יש הרבה רגעים בספרה של רייצ'ל גולדברג־פולין שמותירים אותך בלי אוויר. אחד מהם, לקראת סופו, מתאר מפגש מקרי לכאורה על קברו של הירש בהר הרצל בין משפחתו, שהגיעה לשם כמעט במקרה, לבין זוג גרמנים, אוהדי כדורגל, שהכירו בהפגנות למען שחרורו מהשבי.
השניים, ליאונרד ואלכס, אוהדי קבוצת הכדורגל בעיר ברמן, הקבוצה־האחות של הפועל ירושלים שאותה אהד הירש, הגיעו למשחק בארץ והחליטו להקדים ולבקר בקברו. הם רצו להודות לו על שהכיר ביניהם, והותירו אחריהם שני פתקים. אלכס כתבה: "הירש היקר, איזה נוף מקסים יש לך במקום מנוחתך. איפה שלא תהיה ברוחך, אני מקווה שאתה שמח ושיש לך קליטה טובה כדי לצפות במשחקים". וליאונרד כתב: "תודה שעוררת בי השראה להילחם למען אור, אהבה ושלום".
מאות משתתפים באזכרתו של הירש גולדברג-פולין // צילום: יוני ריקנר
"זיווג משמיים" קראה רייצ'ל לפרק שבו מתואר המפגש על קברו של בנה. "זה היה מפגש מאוד משמעותי בשבילי", היא מספרת. "ליאונרד אמר לי: 'אני יודע שבמסורת שלכם, מי שמשדך שלושה זוגות - מקבל מקום יותר טוב בגן עדן'. ואת המילים האלה, 'גן עדן', הוא אמר בעברית. ואז הוא הוסיף: 'אני יודע שלהירש כבר יש מקום בגן עדן, אבל עכשיו יש לו מקום אפילו טוב יותר, כי הוא היה השדכן שלנו'".
אהבה וכאב
קראתי את ספרה של גולדברג־פולין במהלך החג בנשימה אחת. המהדורה האנגלית שלו ("WHEN WE SEE YOU AGAIN") הפכה בן־לילה לרב־מכר בארה"ב, ועכשיו יוצא לאור התרגום העברי - "כשנראה אותך שוב" (הוצאת כנרת, זמורה דביר). האתגר עבורה היה להעביר את המילים ואת התחושות משפת־האם שלה ומהשפה שבה הן נכתבו, באנגלית, לעברית.
היא מצטטת מישהו שאמר שלקרוא תרגום זה "כמו לנשק מישהו מבעד למטפחת". זה לא הדבר עצמו. משהו מהמקור הולך לאיבוד. כשנפגשנו בראשית השבוע בירושלים אמרתי לה שהמשימה בוצעה בהצלחה. התחושות שלה מועברות בבהירות.
"אני חושבת שבסופו של דבר הספר עוזר לתת תשובה לשאלה הכי פשוטה, הכי בסיסית והכי קשה שנשאלתי: 'מה שלומך?' זו שאלה מנומסת, מתוקה, מאוד כנה. אנשים באמת מתכוונים לזה. אבל בתוכי אני חושבת 'מה, אתה עיוור?'"
שאלתי אותה אם היא אוהבת את הספר. היא ענתה שקראה אותו רק פעם אחת. "לקרוא אותו זה כמו לתלוש את עורי מעל הגוף, אז אני לא יודעת אם 'אוהבת' היא המילה שהייתי משתמשת בה כדי לתאר את תחושותיי בנוגע לספר. אני לא חושבת שזה ספר שמתחבב על הקורא.
"אני יודעת לומר מה הספר הוא לא. הוא לא ממואר, הוא לא חשיפה, זה לא 'הוא אמר ככה והיא עשתה ככה'. הוא לא סיפור גבורה על היותי מרוסקת ועל התרוממותי מהעפר כמו עוף החול והפיכתי לסמל של חוסן. זה לא שום דבר כזה. הספר עוסק בשני דברים: אהבה וכאב, ולכן הוא גם מורכב. אני מופתעת מהתגובות שאנחנו מקבלים, אבל גם מבינה שכאב הוא סוג של דבק שמאחד בין בני אדם".
