פיוס.
הבשורה הטובה ביותר לצה"ל לא הגיעה השבוע ממהלך צבאי מול אויב. היא היתה תוצאה של שתי פגישות אישיות, ארוכות, בין שר הביטחון ישראל כ"ץ לרמטכ"ל אייל זמיר, שהובילו להפוגה זמנית בקרבות ביניהם. כתוצאה מכך שוחרר עוצר המינויים שעליו הכריז השר, למעט המינויים של מפקדי זרועות האוויר והים (שיאושרו בקרוב) ושל נספח צה"ל בוושינגטון, שבו מתעקש השר למנות את מזכירו הצבאי - שמתאים פחות לתפקיד - ולא את מועמדו של הרמטכ"ל.
קשה לדעת מה הוביל את כ"ץ לרדת מהעץ. האם היתה זאת הביקורת שספג מכל עבר, או הבנה שאין בכוונת זמיר להתקפל ולאפשר לו לבחוש במינויים בצה"ל, או אולי הכרה (מאוחרת) שמעשיו פוגעים בצה"ל. הפגיעה היתה לא רק בעוצר המינויים: היא היתה, לפני הכל, בניסיון המתמשך לזרוע חוסר אמון בהחלטות הרמטכ"ל ובמאמציו לשקם את צה"ל. "זמיר נחוש להוציא את צה"ל מ־7 באוקטובר, וכ"ץ נחוש להשאיר אותו שם", סיכם זאת קצין בכיר בשיאה של המהומה.
הפתרון שגובש בין השניים אמור לסיים את המחלוקת, אבל רק לכאורה. לכ"ץ יש עדיין פריימריז על הראש. בבחירה שבין להיות שר ביטחון קונסטרוקטיבי שנבנה על תרומה ממשית, ניכרת לעין, לביטחון המדינה, לבין להיות שר ביטחון דסטרוקטיבי שנבנה על מריבות ופלגנות, הוא בחר באופציה השנייה. זה רע לזמיר, זה רע לצה"ל, וזה רע לביטחון המדינה שחשוב גם לחברי מרכז הליכוד.
כ"ץ ניסה להצטייר בעיניהם כמי שמרסן ומאלף את צה"ל אבל עשה את ההפך; צריך לקוות שלמד, אבל מומלץ שלא לעצור נשימה: 13 חודשי ניסיון של שני רמטכ"לים שעבדו תחתיו לימדו שהעימות הבא כבר בפתח.
חקירה.
בשיאה של המחלוקת בין הלשכות פרסם הרמטכ"ל את הסיכום שלו לדוח צוות בחינת תחקירי 7 באוקטובר, המוכר יותר כדוח תורג'מן. המסמך הזה - שהופץ בשלמותו לכלל המפקדים בצה"ל מדרגת סגן־אלוף, ושגרסה רזה יותר שלו הופצה לציבור - היה גם הוא התרסה מסוימת נגד השר, שבאותו שלב עוד ביקש לחקור את התחקירים (שהם בעצמם חקירה של התחקירים). זמיר ביקש בעצם לקבע באמצעותו עובדה: זה מה שהיה, ומכאן והלאה זה מה שיהיה.
המסמך הזה זכה לחשיפה שולית, משום הקרבות הבין־אישיים. גם החשיפה הזאת עסקה בעיקר בקריאתו של הרמטכ"ל להקים "ועדת חקירה חיצונית ואובייקטיבית, כפי שנעשה לאחר מלחמת יום הכיפורים". זמיר אינו משתמש במילים ועדת חקירה ממלכתית, אבל הרפרנס ההיסטורי שבו בחר - ועדת אגרנט - מרמז לכוונותיו. הוא קובע שצה"ל קיבל אחריות וחקר את עצמו, "אולם האירוע אינו נחלתו בלבד ולא יהיה זה ראוי להפנות את כל הזרקורים רק כלפיו. יש לתחקר את הממשק בין הדרג המדיני לדרג הצבאי, את התפיסות המדיניות והביטחוניות שקדמו למלחמה, את 'הקונספציה', את המודיעין ואת ההתרעות שהונחו בפני מקבלי ההחלטות, את תהליכי הבקרה והמעקב ואת יחסי הגומלין והאחריות בין הגורמים השונים".
