1
עם עומד להיוולד בסערת דמים, להגיח מרחם האימפריה המצרית לאחר שנכנס אליה כמשפחה מורחבת. עם עבדים בעל שורשים אדירים ועתיד מזהיר. בינתיים יש לשחררו מכלאו, ולהסיר במיוחד את הכבלים מעל רוחו ונשמתו.
הדבר הראשון המוטל על העם המתהווה הוא ההתמודדות עם הזמן, העמידה מול ההיסטוריה. כל קיבוץ אנשים עולה על במת ההיסטוריה, פועל את פעולתו הגדולה או הקטנה, ואז קמל ונעלם. לא כך עמנו, המחזיק מעמד מאז נולד ועד ימינו. המצווה הראשונה שקיבלנו כעם היתה קידוש החודש: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים, רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחׇדְשֵׁי הַשָּׁנָה". החודש הוא מולד הלבנה המתחדש, ובקביעת ראש החודש ידענו מתי חלים החגים. המדרש מתאר זאת באופן ציורי, כאילו אמר האל שמאז ברא את עולמו היה מחשב בעצמו את חשבון החודשים, אבל "מכאן ואילך הוא מסור לכם - לכם הוא מסור ואין אתם מסורים בידו". עם שקובע את זמני הקודש והחול מצהיר שאין הוא נתון לחוקי הסחף והבלייה של ההיסטוריה. הוא פועל בהיסטוריה אבל שייך לנצח.
2
בהיותי שגריר, אירחתי בשבתות דיפלומטים, פוליטיקאים, אינטלקטואלים ואמנים. נהגתי לתרגם להם הכל, החל מ"שלום עליכם" ועד לדיון מלומד בפרשת השבוע, שהזכיר להם את המשתה של אפלטון או של האצילים ברומא. כשעמדנו לקידוש, אמרתי שזו היומרה הכי גדולה של היהודים לומר לזמן "אינך שולט בנו", אלא שאנחנו קובעים אם הוא קודש או חול. גם באקציות הגדולות במחנות ההשמדה, בהיותם רועדים מקור וללא יין או חלות, בירכו היהודים "מקדש השבת" והתריסו בכך מול אדוני המוות, כי בחשבון אחרון עם ישראל יחיה. בהתמודדות העתיקה של האדם מול הזמן, שורה היהודי עם אלוהים ואדם, ויכול להם.
3
"דַּבְּרוּ אֶל כׇּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל... וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה... וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל... וְלָקְחוּ מִן הַדָּם, וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף".
במחצית השנייה של המילניום השני לפנה"ס, האל המצרי הראשי היה אמון־רע, שהאיל היה החיה המקודשת לו. לכן הוא תואר כאדם בעל ראש איל וקרניים מעוקלות. בתקופת רעמסס השני (המאה ה־13 לפנה"ס), שנחשב הפרעה המפורסם, אמון־רע היה לא רק "האל הראשי", אלא גם עמוד התווך של האימפריה. הוא נחשב אבי המלך, מקור הסמכות שלו ומי שמעניק הצדקה לשלטונו.
היציאה לחירות החלה בקריאת התיגר של העבדים על מקור הסמכות של אדוניהם בזביחת קורבן הפסח. האיל היה טאבו דתי במצרים, ופגיעה בו נחשבה חילול קודש חמור ביותר, שדינו מוות. שחיטת הקורבן, אפוא, היתה ביטול מקור הסמכות העליון של פרעה, ומריחת דמו על מזוזות הבתים מבחוץ היתה אקט של שחרור נפשי מפחד המצרים. ההוראה לאכול את השה דווקא "צְלִי אֵשׁ", ולא בבישול, הפיצה ברחבי מצרים את ריח הבשר הנחרך. הציווי לצלות את השה "רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ" הבטיחה שצורת האיל תישאר, ושלא יהיה ספק שהקורבן שנשחט הוא אלוהי מצרים.
4
אחרי פרובוקציה דתית כזאת, אין דרך חזרה אלא רק לצאת מהמקום ולא לשוב אליו לעולם. במובנים פסיכולוגיים מדובר ב"רצח אב" - העברים התנתקו מחבל הטבור של אדוניהם כדי להיוולד כעם בעל אישיות עצמאית משלו. וכך, מצוות קידוש החודש העניקה לעברים שליטה על הזמן ושחררה אותם ממגבלות חוקי ההיסטוריה, בעוד קורבן הפסח שחרר אותם משלטון האדם ומאלים דמויי אדם, לקראת חירות מדינית ורוחנית.