אמרתי לה שאחד הדברים המפתיעים בספר, ואולי לא, הוא שאין בו כעס, ואין בו האשמות. היא השיבה שזה לא התאים בספר כזה. שיש מקום גם לתחושות האלה, אבל בספרים אחרים. הספר הזה נועד למשהו אחר.
"כתבתי אותו כדי להפסיק למות כאן ועכשיו. כולנו מתים בסוף, אבל אני הרגשתי שאני מתה ממש עכשיו, כאילו אני נחנקת. כאילו אני טובעת. והייתי לבד בתוך תחושת המוות הזו, למרות שהייתי עם ג'ון ועם הבנות. בסוף היה לי ברור שאני כבר לא מסוגלת לשאת את המשקל. לא הייתי חזקה מספיק. הברכיים שלי קרסו. פשוט לא יכולתי לשאת יותר. זה כמו כשמרגישים מאוד חולים. כשהייתי קטנה, אבא שלי ואני חלינו יחד והוא נתן לי תרופה שגורמת להקאות. אכלנו משהו יחד, ואז אבא נתן לי את הסירופ כדי שהאוכל ייצא. כדי שאוכל לפלוט אותו. הוא אמר: 'אני מבטיח לך, את תרגישי טוב יותר אחרי שזה ייצא'".
וזה עזר לך?
"כשהתחלתי לכתוב וזה לא היה ספר, זו היתה רק כתיבה, זה היה מפלט לכאב. דרך להוציא אותו. הרבה אנשים שואלים אם הכתיבה היתה קתרטית, אם זה ריפא, אם זה עזר. אני לא יודעת אם הכתיבה מרפאת, אבל אני יודעת שלתיאור הסבל יש כוח. היה לי יעד ברור, ולא כתבתי עם קורא מסוים לנגד עיניי. הספר הפך למעין מכתב אהבה להירש עטוף בכאב, או אולי מכתב כאב טבול באהבה.
View this post on Instagram
"אין במכתב הזה עוגן של כעס. וזה לא משום שאני מכחישה אותו או דוחקת אותו הצידה. זו פשוט לא הדרך שבה אני מתהלכת בתוך המצב הזה. אני פתוחה לכעס, תאמין לי. אני מבינה שלהתכחש לכל מרכיב נפשי בחוויה הזו רק יפגע בי. כשהירש היה בשבי, לא יכולתי להיות פתוחה לרגשות המציפים האלה. כדי שג'ון ואני נוכל לרוץ לקצוות העולם, כדי שנוכל לפגוש את כל האנשים שפגשנו, לבקש, להתחנן, לעשות הכל כדי להציל אותו - היינו חייבים לקום בכל בוקר ולדחוק הצידה את הפיגוע בהילוך איטי שעברנו. את העינויים. היינו צריכים להגיד לעצמנו שאין לזה מקום עכשיו. שאם ניכנע לרגשות, לא נוכל להציל אותו. עכשיו, כשאני במקום אחר לגמרי מאז שהירש נהרג, אני פתוחה לכל מה שיגיע - רגשית, נפשית, רוחנית, פיזית. כל מה שיבוא, אני אתן לעצמי לחוות".
שאלתי אותה מה היא רצתה שהקורא יחווה בספר. "כלום", היא ענתה. "רק שזה ייצא ממני. למעשה, אני זוכרת שאמרתי לעורך שלי ב־Random House: 'מי בכלל ירצה לקרוא ספר כזה? זה רק כאב ואהבה. למה שמישהו ירצה את זה?'. שאלתי את המטפל שלי את אותה השאלה, והוא ענה: 'כי את סוף־סוף אומרת את האמת. זה החסד הגדול ביותר שאת יכולה לעשות'.
