלחמות ארוכות. גם הנשיא אוהב הישגים מהירים עם שורות תחתונות ברורות. לכן ייתכן שאחרי הכל הוא יסתפק במהלומה קצרה שאחריה יכריז על ניצחון. ייתכן גם שייתן את מכת הפתיחה וישאיר לאחרים (ישראל?) לסיים את המלאכה.

בינתיים התבקשה ישראל להימנע מצעדים פזיזים, כלומר לא לאבד סבלנות ולפתוח במתקפה עצמאית. וויטקוף הבטיח לישראל שאם כבר יתקיימו שיחות, ידובר בהן על הכל. לא רק על הגרעין, כפי שדורשת איראן, אלא גם על פרויקט הטילים, ועל הפצת הטרור באמצעות בני החסות באזור, ועל הדיכוי הברוטלי של המחאה. איראן מסרבת, ודורשת גרעין בלבד. זאת עשויה להיות מלכודת מסוכנת - אם, למשל, טהרן תציע להקפיא את הפרויקט כולו, הצעה שסבירותה נמוכה מאוד - משום שבאמצעות הסרת הסנקציות והאמברגו תוכל איראן להשתקם כלכלית, להתעצם צבאית, ולשוב לסורה כשתבחר.

בישראל ביקשו השבוע לוודא שזה לא קורה. וויטקוף, כאמור, הרגיע ואמר שזה הכל או כלום. בינתיים השיחות בוטלו, ואז נקבעו מחדש, וצריך להמתין ולראות מה יקרה בהן. איראן תנסה בוודאי לצמצם ולהתל ולהרוויח זמן, והאמריקנים ישתפו פעולה עד שיימאס להם, או במילותיו הדיפלומטיות של הנשיא טראמפ: "חמינאי צריך להיות מודאג מאוד".

גיוס.

השבוע, בעיתוי מקרי לכאורה, פרץ שוב לחיינו הקמפיין השקרי והמביש שנוגע לשירות נשים בתפקידים קרביים בצה"ל. בתמצית, נטען שהשירות הזה הוא מזיק וכושל, ושהוא תולדה של הפרוגרס. היתה אפילו מישהי שטענה כי הוא גרם לכישלון צה"ל ב־7 באוקטובר.

אפשר להירגע: הלוחמות לא יהיו בין שלל האחראים למחדלי השבת ההיא. אם כבר, הן יהיו בצד של מקבלי הצל"שים. תוביל אותן סא"ל אור בן־יהודה, שכבר קיבלה בעבר צל"ש מאלוף פיקוד הדרום על תפקודה במבצע צוק איתן ב־2014, ושב־7 באוקטובר הובילה כוח של לוחמות קרקל ושל לוחמי שייטת 13 שהכריע את הקרב במוצב סופה, ואחר כך הכריע ולכד 15 מחבלים במושב יתד.

מי שמובילים את הקמפיין הזה הם אותם שמובילים את השתמטות החרדים מצה"ל בחסות החוק המכונה בטעות "חוק גיוס", שמקודם כעת בכנסת תחת השם ההולם יותר - "החוק להסדרת מעמד לומדי התורה". הרב יוסי גמליאל, ראש ישיבת מעלה גלבוע וגם רס"ן במילואים, מ"פ טנקים ששירת יותר מ־400 ימים במלחמה, היטיב השבוע לקבוע שאם הכנסת היתה שקופה פחות בכוונותיה, היא היתה קוראת לחוק "החוק להסדרת מעמד המשרתים", או שם דומה, שהיה נוטע תקווה כי יש כאן כוונה אמיתית לשינוי. בהמשך לכך היה מי שתהה מה לחוק הזה ולוועדת החוץ והביטחון, שהרי כל־כולו אנטי ביטחון ואנטי צורכי צה"ל.