במאה ה־13, מחבר לא ידוע כתב ב"ספר החינוך" שהעיסוק במצוות ובפרקטיקה מקודשת נועד לשנות את תודעתנו, ולשחרר אותנו ממוסכמות החברה ומהשעבוד למשוגות הזמן, כי "אחרי המעשים (או: הפעולות) נמשכים הלבבות".
5
"וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה, וְהִכֵּיתִי כׇל בְּכוֹר... וּבְכׇל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים". כך קורא המדרש: "ועברתי... אני ולא מלאך... אני ולא שרף... אני ולא השליח; אני ה'". מכת בכורות לא היתה רק עונש, אלא גם הכנעת התשתית הדתית (וממילא הפוליטית) של מצרים. לנגד עיניהם הנדהמות של המצרים ושל עבדיהם העברים, אמון־רע התגלה כחסר אונים - הוא, שנחשב נותן החיים, לא יכול היה להציל את מאמיניו.
לאחר מאות שנים של השתקעות "בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם", מגיע אלוהי ישראל לערש לידת העם. לרגע אחד בהיסטוריה הוא מתגלה, ומוציא בדם ואש ותימרות עשן את העם הנולד. ישראל הופך לעם, עדיין ללא תורה. עוד מעט תיכנס בו נשמה ויקבל את חוקתו הנצחית בסיני.
כמו בכל מהפכה היסטורית, ייסורי הלידה קשים מנשוא. בתהליך שבו נקרע העם מהרחם המצרי שבתוכו היה בלוע, נותרו חלקים דבוקים שלא רצו לצאת מהגלות. חכמינו למדו זאת מההערה "וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" - רק חמישית מהם עלו, והשאר נותרו שם, לחרפתנו. ייתכן שלא האמינו באפשרות הגאולה, או שטוב היה להם בעבדותם מאשר לצאת למדבר ולהתנסות בקשיי העצמאות והמלחמה. התהליך הזה יחזור על עצמו בשיבת ציון בבית השני, ובוודאי בשיבת ציון בימינו: רוב יהודי העולם לא התייצבו לקול הבשורה של הקמת המדינה ולא עלו ארצה.
6
40 שנים לאחר מכן, משה תיאר בזיכרונותיו את אותו מאורע נורא הוד: "כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים... הֲנִהְיָה כַּדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה אוֹ הֲנִשְׁמַע כָּמֹהוּ... הֲנִסָּה אֱלֹהִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי, בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים". חכמינו קראו את הביטוי "גוי מקרב גוי" כקריעת העובר מרחם ("מִקֶּרֶב") הבהמה: "אמר ר' אבהו ברבי אחא בשם רבינו: כך היו ישראל נתונים בתוך מצרים כעובר שהוא נתון בתוך מעיה של בהמה; וכשם שהרועה נותן יד בתוך מעיה ושומטו, כך עשה הקב"ה".
במאה ה־16, בעומק הגלות האחרונה, הבין זאת המהר"ל מפראג לא רק כתיאור תהליך היסטורי, אלא גם כהגדרת אופי הלאומיות שלנו: "שהיו ישראל דומים כעובר במעי בהמה מחובר לאם, טפל אצלה, שהוא ירך אמו, ואין לו מציאות בעצמו". לכן, כדי להבדיל אותנו מהמצרים היתה דרושה התערבות אלוהית. לכן זו לאומיות של קודש, שאינה מסיימת את תפקידה ההיסטורי כעמים אחרים, אלא קמה לתחייה פעם אחר פעם, כעוף החול הנולד מאפרו.
7
כשאלוהי ישראל מתגלה לגאול את בניו, אין למציאות השקר האלילית יכולת לעמוד בפני התגלותו. אלוהי מצרים קורסים, ובכורות הממלכה - כוחה ועתידה - מתים. "כִּי אָכֵן / גִּלּוּי פָּנִים הָיָה זֶה / בִּנְפֹל אֵימָה עַל כָּל הַמַּעֲשִׂים מִסֶָבִיב - -" כתב המשורר איתמר יעוז־קסט. כשמקור הסמכות נשבר, גם המלכות האדירה ביותר כורעת ברך, חומות הכלא מתמוטטות, ועם חדש יוצא לחירות עולם.