"אני לא מבינה מה זה אומר. בכנות, אני לא יודעת מה זה. אבל מאז שהספר יצא, רק לפני חודש, קיבלנו אלפי הודעות מאנשים שכולים מכל העולם. אנשים שחוו אובדן מסוגים שונים. הורים שכולים, אבל לא רק. הורים שקברו את ילדיהם מסיבות שונות - סרטן, התאבדות, מנות יתר, תאונות דרכים, 7 באוקטובר, משפחות של חטופים. ולא רק יהודים. יש איזו חוויה אוניברסלית סביב סבל שמעוררת כמעט תביעה להחלמה, לחסינות.
"פגשתי כאן אישה צעירה בשם אוריה, שכותבת ספר על פילוסופיית האבל. אמרתי לה שאני מרגישה שיש כמו אובססיה להחלמה, לשיפור, להתקדמות. והיא ענתה שכן, קוראים לזה 'רעילות חיובית', Toxic positivity. נדהמתי, ומאז אני לא מצליחה להפסיק לחשוב על זה: על הרעילות שבחיוביות כפויה. ברור שאנשים שאוהבים אותנו רוצים שנרגיש טוב יותר. ברור.
"חזרתי הביתה אחרי פגישתי עם אוריה, וכל הדרך, שבע דקות נסיעה, שיננתי את המילים 'רעילות חיובית', 'רעילות חיובית'. זה היה כמו כשלא מרגישים טוב אבל לא מצליחים לשים את האצבע על מה בדיוק הבעיה, ואז לבסוף הרופא אומר 'עשינו בדיקה - יש לך קוביד', או 'זו דלקת גרון'. פתאום יש שם למה שאת מרגישה. אמרתי לעצמי, 'אני חווה רעילות חיובית מאנשים שאוהבים אותי, וגם מאנשים שלא מכירים אותי אבל בכנות מאחלים לי טוב'.
"הגעתי הביתה ושאלתי את גוגל 'מה התרופה לרעילות חיובית? מה הנוגדן?', כי אם זה מושג אמיתי, חייב להיות לזה מרפא. התאהבתי במושג. אמרתי 'זאת אני'. כי אני אופטימית מטבעי, אבל אני אופטימית חבולה. אני אופטימית טרגית. אני שונאת את המילה 'טריגר', אבל יש סביבי איזו צריבה. אנשים יודעים שאני עטופה במשהו טרגי, בילד יפהפה שסופו היה מר. בזה אני עטופה, ולכן אני אופטימית־טרגית. בדקתי מי טבע את המושג הזה, וגיליתי שזה ויקטור פרנקל. הניסוח הזה הרגיש ממש כמו מתנה משמיים.
"אני נוגעת בזה בספר דרך כריסטופר ריב, 'סופרמן'. הוא שבר את הצוואר והפך למשותק. הוא אפילו נזקק למכונת הנשמה. אף אחד לא היה ניגש אליו שלוש שנים אחר כך ושואל: 'נו, אתה כבר במצב טוב יותר? אתה יכול להזיז את הרגליים? לנקוש באצבעות?' זו היתה פרוורסיה לעשות כזה דבר. זה לא אומר שלא היו לו חיים יפים, שמחות, ברכות וצחוק. זה רק אומר שהוא תמיד נשאר שבור באסון הזה. אנשים שכולים לעולם יישארו שבורים במידה מסוימת. אני מדברת בשם עצמי עכשיו: יהיה יומרני מצידי להניח שכל מי שאיבד מישהו יקר מרגיש כך. הלוואי שלא. הלוואי שיש אנשים שאומרים 'מצבי טוב'. באמת הלוואי. הייתי רוצה לשאוף לזה. זה יהיה נהדר.