ובחזרה לשירות נשים בתפקידים קרביים. מדובר בתולדה של שני תהליכים. הראשון, שילוב נשים בשל חובת השוויון (ע"ע דמוקרטיה). השני, צורכי צה"ל. המשקל של שני אלה השתנה עם השנים. בראשית הדרך, ובהמשך לחוקי היסוד שהכנסת (בראשות הליכוד) חוקקה בראשית שנות ה־90, היה לשוויון משקל גדול יותר. זה הוביל, בין היתר, לפסק הדין פורץ הדרך בעניינה של אליס מילר, שנגע למיון נשים לקורס טיס.

בהמשך גברו צורכי צה"ל. קצת נתונים: ב־2014 גויסו 2,295 לוחמות. ב־2018 המספר כבר זינק ל־5,604. ב־2023, קודם למלחמה, גויסו 7,514 לוחמות. ובשנה החולפת (2025) הגיע צה"ל ל־8,574 לוחמות. מדובר בגידול של 270% בעשור, שמתבטא גם בחלקן של נשים ביחידות הלוחמות: אם ב־2015 חלקן היה 7.2% מכלל הלוחמים בצה"ל, ב־2018 הגיע חלקן ל־12.4%, ב־2023 ל־20.2% וב־2025 ל־21.2% מכלל הלוחמים - פי שלושה בתוך עשור.

הסיבה לכך משולשת. ראשית, כי נשים רוצות, ויכולות. שנית, כי גיוס של יותר נשים לתפקידי לחימה מאפשר לצה"ל להעביר יותר לוחמים־גברים ליחידות אחרות. שלישית, כי כמעט בכל מקום שבו נשים שולבו בלחימה הן ביצעו את תפקידן טוב כמו הגברים, ובלא מעט מקרים טוב מהם. זה נכון בכל המערכים ובולט במיוחד בהגנה האווירית, במשמר הגבול ובשלל תפקידים בחיל התותחנים, במערך הגנת הגבולות, ועוד.

אפשר לנהל ויכוח על מידת התאמתן של נשים לכל תפקיד ולכל יחידה. צה"ל מקיים את הדיון הזה בעצמו, מעצמו, ונוקט זהירות רבה בשילוב נשים ביחידות קצה. לראיה: אין לוחמות בגולני, וגם לא בשלדג. מנגד, יש כמה פיילוטים לשילוב נשים ביחידות כמו יהל"ם ו־669, שטרם מוצו. למי ששכח, נזכיר שב־669 יש כבר שנים רבות רופאות ופרמדיקיות, שמשתתפות בכל הפעילות הקרבית, לרבות במלחמה האחרונה בעזה ובלבנון. רופאות ופרמדיקיות (וגם קצינות קשר, חימוש, משאבי אנוש, ועוד) יש גם בשלל יחידות קרביות אחרות, וגם אותן אפשר היה לראות כמעט בכל גזרה, בכל שלב של המלחמה.

לצה"ל אין סיבה לוותר על הלוחמות. כאמור, הן טובות מאוד וראויות מאוד. וגם אין לו יכולת, כי הוא משווע לחיילים. קצת מתמטיקה: על פי הנתונים שהוצגו באחרונה בכנסת, לצה"ל חסרים כיום 12 אלף לוחמים ותומכי לחימה. אם מוסיפים למספר הזה את הנשים שמשרתות כלוחמות וכתומכות לחימה, מקבלים מחסור של עשרות אלפי לוחמים, שמשמעותו ברורה: סד"כ לא מספק מול האיומים ונטל בלתי אפשרי על המשרתים בסדיר, בקבע ובמילואים.

יש רק דרך אחת לסגור את הפער המספרי הזה: לגייס עשרות אלפי חרדים. זה לא יקרה, למרות שצה"ל נערך לגיוס, והשבוע גם פרסם את פקודת המטכ"ל החדשה שאמורה לאפשר כמה מסלולים של שירות חרדים בצה"ל. בפקודה הזאת יש אמנם פגיעה מסוימת בנשים (בעיקר משום שתימנע כניסתן לבסיסים וליחידות), אולם תועלתה עולה על פגמיה. הבעיה היא שבינתיים יש מי שמבקש לקחת רק חלק אחד שלה - הגבלת הנשים - ולהשמיט את החלק האחר, העיקרי, זה שעוסק בגיוס חרדים.

