"עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה" - אבל גם אויבינו לא, אז כיצד ננצח?

"עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה" היא סיסמה חדשה למדי, שמבטאת באופן קולע יסוד עמוק ברוח היהודית והישראלית. שנים רבות הלכנו אחרי המוטו הזה: איננו מפחדים מתהליכים, איננו נבהלים מהזמן, ויש לנו סבלנות היסטורית - ולכן גם ננצח. אולם מבלי משים התחלף גם האויב שלנו, וכיום ניצב מולנו אויב אסלאמיסטי שאף הוא איננו מפחד מדרך ארוכה. אי־הבנת האתגר החדש עלולה להיות סכנה קיומית.

עם ישראל חזר לארצו מכוח דבקותו בעיקר האמונה שנוסח בסידור לאור דברי הרמב"ם: "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח, ואף על פי שיתמהמה - עם כל זה אחכה לו". נפתלי הרץ אימבר תרגם זאת לגרסה מדינית בהמנון הלאומי: "עוד לא אבדה תקוותנו, התקווה בת שנות אלפיים".

האמונה של "האני מאמין" והתקווה של ההמנון הלאומי חולקות רעיון משותף: היכולת לצפות, להמתין, לשאת היסטוריה קשה, למודת סבל, באורך רוח. כדי לשרוד בארצו, כדי לבנותה ולהכריע את אויביו, עם ישראל זקוק גם כיום לאותה תכונה ממש. היכולת ללכת בדרך ארוכה חייבת להישאר חלק מהדנ"א הלאומי שלנו – אך באופן נכון.

מחכים למהדי

כדי להבין זאת, צריך להכיר את אויבינו, במיוחד את האחים המוסלמים על זרועותיהם (כחמאס), ואת איראן השיעית ושלוחותיה (כחיזבאללה). בשנת 2015 אמר עלי חמינאי כי ישראל לא תתקיים בעוד 25 שנים, ומאז הוצב בטהרן שעון סמלי שספר לאחור עד 2040.

הנקודה המכרעת איננה רק האיום עצמו, אלא עצם צורת החשיבה: יעד אידיאולוגי ארוך טווח, בן דור שלם, שגם מי שמכריז עליו אינו מצפה בהכרח לראותו בעיניו. זו איננה תודעה מערבית רגילה של קדנציה, סבב בחירות או רווח מיידי; זו תודעה של מאבק היסטורי ממושך, סבלני, כמעט משיחי.

הסבלנות הזו מושרשת בשני מושגי מפתח של אמונת האסלאם. הראשון הוא צַבְּר. לא רק "סבלנות" במובן הרך, אלא אף עמידה ממושכת, התמדה, כושר לשאת קושי ולא להישבר. במסורת האסלאמית זהו מושג דתי ונפשי יסודי שמתאר חוסן, יכולת התמדה ואי־שבירה - לא להיבהל מדרך ארוכה.

האסלאמיזם הקיצוני איננו רק בעל אורך רוח; הוא קשור גם לאידיאליזציה אפלה ומסוכנת של מוות והקרבה. יש זיקת עומק בין אידיאל "הדרך הארוכה" האסלאמי לבין הזלזול בחיים. כאן טמון ההבדל בין התודעה הישראלית לבין האסלאמיסטים

המושג השני שייך לעולם השיעי: אִנְתִזָאר, שזו ציפייה והמתנה להופעתו המחודשת של האימאם הנעלם. ה"מהדי", המשיח בלשוננו. לפי האמונה הזאת, האימאם ה־12 נעלם בסוף המאה ה־9, והוא עתיד לשוב באחרית הימים כמושיע.

כשחברה חיה עם צַבְּר ועם אִנְתִזָאר, היא מסוגלת לספוג כישלונות, לחטוף מכות, לסבול קורבנות, ובכל זאת להמשיך. ישראל והמערב מתקשים להבין זאת. אנחנו שואלים: איך ייתכן שהאיראנים, חיזבאללה וחמאס סופגים מכות מוות ועודם ממשיכים? אבל זו בדיוק הנקודה – האסלאמיזם איננו חושב במונחי עכשיו - הוא חושב במונחי דורות.

עם ישראל עיצב את תודעת "הדרך הארוכה" במשך דורות מול הנצרות והמערב. הסיפור המכונן הוא על עשיו שהציע את בכורתו לאחיו יעקב תמורת נזיד עדשים והסביר: "הנה אנוכי הולך למות ולמה זה לי בכורה". מפרש התורה הגדול, רמב"ן, תיאר את הפער בין שני האחים בחדות: "ולא יחשוש ליום מחר". עשיו רוצה את העכשיו (הנזיד) ומוכן למכור את העתיד. יעקב חי את העתיד, ומוכן לוותר על ההווה.

הנצרות, היורשת של עשיו במסורת חז"ל, ביטלה בדרכה את התביעה להמתנה: המשיח שלהם כבר בא, הגאולה כבר כאן. לימים, בעת החדשה, כשאירופה התחלנה, העכשיוויזם הרוחני של הנצרות קיבל צורה מטריאליסטית, לעיתים ניהיליסטית: סיפוק עכשיו, הצלחה עכשיו, תוצאה עכשיו, הנאה עכשיו. זו התודעה שמנהלת כיום את החשיבה המערבית, שהיא חסרת סבלנות, ומעמדו של העתיד אצלה חלש מאוד, כמעט זניח.

ניצחון עכשיו או מחר

גם אנחנו מערביים במידה לא קטנה, וגם בנו דבק לעיתים העכשיוויזם הזה בגרסאות שונות ומכל צידי הקשת האידיאולוגית. "שלום עכשיו", למשל, זו נכונות לדמיין שהסכם מסוכן הוא שלום, להתעלם מהשקרים של האויב, מההסתה ומהאיומים, רק כדי להשיג שקט מיידי - עכשיו.

או "משיח עכשיו", שזהו ויתור על המובן האמוני העמוק של ציפייה וישועה, אשר מבטא חוסר סבלנות כלפי תהליכי תיקון רוחניים ומוסריים - רצון לדלג על הדרך. ומנגד, "ניצחון מוחלט עכשיו" - כאילו אפשר להכריז פעם אחר פעם שהמלחמה נגמרה, שהאויב הוכרע, שהסיפור הושלם, ואז כעבור חודשים לחזור שוב לאותה זירה, לאותם איומים, לאותה מערכה.

ההכרזות הללו אינן רק טעות - הן יוצרות אחר כך ייאוש, שחיקה ואובדן אמון. כשמוכרים לציבור תמונת סיום מדומיינת, והמציאות שבה ודופקת בדלת, החברה נחלשת. זה נכון מול הצפון, זה נכון מול איראן.

הנשיא טראמפ, שכולנו מכירים לו טובה והערכה, הוא דוגמה רדיקלית של כשל המחשבה המערבי הזה, כנוצרי וכאמריקני. אינני מכוון לפעולה זו או אחרת, אלא למה שהוא מייצג ומדברר במובן עמוק יותר. האינסטינקט המערבי של מלחמה מהירה, עסקה מהירה, הכרזה מהירה ש"כבר ניצחנו" - זה לדמיין הווה שאיננו.

גם בדיווחים האחרונים על עמדותיו כלפי איראן בולטת התנודה בין איומים חריפים מאוד לבין הצהרות מהירות על עסקה מושלמת ועל סיום קרוב. זה חלק מתרבות פוליטית שמחפשת הישג מהיר ונראה לעין, גם כשמדובר בעימות מורכב וארוך מול משטר שחושב אחרת לגמרי. מול אסלאמיזם מהפכני, תודעה כזאת עלולה שלא להבין את עומק הסבלנות, העקביות והנכונות האיראנית לשלם מחירים לאורך זמן ועלולה להוות כשל אסטרטגי.

משמעות החיים

אבל כאן טמון גם ההבדל הגדול בין התודעה הישראלית לבין האסלאמיסטים. האסלאמיזם הקיצוני איננו רק בעל אורך רוח, אלא גם קשור לאידיאליזציה אפלה של מוות והקרבה. יש זיקת עומק בין אידיאל "הדרך הארוכה" האסלאמי לבין הזלזול בחיים. שניים מגדולי שונאי ישראל בדור האחרון, חסן נסראללה ואוסמה בן לאדן, הצהירו: "ננצח את אמריקה ואת ישראל, כי אנחנו אוהבים את המוות ואתם אוהבים את החיים".

בעיניהם מי שאוהב חיים, משפחה, רווחה ויציבות - יישבר בסוף; ומי שמוכן למות ולשלוח את בניו למות, יחזיק מעמד זמן רב יותר. חומייני שלח עשרות אלפי נערים להתפוצץ בשדות המוקשים שהניחו העיראקים בזמן מלחמת איראן־עיראק - כי לפי תודעת הדרך הארוכה שלו, לחיי ילדים אין ערך עצמי, זה ערך דתי להקריב אותם עבור העתיד.

אם נדע להחזיק יחד את שני היסודות - גם אורך רוח וגם אהבת חיים, גם סבלנות היסטורית וגם אחריות להווה - נהיה חזקים מהמערב שאין לו דרך ארוכה, וחזקים מהאסלאמיזם שיש לו דרך ארוכה אך אין בו אהבת חיים

ראינו את מלוא האכזריות של השקפת עולם זו בטבח 7 באוקטובר. לא רק רצח המוני של חפים מפשע, אלא גם נכונות מודעת להקריב את בני עמם שלהם, להביא חורבן על סביבתם ולבחור במוות כדרך פעולה. כאן מתגלה עומק ההבדל: אפשר להמתין זמן רב כאשר החיים אינם יקרים.

את המהפכה הציונית אפשר לתאר כחיבור בין שתי אמיתות: מצד אחד "עוד לא אבדה תקוותנו", תקווה וסבלנות לדרך ארוכה בת אלפיים שנה. מצד שני, אמונה בקדושת החיים, תיקון ההווה, בניין הארץ וההכרה שאי אפשר רק לחכות - צריך לפעול, לזרוע, להוליד, לבנות, להגן.

לכן חובת הזהירות המוטלת על מנהיגי המדינה והצבא היא גדולה מאוד. אסור להשלות את הציבור בדיבורי "עכשיו" דמיוניים. אסור למכור שקט מדומה וניצחון אשלייתי. צריך לדבר אמת: על תהליכים, על שלבים, על התקדמות, על מחירים, על מאמץ שיביא לשינוי. צריך לתת אמון בעם ישראל - שיש בו בינה, בגרות וסבלנות.

דווקא עם עַם כזה חייבים לדבר בשפה של דרך ארוכה. שפת אמת כזאת מחזקת; שפת אשליה "עכשיוויסטית" מחלישה אותנו, בין כשהיא מתארת ניצחון מדומיין, ובין כשהיא מתארת שלום או שקט מדומיין.

אם נדע להחזיק את שני היסודות - אורך רוח לצד אהבת חיים, סבלנות היסטורית ואחריות להווה - נהיה חזקים מהמערב שאין לו דרך ארוכה, וחזקים מהאסלאמיזם שיש לו דרך ארוכה אך לא אהבת חיים. זהו הדנ"א היהודי: לא לוותר על העתיד, אבל גם לא לוותר על ההווה; לא להיבהל מהדרך הארוכה, אבל לא לבגוד בחיים בשם העתיד. ובכוח השילוב הזה, בעזרת השם, ננצח.