"אני חושבת שבסופו של דבר הספר עוזר לתת תשובה לשאלה הכי פשוטה, הכי בסיסית והכי קשה שנשאלתי: 'מה שלומך?' זו שאלה מנומסת, מתוקה, מאוד כנה. אנשים באמת מתכוונים לזה. אבל בתוכי אני חושבת 'מה, אתה עיוור? אתה לא רואה את הסכין הענקית שתקועה לי בחזה? את הגרזן שנעוץ לי בלב?' אבל הם באמת לא רואים. אני לא יכולה לכעוס על אנשים שלא רואים.
"זה כמו לכעוס על אדם שנולד עיוור כי הוא לא יודע מה זה כחול או אדום או צהוב. אפשר לנסות להסביר, אבל זה כמעט בלתי אפשרי להסביר לעיוור צבע. אני מנסה להסביר מה זה הכאב הזה, מה זה הסבל הזה, מה זו ההתנפצות הזאת. הספר הוא ההסבר למה זה. אמנם זו תשובה מאוד ארוכה, וזה די גס רוח לענות למישהו: 'מה שלומי? הנה ספר', אבל באמת נדמה לי שזו מהות הספר".
קרן אור
היא מדברת בגילוי לב, בדיוק כפי שכתבה את הספר. האהבה שלה, הכאב שלה, מונחים שם, חשופים לגמרי. היא מספרת שמעולם לא נכנסה למיגונית שממנה הירש נחטף.
"בעבר אמרתי 'בלי כאב יותר, רק אהבה. בלי כאב, רק אהבה'. אבל הבנתי שזו לא המציאות. המציאות היא שהכאב כאן. אז במקום לנסות להתכחש לו, אני אומרת להירש שאני צריכה שיישא אותו איתי. ואז זה מרגיש כמו שותפות. כאילו הוא עוזר לי"
"המקום הזה פשוט לא מדבר אלי בכלל. הוא מרגיש לי כמו מקום של בלבול עצום. אני לא יודעת, אבל זה פשוט לא מרגיש לי כמו מקום שקשור בהירש. הירש היה במיגונית פחות משעה. היא לא מייצגת סיפור חיים שלם. זה לא המקום 'שלו'. אני לא חושבת שלהיות בה יעזור לי, אני חושבת שזה רק יפגע בי, ואני כואבת מספיק.
"זה מגיע בדרכים אחרות, אורגניות יותר. ביום חמישי האחרון, למשל, לא היו לנו מים חמים בבית. נכנסתי למקלחת בלי לבדוק קודם, ופתאום הרגשתי שהמים קפואים. ללא קשר לטמפרטורת המים, להתקלח תמיד קשה לי".
בגלל הירש.
"כי אני יודעת שהוא לא התקלח. ואם כן, זה היה מהר, והמים היו קרים, בתנאים נוראים, והיתה לו רק יד אחת, וכל הדברים האיומים האלה מרצדים לי בראש. אז באותו יום חמישי הייתי במקלחת הקרה, מנסה שרק הראש יהיה מתחת למים כדי שהקור לא יזרום על כל הגוף, ואני בוכה כי אני חושבת על הירש, אבל גם מנסה להזדרז. יש לי שתי ידיים, ובכל זאת אני בקושי מצליחה להתארגן. הכל מזכיר לי אותו.
"יש רב מוכר בניו יורק שאני מזכירה בספר, הוא אמר לג'ון ולי שאנחנו תמיד נהיה כמו יוסף בבור. גם אם יוסף כבר לא בבור, וגם אם הירש כבר לא במנהרה, אנחנו תמיד נישאר שם במובן מסוים".
את בוכה הרבה?
"אני בוכה כשהצורך עולה. אני נעשית רגשנית ודומעת בקלות, זה חלק ממני. אולי זו האמריקנית שבי".
אני לא יודע למה את חושבת שישראלים בוכים פחות.