ובחזרה לרב גמליאל. הוא דיבר השבוע על המזבח שעליו אנשי המילואים מקריבים את חיי המשפחה שלהם, ואת העסקים שלהם, ואת הלימודים שלהם, ולעיתים גם את החיים שלהם עצמם. לטעמו, המזבח הזה ברור: ביטחון מדינת ישראל. לאחרים, הוסיף, יש מזבח אחר - פוליטי. נדמה שהפער בין שני המזבחות האלה הוא שמאפשר את שערוריית השתמטות החרדים, וכעת את הניסיון לפגוע שוב בנשים.

חקלאים.

דרור קורלנדר הוא רפתן מבית הלל, על גבול לבנון. בשנתיים האחרונות הוא היה במילואים, ובמקביל החזיק את הרפת שפעלה למרות שהמושב שלו פונה והותקף ונפגע.

שלשום הוא עלה לירושלים עם חבריו הרפתנים, כדי למחות על רפורמת החלב שמוביל שר האוצר בצלאל סמוטריץ'. הוא הבהיר שאם יפחיתו את מחיר המטרה ב־37 אגורות כפי שדורש האוצר, לא תהיה לו דרך להתפרנס והוא ייאלץ לסגור את הרפת, וכמוהו עשרות רפתנים נוספים. והוא גם מחה על הניסיון להשוות בין ישראל לאירופה, כשאצלם אין מע"מ, ואין כשרות (15% מהמחיר), ויש השקעות של האיחוד האירופי במו"פ (מחקר ופיתוח) ובהתייעלות, ויש סובסידיות, ובארץ הכל נופל על החקלאים, ובמקרה הזה על הרפתנים.

ואפשר להוסיף. למשל, שהחוק הזה לא נוגע בגורמים החזקים באמת שהם רשתות המזון. ושהחוק הזה נעשה בניגוד לעמדה ברורה של משרד החקלאות, שמבין כי מדובר במכת מוות לענף החלב אבל איש לא מקשיב לדעתו. ושהחוק הזה הועבר בין ועדות בכנסת כמו שקית חלב ישנה, רק כדי שניתן יהיה לקדם אותו (ולעזאזל התנהלות תקינה והפרדת רשויות). ושהחוק הזה יוליד עוד כמה יבואנים עשירים, אבל לא יפחית באמת את המחירים לצרכן הישראלי. ושהחוק הזה הוא המבוא לדוח עתידי של מבקר המדינה, שיקבע בזמן מלחמה עתידית שבה ספינות ייתקעו או חברות ביטוח יסרבו לבטח, שהמחסור בחלב - שכתוצאה ממנו ימותו תינוקות - נגרם בגלל החוק הזה.

סמוטריץ' כבר יהיה אז במקום אחר ולא יהיה אכפת לו. ובעצם, כבר עכשיו לא אכפת לו. ואם היה אכפת לו, אז יש אלף דרכים אחרות להילחם ביוקר המחיה שלא דרך הרפתנים, שהם קודם כל ציונים, כי ביישובי העוטף הגיעו גם ב־8 באוקטובר לחלוב את הפרות, בשעה שסמוטריץ' וחבריו לממשלה היו משותקים מאימה.

"חיזבאללה לא הרג אותנו, אבל הממשלה שלנו הורגת אותנו", אמר קורלנדר. ובמקרה הזה אי אפשר שלא לבכות על החלב שעוד יישפך פה, ועל ההבנה שמדובר לא רק במכת מוות לענף אלא לציונות כולה. ובכל זאת, חייבים להודות שלממשלה יש הומור: אחרת היא לא היתה מוסיפה בשנה שעברה לשמו של משרד החקלאות את צמד המילים "ביטחון המזון".