ב־7 באוקטובר 2023 אושוויץ נפתח מחדש. שנתיים אחרי, המצב הפוך. איראן בלי תוכנית גרעין, חיזבאללה על הגחון בלי נסראללה, צה"ל בסוריה, עזה הרוסה. הישגים של מעצמה, מחיר של מדינה קטנה.
שנתיים של מלחמה, שבע חזיתות, 360 אלף חיילים במדים, 150 מיליארד שקל באוויר, אלפי הרוגים, עשרות אלפי פצועים. והעולם? העולם מודאג מהפלשתינים. הסיפור הישראלי תמיד אותו סיפור. אנחנו מנצחים בשטח ומפסידים במסכים. העולם מוכן לסבול אותנו רק בפיג'מות.
צה"ל של 2025 זה לא צה"ל של 7 באוקטובר 23'. צה"ל התעורר. זה ההבדל. מעבר בין שבע זירות? חלק. מעזה ללבנון, מלבנון לסוריה, מסוריה לאיראן. בלי להתבלבל, בלי לאבד קצב. גמישות של צבא שזוכר למה הוא קיים.
צבא היבשה הוכיח את עצמו, דור הניצחון נלחם והקריב. אנחנו חייבים להם הכל. הטילים האיראניים גילו שהפיזיקה הישראלית עובדת. הביפרים. נסראללה, סינוואר, דף, הנייה, שוקר, כולם הסתלקו באש ישראלית. המודיעין חזר לעצמו. הכישלון של אוקטובר הפך לחגיגה של דיוק.
איראן בלי גרעין. 40 שנה של עבודה נעלמו בלילה אחד. יתחילו מחדש? בטוח. אבל אנחנו כבר יודעים את הדרך למתקנים. הצבא עושה את שלו. זה מה שעובד.
מה לא עובד?
ההסברה הישראלית היא לא אסון בהילוך איטי, ההסברה מתה. נקודה. במלחמת התעמולה שלחנו חסקה מול ארמדות. אנחנו לא באירוע. 40 שנה האוניברסיטאות האמריקניות מלמדות שישראל היא השטן, מה ציפיתם שייצא הפעם? קולה?
המשך המערכה מחייב התארגנות הסברתית אחרת, בארה"ב זה מחייב פעילות באוניברסיטאות ובכנסיות. תחשבו צ'רלי קירק, לא איפא"ק. בסבבי הבחירות האחרונים, איפא"ק התפארה בהדחת אויבי ישראל. זה חרב פיפיות. עכשיו כולם יודעים את הכתובת. כל אנטישמי עם טוויטר יודע את מי להאשים. הלובי היהודי הופך מנכס לנטל.
למרות 7 באוקטובר, המתח הפנימי לא דעך. השמאל ממשיך את מה שהתחיל לפני יותר ממאה שנה. בקפלן כל שבת "הדמוקרטיה בסכנה". אותם אנשים, אותם דגלים, אותן צעקות.
כתבתי על זה כל כך הרבה פעמים שנראה לי מיותר לכמת את רמת השנאה והחומציות. נסכם שמי שמכנה את בני הציונות הדתית "אוכלי מוות" לא חש חלק מעם ישראל. אין בו אהבת ישראל. הוא התנתק מחללית האם.
אכיפת החוק בישראל נותרה בררנית. היועמ"שית רואה הכל, חוץ ממה שהיא לא רואה. והיא לא רואה הרבה. היועמ"שית עסוקה. יש לה עבודה חשובה. להגן על המערכת הרקובה, לא על המדינה. על המערכת. יש מי שמותר לו להדליף לחו"ל ידיעות שלא עברו צנזורה ויש מי שנעצר במעצר שב"כ. יש לנקות את האורוות.
החוסן הלאומי? תלוי באיזה צד אתה. יש כמה מדינות כאן. אחת נלחמת, אחת מפגינה, אחת לומדת תורה. והמעמד הבינוני? הוא נושא על הגב את הכל - מילואים, מיסים, יוקר המחיה.