"להפך, אני חושבת שישראלים בוכים בחיות ומכל הלב. זה משהו שאני אוהבת בישראליות. אני מעדיפה הלוויה ישראלית על פני כל הלוויה אמריקנית שהייתי בה. זה מעמד שאמור להיות סוער וטעון. אני חושבת שאנחנו טובים בזה. אנחנו, הישראלים, טובים בלהיות סוערים".
נחמד שאת אומרת "אנחנו הישראלים".
"כי אני גם וגם. להירש נשאר זכר קטן־קטן למבטא האמריקני. האות ר' - הוא אף פעם לא הצליח להשתלט עליה. החברים הכי טובים שלו קראו לו 'רֵייש'. באחד השירים של ענר (ענר שפירא, חברו הטוב ביותר של הירש, שהיה איתו בנובה ולחם בגבורה במיגונית עד שנהרג; י"ל), כשהוא מזכיר את כל החבר'ה, הוא כותב 'ינאי וגלעד ורועי ורֵייש'. תמיד נשארה לו הר' הקטנה הזאת. אבל חוץ מזה, אני חושבת שהילדים גאים להיות דור ראשון בארץ, ושיש להם יכולת להיות גם וגם".
אמרתי לה שאחד הקטעים החזקים בספר הוא המפגש שלה ושל ג'ון עם אור לוי, שחזר מהשבי בעזה. "שמתי לב בשיחה עם אור שאני יושבת על קצה הכיסא, ובשלב מסוים הרגשתי שכואבות לי העיניים. ואז הבנתי שזה כי לא רציתי להפסיד אף מילה. לא רציתי למצמץ. הוא היה האדם האחרון שנגע בהירש בעודו בחיים. ברגע שהם הבינו מי כל אחד מהם, הם קפצו וחיבקו זה את זה. כשאני חיבקתי את אור, חיבקתי בעצם את האדם האחרון שנגע בהירש ונשאר בחיים.
"אלמוג, אלכס, אורי, עדן וכרמל, גם הם נגעו בהירש, אבל הם מתו יחד איתו. נשאר רק אור. עבורי יש באור משהו כמעט לא מהעולם הזה. מאז שנודע לנו שהירש נהרג ועד הערב שבו פגשנו את אור, ביום ה־496, חיינו בתוך עינוי מתמשך, בחושך מוחלט, כמו קופסה בתוך קופסה, בתוך קופסה.
"מיכאל, אחיו של אור, התקשר לג'ון במוצאי שבת. הוא אמר שאור רוצה להיפגש איתנו. לא הצלחנו להבין למה אור רוצה לפגוש אותנו. הם הרי לא הכירו קודם. במיוחד כשהוא עצמו הרגע שמע את הבשורה הנוראה על אשתו והתאחד עם בנו. אבל אור אדם כל כך נדיב ברוח ובנפש, למרות כל מה שעבר.
"נכנסנו לפגישה בלי להבין למה אנחנו שם, ואז הוא התחיל לספר לנו דברים שלא ידענו. זה היה מטורף וגם מאוד מרפא. אני תמיד אראה בלילה הזה נקודת מפנה בחיינו. כי עד אז הנחתי שהירש היה שבור. אבל מה שאור נתן לי להבין זה שלא, הירש לא היה שבור. אור סיפר שכשאורי (דנינו; י"ל) והירש נכנסו למנהרה, הם צחקו. לצחוק אומר משהו, זה לא קול של אדם שבור.
"אור סיפר שהירש דיבר איתם על הספר של ויקטור פרנקל, 'האדם מחפש משמעות'. אני בכלל לא ידעתי שהירש קרא את הספר, ואני עצמי לא קראתי אותו עד אז. הירש אמר להם 'אם פרנקל שרד את השואה בזכות הרעיון הזה, גם אנחנו יכולים לשרוד. אנחנו צריכים רק למצוא את ה'למה' שלנו. לכל אחד יש 'למה'. ואז אפשר לעבור כל 'איך' שניצב בפנינו. ה'איך' היה גיהינום.