הרמטכ"ל מסמן כאן למעשה את הנתיב שבו צריכה לפסוע ועדת החקירה הממלכתית, ומאיר לה את הנושאים שעליה לבדוק. הוא משליך מהם גם לסוגית האחריות האישית - שצה"ל (ושב"כ) נושאים בה באמירה ובמעשה, ושהדרג המדיני חומק ממנה - וקובע כי "הטלת אחריות אישית על מפקדים שהקדישו את חייהם לביטחון המדינה היא החלטה כבדה, וראוי שהחלטות כאלה לא יהיו מושפעות מלחצים חיצוניים וייעשו בזהירות יתרה". זמיר הוסיף וכתב כי רק ועדה חיצונית "תוכל לקבל הכרעות אישיות נוספות שוויוניות הרות גורל", רמז לאחריותו המתבקשת של הדרג המדיני, שאין בה, לדבריו, כדי להפחית מאחריותם של צה"ל ומפקדיו למחדל.
תחקיר.
המסמך נפתח בהכרה בכישלון: "7 באוקטובר ייחרט לעד כאסון לאומי וככישלון מערכתי חסר תקדים, שבו צה"ל נכשל במשימתו העליונה: להגן על מדינת ישראל ועל אזרחיה" (ההדגשה במקור, י"ל).
התחקירים, קובע זמיר, חשפו מחדלים חמורים במגוון תחומים: בתפיסות המבצעיות, בתרבות הארגונית, בהיערכות ובמוכנות המבצעית, במודיעין, בהתרעה, ביכולת ההגנה בגבולות ובניהול הקרב בשעותיו הראשונות. אין בכך חדש, פרט לעובדה שהכשל מזוקק כאן, ושצה"ל מכיר בו ונחוש להנחיל אותו פנימה: בדיוק מה שנדרש כדי להתחיל בתיקון הפנים־צבאי; בדיוק מה שהממשלה נמנעת ממנו כשהיא לא מקימה ועדת חקירה ממלכתית, ובכך נמנעת מתיקון כלל־מדינתי.
זמיר מציין לחיוב את הצלחותיו של צה"ל בשנתיים של מלחמה, אך קובע בצדק כי "הצלחות אלה אינן מקהות את עומק המחדל של היממה הראשונה". גם בדברים האלה יש מסר ברור שמכוון לפוליטיקאים: ההצלחות, גדולות ככל שיהיו, הן לכל היותר טיעונים לעונש, אבל בוודאי לא חנינה מלאה.
הרמטכ"ל מסביר את הכישלון בשלושה גורמים מרכזיים. הראשון, זלזול באויב, שאותו הוא מכנה "אם כל חטאת". השני, שאננות מודיעינית־מבצעית, שהיא "הרת אסון וסיכון פוטנציאלי קיומי". והשלישי, העובדה שצה"ל לא היה במוכנות קבועה לתרחיש של מתקפה בהפתעה, כתוצאה מהעובדה ש"לא נמצא במערכת אף גורם שהרכיב תמונת מצב כוללת באופן מקצועי מספק". זמיר קובע כי "מדובר במחדל חמור - פיקודי ומקצועי".
המסמך מונה את כישלונותיו של צה"ל. הוא פותח במודיעין, ובעובדה שאמ"ן לא נתן התרעה קונקרטית למלחמה. הוא מצביע על חשיבות היתר שהוענקה למודיעין הטכנולוגי (סיגינט וסייבר) על פני מודיעין אנושי (יומינט), חזותי (ויזינט) ואיסוף קרבי, שגרמה בפועל ל"עיוורון אסטרטגי, מודיעיני ואופרטיבי, המלווה בתחושת עליונות מודיעינית, בחוסר צניעות ובחוסר אתגור מחשבתי".
התייחסות מיוחדת מוקדשת לתוכנית "חומת יריחו" - תוכנית ההכרעה של אוגדת עזה - שהמודיעין נחשף אליה לראשונה ב־2018, ובאופן מלא ב־2022. "גילוי התוכנית הוא מצב נדיר שכל גוף מודיעיני וצבא שואף אליו - נגישות לתוכנית המתקפה של האויב ויכולת לבנות לו היערכות מתאימה". אולם צה"ל לא ביצע את התהליכים המתבקשים של בניית מענה ומעקב. ועדה בראשות אלוף (מיל') רוני נומה חוקרת כעת ספציפית את הסוגיה הזאת, שהיא בבחינת כישלון־על־כישלון.
זמיר עוסק בשתי סוגיות נוספות שקשורות במודיעין ומשיקות גם לדרג המדיני. האחת, ההתרעות שהועברו על ידי ראש חטיבת המחקר באמ"ן, ראש אמ"ן והרמטכ"ל, ולפיהן האויב - איראן, חיזבאללה וחמאס - סבור שישראל מצויה בתהליך של היחלשות כתוצאה מהשסע הפנימי, וכי ההרתעה שלה נפגעת כתוצאה מכך. לצד בחינת הממשק המדיני־צבאי ביחס להתרעה, מצביע הרמטכ"ל על כך שצה"ל לא נערך עם כוחותיו בהלימה להתרעות שהפיץ.
הסוגיה השנייה היא רצף המבצעים שערך צה"ל בעזה בין 2008 ל־2021, שסייעו לבסס קונספציה ולפיה חמאס מורתע. המבצעים האלה היו אמנם מוגבלים במטרתם, ובהנחיית הדרג המדיני לא נועדו להכרעת חמאס, אבל המסר שעלה מהם היה שגוי מיסודו. זה בלט במיוחד במבצע שומר החומות ב־2021, שהוגדר בסיומו כהצלחה שהביאה לכך שחמאס מורתע, ובפועל רק חיזק את תחושת הביטחון של חמאס, שהמשיך לקדם את תוכניותיו לפלוש לישראל.
זמיר מונה במסמך גם את הכשלים האחרים בתפקודו של צה"ל. הוא קובע כי המטה הכללי הגדיר את חמאס כ"צבא טרור", אך למרות זאת העריך אותו באופן חסר. המטכ"ל גם לא ביצע הכנות מספקות למלחמה, לא החזיק בתוכניות אופרטיביות רלוונטיות, זנח תוכניות שנועדו להכרעת חמאס, ולא נמצא בו אף גורם שאתגר את התפיסה הכללית שהיתה בצה"ל. גם תהליכי הערכת המצב וקבלת ההחלטות בליל המתקפה בוצעו "באופן לא מקצועי" ביחס לניהול הסיכונים: "המידע שהיה קיים חייב העלאת מדרג התרעה לכל הפחות. המרחב נותר במצב שגרה, למרות ההבנה שמדובר בלילה חריג".
אגף המבצעים כשל ביצירת מוכנות לתרחיש של מלחמה בהפתעה, ולקה גם בהערכת המצב בליל 7 באוקטובר. פיקוד הדרום לא הכין תוכניות רלוונטיות, לא העלה את רמת הכוננות בליל המתקפה ולא הציב דרישה מספקת להפעלת עתודות לגזרה. אוגדת עזה כשלה במשימתה להגן על הגבול ועל היישובים, לא שמרה על כוננות מתאימה ולא הקפידה על נורמות מבצעיות. "בפועל, האוגדה הוכרעה, והחלה להתאושש רק לקראת שעות הצהריים".
המסמך מציין את כישלונו של חיל האוויר במתן מענה לאיום הרחפנים והכטב"מים. עם זאת, הוא קובע כי חוסר הצלחתו של חיל האוויר להעניק סיוע משמעותי בשעות הראשונות של המתקפה היה תוצאה של היעדים שהוגדרו לו בידי המטה הכללי. "כלל כוננויות החיל הוזנקו ועמדו ביעדים המוגדרים", כותב זמיר, ובכך פוטר למעשה את חיל האוויר מההאשמות שהופנו כלפיו כי נעלם, תוך שהוא מציין כי "החיל הצליח בתוך שעות ספורות להתאים את הפעלתו למתקפה שחרגה באופן קיצוני מתרחישי הייחוס".
הרמטכ"ל נוגע גם בחיל הים ("כשל ולא מנע חדירה מהים", בין היתר משום שהיה מנותק מהתהליכים שהתבצעו במהלך הלילה ולא העלה את מדרג ההתרעה), וכן במכשול, שהצליח לעצור את המנהרות התת־קרקעיות אבל גם יצר תחושה מוטעית של הגנה עילית יעילה ("לא הופנמה ולא אותגרה מספיק התאמתו לשבש מתקפת אויב רחבת היקף בהפתעה מעל לקרקע").
