לא רק מוזיקה: התחום הנוסף שבו מתי כספי היה פשוט גאון

"המנוח ואני" שלי עם מתי כספי ז"ל הוא מאוד פשוט: לא תמיד אהבתי את המנוח. הוא היה בעיניי זר ומוזר. הייתי צעיר, עושה את צעדיי הראשונים בהכרת התרבות הישראלית. ידעתי, בגדול, כל מה שצריך לדעת על מתי כספי, על גאונותו והכל, אבל לא ממש הכרתי הרבה שירים שלו, ומה שהכרתי היה בעיקר כאלה שהוא ביצע.

את מתי כספי כמבצע, ואת זה מותר להגיד אפילו בשבוע הזה, היה קשה קצת לאהוב, כי הוא שר מוזר ומעקצץ, וכך הגעתי עייף ומשועמם אל ההופעה שלו לפני כ-20 שנה ברחבה המרכזית של פסטיבל "לא בשמיים" בכפר בלום. כספי היה אז די בשפל, אם אני זוכר נכון. עננות רכילות ריחפו סביבו, והוא לא היה במיטבו מבחינת יצירה והופעות. הוא ישב ועמד לבד על הבמה, הקהל כולו היה צמא למוצא פיו, ורק אני ישבתי מנומנם. אני זוכר שהוא נכנס לבמה. התיישב, אמר מילה, ואני חשבתי שאיזה יופי שאני לא המנומנם היחיד באירוע הזה. יש גם אחד על הבמה.

ואז הוא התחיל לשיר. "לא ידעתי שתלכי ממני". "לקחת את ידי". עוד משהו. אני התעוררתי, ואז הוא התחיל לדבר. ואני ממש זוכר איך תוך כדי שהוא מדבר אני צוחק בקול וקם על הרגליים מרוב הפתעה והערצה. הוא אמר שורה בטיימינג קומי שכמותו לא שמעתי בחיים שלי. אני זוכר בדיוק מה הוא אמר. הוא אמר: "היתה תקופה בזמר העברי שבה כל השורות הסתיימו במם".

ואז הוא עשה מבטא אשכנזי עמוק של זמרים של פעם, והדגים: "יום יום על רמת דימונממממם שם ניצבת היא דומממם, שזופה ושמה סימונם ומחכה לבן זוגם". תזמזמו את זה עכשיו, עם הממים בסוף, והצחוק שיפרוץ מכם תוך כדי יהיה מצבת הזיכרון הכי גדולה למתי כספי. מתיממם כספיממם.

וברגע ההוא נולדה בי אובססיה לאיש ההוא. התחלתי לתור אחריו, להכיר שירים שהוא הלחין ושירים שהוא שר. הקול שלו המשיך לעצבן אותי, אבל מי בכלל שמע אותו. שמעתי את השיר ואת האיש. הדעות שלו והשטויות שלו והעניינים המשפחתיים שלו היו לי לזרא, אבל למי היה בכלל זמן להתעניין בזה.

הן היו כאן 1,000 שירים, וכמספר הזה קטעי נונסנס ודברי קישור ובדיחות מילוליות שאפילו בהכי מעצבנת שבהן היתה פיסת גאונות שלא נשמע כדוגמתה. בימים האלה, וגם הרבה אחריהם, לא נספיק לכתוב בשורת חיפוש "מתי כספי" כדי לקבל מייד חומר לצפייה של שבוע. זה היה קצת סיזיפי, ודרש זמן - ועמדתי בזה בכבוד. חיפשתי ומצאתי והקשבתי ורוויתי נחת, ונולדה בי הערצה גדולה.

הוא ניגן את הבדיחות, וכך חדרו האירוניה הגאונית הטבעית שלו, הנונסנס והטירוף הקומי אל השירים, כמובן. זו באמת היתה יצירה אחת ולה שני ראשים

אני מודה ומתוודה שלאורך השנים הייתי עסוק בהבלים המילוליים ובמשחקי הלשון של כספי לא פחות מאשר בשיריו. הסיבה לכך פשוטה, והיא קשורה במוצר שכונה מתי כספי: המוצר היה גאונות. לא יצאה פיסה מתחת ידי האיש הזה שלא היה בה מגע א־לוהי. הכל היה משהו מעל. משהו של שרביט קסם.

לעניין זה, "מקום לדאגה", "ברית עולם" והקטע הפסיכי לגמרי על הקשר בין האקלים לבין המבטא – הם ממש אותו הדבר. יצא לי לפני שנה להגדיר שיר משיריה של קורין אלאל ז"ל כפתקא מן שמיא – פתק מהשמיים. למתי כספי נפלו הרבה פתקאות כאלה. למעשה, כל יצירתו היתה שמימית. כל שיר וגם כל קטע.

לפעמים, כשזמרים מתחילים לדבר, הקהל כולו נע בתפילה שיסתמו כבר ויחזרו לשיר. כשמתי כספי היה מתחיל לדבר, גם אם זה היה מלמול ארוך ואדיש של לשונות נופלים על לשונות, אני הייתי מתפלל שזה לא יסתיים לעולם.

ההומור האדיר הזה נכנס לתוך השירים. כשם שמקור הטיימינג הקומי של מתי כספי היה בגאונותו המוזיקלית, הוא הרי ניגן את הבדיחות, וכך חדרו האירוניה הגאונית הטבעית שלו, הנונסנס והטירוף הקומי אל השירים, כמובן. זו באמת היתה יצירה אחת ולה שני ראשים.

באחד הראיונות האחרונים שמעתי אותו מספר לרוני קובן על פצוע ממלחמת יום כיפור שסיפר לו בעת ביקורו אצלו שהוא הציל את חייו. החייל בער בתוך הטנק, ראה את השמיים ואת להבות האש, נזכר בשיר של מתי, "כשאלוהים אמר בפעם הראשונה", קיבל כוחות - וקפץ החוצה וניצל. אני מרשה לעצמי לשער שהחייל הגיבור הזה לא נזכר במילים, היפות ככל שתהיינה, של נתן זך. הוא נזכר בחשמל המטורף שהלחן הבלתי אפשרי הזה הכניס בהן והפך אותן לטקסט פותח-שמיים.

יש אלף דוגמאות כאלה, וכמה טוב שהרשת מלאה באינספור סיפורים ודוגמאות - כל אחד מופלא מחברו. ושכוייח על "נח". באמת שכוייח על "נח".

מי שיחפש, ימצא הרבה דברים פחות טובים שאפשר לספר על כספי האיש והחתיכת טיפוס, וזה ממש לא רלוונטי ולא מעניין. עוול עושים גם כל מי שמספידים אותו מהפריזמה של התרבות המקומית, ועוסקים בהשפעתו עליה ובמקומו הבכיר בה. הוא היה הרבה יותר מזה. גאון נדיר שאשרי הדור ואשרי הארץ שזכו לארח אותו, וחבל מאוד על לכתו ועל חסרונו.