"הירש אמר לאור 'הלמה שלך זה הבן שלך, המשפחה שלך'. שאלתי את אור: מה היה ה'למה' של הירש? אור ענה: 'אתם. את וג'ון'. זו היתה עבורי מתנה מהעולם הבא. ניתנה לי זכות. הבנתי שאני צריכה למצוא את ה'למה' שלי כדי להמשיך לחיות בעולם הזה בלי הירש. הספר הדק של פרנקל הפך להיות ה'איך' שלי. הוא כלי שעוזר לי לחיות בעולם הזה. אני סוחבת אותו איתי לכל מקום. אני מקפלת שוב ושוב את אותם עמודים. הוא כבר מרופט. פעם עבדתי כספרנית באוניברסיטה - הייתי מענישה אדם שמחזיר ספר במצב כזה.
"זה רעיון יפהפה שבמשך 441 ימים אור, אלי, אלי-ה ואלון המשיכו לשאול זה את זה 'מה הלמה שלך היום?' לחשוב מה הייעוד של אדם לשארית חייו זה גדול מדי, זה מפחיד. אז אפשר לשאול מה ה'למה' שלי לחודש הזה, ואם זה גדול מדי - אז לשבוע הזה. ואם גם זה גדול מדי, אז רק להיום. ואם גם זה קשה מדי, אז לשעה הזאת".
"אני תמיד אראה בלילה שבו פגשנו את אור לוי נקודת מפנה בחיינו. כי עד אז הנחתי שהירש היה שבור. אבל מה שאור נתן לי להבין זה שלא, הירש לא היה שבור. אור סיפר שכשהירש ואורי דנינו ז"ל נכנסו למנהרה, הם צחקו. לצחוק אומר משהו, זה לא קול של אדם שבור"
אמרתי לה שצחקתי כשקראתי את החלק הזה בספר, וחשבתי לעצמי שכמה מוזר שבתוך המנהרה הזאת, בעזה, החטופים האלה למדו אנגלית בזכות הבן שלה. "זה באמת מצחיק. כשפגשתי לראשונה את אלי-ה כהן, הוא ניגש אלי ובאנגלית נהדרת אמר: 'אני מדבר אנגלית בזכות הבן שלך. אני חייב לחבק אותך'".
רייצ'ל אומרת ששימחה אותה מתנה נוספת שקיבלה מאור. "ישבנו כל כך קרוב אליו, אפילו יותר קרוב ממה שאנחנו יושבים עכשיו. הברכיים שלנו כמעט נגעו אלה באלה. ואז אור אמר לי: 'הירש שמע אותך. הוא שמע אותך. הוא שמע את הקול שלך'. שאלתי 'מה זאת אומרת?' חשבתי שאולי הוא ראה אותי באיזה ראיון. אבל הוא אמר 'ברדיו. בטלוויזיה. בעזה. הוא שמע אותך מדברת על מה שאתם עושים, עם מי אתם נפגשים, לאן אתם נוסעים. הוא שמע'.
"זה היה כל כך משמעותי עבורי, כי בימים הראשונים אחרי 7 באוקטובר חשבתי שבטח סיפרו להם שישראל הושמדה, שכולם מתו, שהם ארבעת היחידים שנשארו. בטח אמרו להם שאף אחד לא מחפש אותם, שלאף אחד לא אכפת. המחשבה הזאת עינתה אותי. כשקיבלנו את הסרטון, לראות אותו בלי יד, עם העצם החשופה, זו היתה התעללות נפשית. ואז, פתאום, 150 ימים אחרי שקברנו אותו, לגלות שהוא ידע. שהוא שמע. זו היתה מתנה משמיים. תודה לאל על זה. יצאנו מהפגישה עם אור בבית החולים אנשים אחרים".