מסקנות.
זמיר נוגע במניעים נוספים שאפשרו את הצלחת המתקפה. חלקם, שוב, משיקים לדרג המדיני ולמעשה נובעים ממנו. למשל, תפיסת ההכלה שגובשה, שתעדפה את שחיקת האויב באמצעות מודיעין ואש. או הרעיון לשמר את חמאס מורתע ומוחלש - "לקנות אותו בכסף" (כך במקור, י"ל) - שאפשרה לו בפועל להתעצם משמעותית.
ויש מניעים נוספים. למשל, אשליית ההרתעה מול אויב שמחזיק בתפיסות קיצוניות שעיקרן הרצון להשמיד את מדינת ישראל. או שחיקת העיסוק במלחמה כתוצאה מעומס המשימות על אגף המודיעין, ובמרכזן המב"מ מול איראן, שגרמה לו לגבש תפיסה תעשייתית. או התרבות הארגונית הקלוקלת, שבמקום לעודד ביקורתיות קידמה שיח מרצה.
בסוגיה הזאת מתייחס זמיר רק לצה"ל, אבל הערתו זו נכונה שבעתיים לממשק מול הדרג המדיני, ובעיקר מול נתניהו. המינויים האחרונים שביצע בשב"כ ובמוסד, שנועדו לייצר נאמנות אישית כלפיו, עלולים לפגום ביכולתם של ראשיהם (והכפופים להם) לקיים שיח ביקורתי בסוגיות קריטיות לביטחון הלאומי. גם נטייתו הגוברת של נתניהו למדר גורמים שונים מסוגיות מהותיות פוגמת באופן מסוכן ביכולתם להעיר ולהאיר, וכך גם הסירוס המתמשך של הקבינט. כל הנושאים האלה יהיו בליבת עבודתה של ועדת החקירה הממלכתית, וסביר שגם בליבת הביקורת שלה על תהליכי העבודה בממשלה, בקבינט, בלשכת ראש הממשלה, במטה לביטחון לאומי ובממשקים מול גופי המודיעין השונים.
זמיר נוגע במסקנותיו גם בעניינים אחרים, שעוסקים בצה"ל פנימה. הוא מונה שישה כאלה: "מלחמה בהפתעה" כמצפן למוכנות המבצעית של צה"ל (באופן שמבטא בעיקר את יכולות האויב); נורמות כשירות וכוננות מחייבות (בדגש על הקפדה על סטנדרט מבצעי גבוה); רפורמה בתרבות המודיעין (צניעות, גיוון מקורות, דיונים פתוחים למגוון דעות); חיזוק התמרון היבשתי (תוך בחינת גודל הסד"כ ושימור היכולת לנהל מגננה רב־זירתית והכרעת האויב בשטחו); כוחות המילואים (איזון בין השחיקה לבין הצרכים המבצעיים ושמירת הכשירות); ופיתוח ידע אסטרטגי ואופרטיבי וחיזוק מקצועיות הקצונה (בדגש על העמקת ההשכלה הצבאית ככלי עיקרי להתמקצעות).
המסקנות האלה היו אמנם ידועות ברובן, אבל זאת הפעם הראשונה שהן מרוכזות במסמך אחד שמסתכל על התמונה במלואה - מינוס הממשק החיצוני מול הדרג המדיני ומול גופי ביטחון אחרים (שב"כ, מוסד, משטרה). חשיבותו אינה רק בכך שהוא שם מראה ומצפן לצה"ל, אלא בעיקר בכך שהוא מעמיד סטנדרט לדרג המדיני שנושא באחריות הכוללת. בעולם מתוקן זה אמור היה להיות הפוך: מצופה היה מהדרג המדיני להיות הקטר שדוחף לבירור ולתיקון עמוק, כלל־מערכתי.
למרבה הדאגה, זה לא המצב. זמיר נחוש לבצע את חלקו, ואילו הדרג המדיני אפילו לא נמצא בתחילתו של התהליך. ברמה הפוליטית־אישית קוראים לזה בריחה מאחריות. ברמה הלאומית קוראים לזה הפקרות, משום שבהיעדר הפקת לקחים ולימוד - המחדל הבא הוא עניין של זמן. את זה בדיוק אומר זמיר. את זה בדיוק הממונים עליו מסרבים להפנים.