ומילואימניקים מתפרקים. 300 ימי מילואים. העסק נסגר, הזוגיות בקריסה. והמדינה? מחפשת פתרונות יצירתיים. כאילו יש פתרון יצירתי לזה שאין מספיק חיילים. העובדה שהחרדים לא הפנימו את גודל השעה, מחפירה. חוק הגיוס אינו בשורה אבל הוא התחלה. כפי שכתבתי בעבר (אני יודע שזה נשמע מחורבן) התיקון חייב להיות הוליסטי וגדול, ואת זה לא ניתן להשיג בממשלות צרות ובאווירה של חרם פוליטי.
איראן לא הלכה לשום מקום. תוכנית הגרעין נהרסה אבל הרצון בוער שם כמו תמיד. 40 שנה של השקעה לא נזרקות לפח בגלל כמה פצצות ישראליות. הם כבר על קרני הדילמה, אם להשקיע בחידוש תוכנית הגרעין או בחברה האזרחית.
אותן מדינות אירופיות שמפעילות לחץ על מדינת ישראל בעניין הפלשתיני גם הפעילו מחדש את הסנקציות של מועצת הביטחון על איראן. עולם מורכב.
החות'ים בתימן ממשיכים כרגיל. הסעודים הפציצו אותם שבע שנים. לא עזר. אנחנו מפציצים את הנמל. הם מפציצים את אילת. הפתרון? לא בחודיידה. בטהרן. וגם תנסו לשרוף להם את הגת.
חיזבאללה בלי נסראללה ואחרי הביפרים. אבל אסור לטעות. הם לא נעלמים. איראן תזרים כסף. הנשק יגיע. לאט, בשקט, דרך סוריה ועיראק. בעוד חמש שנים הם יחזרו. אלא אם כן נהיה שם כל הזמן, כמו שאנחנו מולם עכשיו. זה המבחן, האם נהיה שם?
מצרים וירדן על הגדר. המשטרים עדיין יציבים. הרחוב רותח. א־סיסי מחזיק בכוח. בירדן, המלך רועד. עוד כמה תמונות מעזה, עוד כמה הפגנות בקהיר ובעמאן ונשמע רטוריקה מאיימת יותר. זה עלול להגיע עד לכדי ניתוק יחסים ובתנאים מסוימים מלחמה (NEVER SAY NEVER).
מחיר המדינה
הסביבה לא השתנתה. רק למדה. הם יודעים שאנחנו חזקים, הם גם יודעים שאנחנו עייפים. אסור להירדם שוב. צה"ל צריך לגדול. צה"ל צריך חיילים, לא אפליקציות. אנשים, חיילים. הייטק זה יפה, טילים חכמים זה נהדר, אבל המלחמות הגדולות לא נגמרו. צריך לוחמים. והלוחמים האלו לא יכולים להיות אותם 300 אלף כל הזמן.
חמאס חייב להיעלם. לא להיחלש, לא להיפגע. להיעלם. וגם הפשע המאורגן הערבי. הפיכת קנים היא לא הזיה, היא הפנטזיה כעת בכל המזרח התיכון.
הדיפלומטיה עובדת. מפתיע, אבל עובדת. הסכמי אברהם שורדים את הגופות בעזה. הסעודים עדיין מדברים איתנו. בשקט, אבל מדברים. זה נכס. צריך לשמור עליו.
הלקחים ברורים. כתובים בדם באותיות של קידוש לבנה. השאלה היא כמה זמן נזכור? כי אחרי יום כיפור זכרנו עשרים שנה. אחרי לבנון השנייה זכרנו עשר. אחרי צוק איתן? חמש.
המלחמה לא נגמרה. היא רק משנה צורה. מעזה לטהרן, מהשטח לקמפוסים, מהקרקע לתודעה.
אז מה בסוף?
ניצחנו? כן!
אבל זו לא השאלה הנכונה. השאלה הנכונה: מה הלאה? והתשובה: אותו דבר. רק יקר יותר. זה המחיר של להיות יהודי עם מדינה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו