1. שמחה כעניין לאומי
כוח יש בלוח השנה העברי לאחוז בציציות ראשנו ולהוציאנו מההווה המקומט והמדמם לעתים, לספירה של זמן אחר. כך בשבת וכך בחגים. ההלכה מפסיקה את האבלות בשבת ובחגים, גם אבלות קשה. והנה, סוכות הוא החג היחיד שהמקרא מצווה (פעמיים!) לשמוח בו: "חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים... וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ... וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ". גם היתום והאלמנה מצווים לשמוח, ואנחנו אתם.
חכמינו שמו לב לאופי השונה של הציווי: "והיית אך שמח". כך הבין זאת אברהם בן עזרא, איש המאה ה-12: "מצווה לשמוח בחג הסוכות... וטעם 'אך' – כי לא תהיה בו כי אם כן", כלומר החובה היא לייחד את השמחה ולהעמידה בניגוד לכל מצב רוח אחר, ממש להוציא כל עצבות ושיממון, כפי שהעירה נחמה ליבוביץ, ולהיות בו רק שמח. ראוי לציין שהציווי הזה נמצא בספר דברים, הוא ספר המדינה שלנו. מספר פסוקים לאחר מכן משה מדבר על בניית מערכת משפט והקמת מערכת שלטונית. השמחה היא אפוא עניין לאומי, הכרה בחד פעמיותו של הזמן המסוים, שיש לשמוח בו על הטוב שיש למרות הקשיים והיגון. אם תרצו, זה עומק ה"אף-על-פי-כן" של י"ח ברנר.
מדוע טבחו בנו אויבינו? צפיתי בסרטון של מלכת יופי ישראלית שדיברה באומץ לעולם על זוועות השבעה באוקטובר. היא חזרה שוב על כך שעשו זאת לישראלים, ובגלל שאנחנו ישראלים. ולא היא! הם טבחו בנו כי אנחנו יהודים. במסמך היסוד של חמאס, "אמנת חמאס", מככבים היהודים והיהדות. מדינת ישראל הותקפה בשל היותה מדינה יהודית. הם לא תקפו בגלל השבעה באוקטובר, אלא בשל שמחת התורה, כשם שלא תקפו אותנו ב-1973 בגלל השישה באוקטובר אלא בשל יום הכיפורים.
אז מדוע להפוך את החג הראשון של סוכות ליום אבל ולחללו במשדרים, ואז לבוא בטענות לאלה שדבקו בלוח השנה העברי? הרי כל עיקר הטבח היה בשל זהותנו כיהודים! האם נהפוך גם את יום הכיפורים ליום זיכרון לחללי המלחמה? יש לנו מסורת עתיקה המכירה את טבע האדם. היא קבעה הלכות אבלות וזיכרון שהחזיקו אותנו כעם בגיא צלמוות של חורבן וגלות, ובזכותה שבנו ארצה. לשם כך קבעה המדינה תאריך עברי אחרי שמחת תורה, שבו נתייחד עם האסון וחלליו.
2. אין שלום לרשעים
בשבוע שעבר ביקשתי להסביר את העסקה לאור ההיגיון של נתניהו שמדריך אותו מאז ומתמיד (תמיכה בינלאומית), במסורת אביו בנציון והרצל. כעת אנו מצפים לשוב חטופינו אהובינו לפני שמחת תורה במין סגירת מעגל. רבים הסיכויים לשינוי קולוסאלי במזרח התיכון. עם זאת אסור להתעלם מסיכוני ההסכם; עלינו לעמוד על המשמר. בשבעה באוקטובר הבנו סופית שיש לנו עסק עם ברברים. כך אמר רה"מ לא פעם. תרבותם אינה תרבותנו, ועילת קיומם אינה הטבת חייהם אלא רצח יהודים. זה שורש הקונספציה הרעה - שאם יקבלו תמיכה כלכלית, יעדיפו אותה על פני מלחמה וחורבן.
"אֵין שָׁלוֹם - אָמַר ה' – לָרְשָׁעִים", כך הנביא ישעיהו. הוא דיבר על בבל ונבוכדנאצר בטרם החריבו את ארצנו והגלו אותנו. בבל הייתה ציוויליזציה מרשימה, ובכל זאת הנביא התווה קו בוהק שהפריד בינינו לבינם. על אחת כמה וכמה ביחס לחבורת הרוצחים והאנסים צמאי הדם הנמצאים על גבולנו. השבוע הם חגגו בשבעה באוקטובר. זאת, כשעזה חרבה, חיזבאללה, משענתם, הובס, סוריה של אסד איננה ואיראן הוכתה שוק על ירך. על מה חגגו באוהליהם הדולפים מגשם לנוכח חורבות בתיהם במה שהיה פעם רצועת עזה? על רצח יהודים, שריפת תינוקות, עריפת ראשי בנינו ואונס בנותינו. מבחינתם, החורבן והמוות היו שווים, ובלבד שהשפילו את היהודים ליום אחד.
3. נחשים לא מתחרטים
במלאת שנתיים לטבח פורסמו כמה וכמה "חשבונות נפש" של עזתים ותומכיהם. בכל אלה לא ראיתי אפילו גינוי או חרטה אחת על האכזריות הבלתי נתפסת של הברברים. משום כך אי אפשר לסמוך עליהם שיקיימו את תנאי העסקה ועזה תהיה סוף סוף סינגפור של המזרח התיכון. בסיפור "בראשית" אלוהים נותן הזדמנות לאדם ולאישה להסביר מדוע חטאו. לא כך באשר לנחש, אלוהים לא שואל "מדוע עשית זאת?" - הוא מעניש מיד, שכן, עם נחשים לא נושאים ונותנים אלא מקצצים את ראשם. נקווה שיחזרו חטופינו, ולאחר מכן עלינו לסלק את אויבינו מגבולנו ולהמשיך להילחם בהם בכל פעם שירימו ראש. תיכתב זאת לדור אחרון!
4. עניין לפסיכיאטרים
השבעה באוקטובר לימד שאסור בשום מצב להתיר הקמת "מדינה פלשתינית". עזה היתה הניסיון האולטימטיבי דה פקטו של מדינה כזו, והיא עוד בגובה פני הים. תארו לכם "עזה על סטרואידים" ברמאללה, בגובה של 900 מטר מעל פני הים – ישות טרור אסלאמיסטית המשקיפה ישירות אל מרכזי האוכלוסייה הגדולים ולשדה התעופה הבינלאומי שלנו. מה שהיה בגבולנו הדרומי, יחוויר לעומת מה שעלול להתפוצץ עלינו מגב ההר. שנתיים לאחר הטבח, נשמעים בתוכנו קולות בעד מדינה כזאת. הם מועטים, אבל חייבים לעמוד על המשמר. בינתיים כדאי להפנות את תומכי הרעיון לטיפול פסיכיאטרי.
5. לא להירדם בשמירה
ועוד לקח לשנן: לא לשקוט על שמרינו ולהניח שאם יש שקט אצל האויב, אז כנראה שאנחנו בסדר. הבנו שאין תוכן אחר לחייהם לבד מרצח יהודים והשמדת מדינת ישראל. לכן, הנחת היסוד הקבועה צריכה להיות שבכל רגע נתון הם פועלים לממש את מאווייהם. אם שקט מצדם, כנראה שהם מכינים מלכודות מוות, מבריחים כלי נשק, מייצרים טילים, חופרים מנהרות ומתאמנים לפלישה הבאה.
בעקבות מאורעות תרפ"ט (1929), כתב המשורר עמנואל הרוסי לבנו אבנר שיר ערש על פי מנגינה של חסיד חב"ד אהרן חריטונוב (שאומצה לפיוט הסליחות ליום הכיפורים "כי הנה כחומר ביד היוצר"): "...שְׁכַב בְּנִי, שְׁכַב, אַל תִּירָא,/ כָּל הַמּוֹשָׁב עֵר./ אִמָּא גַּם כֵּן בַּשְּׁמִירָה,/ תָּגֵן עַל בְּנָהּ אַבְנֵר.// בּוֹעֶרֶת הַגֹּרֶן בְּתֵל יוֹסֵף,/ וְגַם מִבֵּית אַלְפָא עוֹלֶה עָשָׁן/... לַיְלָה, לַיְלָה, לַיְלָה אֵשׁ/ תֹּאכַל חָצִיר וָקַשׁ,/ אָסוּר, אָסוּר לְהִתְיָאֵשׁ/ מָחָר נַתְחִיל מֵחָדָשׁ.../ שָׁם בַּגֹּרֶן יִשְׁמֹר הָאָב./ הִנֵּה תִּגְדַּל, תִּהְיֶה גִּבּוֹר,/ תֵּצְאוּ לַשְּׁמִירָה אָז יַחְדָּיו...". דור ההורים מעביר את האמת המרה לדור הבא. כ-100 שנים מאז, ולאחר אינספור ניסיונות לשלום, נדע: אסור להתייאש ולהירדם בשמירה. מה שהיה עם אויבינו, הוא שיהיה. נילחם בהם ועם זאת נמשיך לבנות ולהיבנות בארץ חמדת אבות. סבלנות דרושה לנו. ואמונה.