"לחיות כמו טרזן"
שאלתי את רייצ'ל אם היא רוצה להגשים דברים שהירש רצה לעשות. היא אמרה שזה פחות בטבע שלה וביקשה שאקרא טקסט שהירש כתב, ושלא מופיע בספר: "בא לי ללכת לחופשיות, לטבע ולשלווה, לבקתה קטנה על שפת הים, לתאילנד, לדיג, לבקתה קטנה באמצע אפריקה. בא לי ללכת לג'ונגל לחיות כמו טרזן, לצאת מהבועה הירושלמית, ללכת לטבע אמיתי, למפלים ולהרים בדרום אמריקה. בא לי להיאבד ביער בצפון אמריקה, לקנדה ולאלסקה. לחיות בלי אנשים, בלי טלפונים, בלי מותגים, בלי עשיר ובלי עני. בא לי לראות את המקום שהכביש נהיה צר ונמוג, I walk a lonely road'".
אמרתי לה שהיא צריכה למצוא את המקום הזה, בתוכה. "זה מה שהתכוונתי", היא השיבה. "זה לא מקום אחד מוגדר. זה חיפוש שלא נגמר. זו משימת חיי להבין, לחפש את המקום הזה".
היא אומרת שהדנ"א שלה השתנה מאז שהירש נקבר. "פעם הייתי אומרת שאני לא מרגישה חלק מהעולם הזה. ואז חבר שלי אמר לי 'תפסיקי להגיד שאת לא שייכת לכאן. חלק ממך נמצא עכשיו בעולם האדמה'. כמו מטוס שיש לו ארבעה מנועים תקינים, הוא טס בצורה מסוימת. האם הוא יכול להמשיך לטוס גם עם שלושה מנועים? כן, אבל זו כבר טיסה אחרת".
את מרגישה חשופה יותר?
"אני לא יודעת אם 'חשופה' זו המילה, אבל אולי כן. אני מרגישה דברים אחרת עכשיו, כי אין לי יותר הגנה. ומצד שני, לפני כל זה היו לי חיים מאוד קלים במובן מסוים. הייתי מאוד אסירת תודה, וידעתי שאני מבורכת ושיש לי מזל. וגם היום אני עדיין מרגישה מבורכת ובת־מזל. באמת, אבל אני מתגעגעת לקלילות שהיתה בי. היא היתה נעימה מאוד. כמו שכבת ריפוד. כמו כרית הגנה".
את גם כותבת בספר "אני רוצה להרגיש את הכאב".
"נכון. ואני מאוד משתדלת. אני מדברת עם הירש כל היום, כל הזמן. ואני גם עונה לעצמי בקול של הירש, בקול אחר משלי. היה לו קול מאוד עמוק וצרוד. כשאני מתעוררת בבוקר, הדבר הראשון שאני אומרת זה 'מודה אני'. ואז אני אומרת: 'בוקר טוב, שמיים שלי. תן לי להרגיש את האהבה ואת האור שלך. שמור עלי, הגן עלי. תגן עלי מהכאב'.
"בעבר אמרתי 'בלי כאב יותר, רק אהבה. בלי כאב, רק אהבה'. אבל הבנתי שזה היה אידיאל, לא מציאות. המציאות היא שהכאב כאן. אז במקום לנסות להתכחש לו, אני אומרת להירש שאני צריכה שיישא אותו איתי. ואז זה מרגיש כמו שותפות. כאילו הוא עוזר לי.
"במהלך היום אני פונה אליו 'הירש...' אני רוצה להגיד את השם שלו, כאילו אני ממש מדברת אליו. ואז בשיחות בינינו הוא עונה לי 'כן, מאמא?' ואני שואלת 'אתה פה?' והוא עונה 'אני תמיד פה'. ואני תמיד מנמיכה את הקול כשאני עונה בשמו, כי ככה זה נשמע יותר כמוהו, 'אני תמיד פה, מאמא'.
"לפני כמה ימים אמרתי לו 'אני שונאת שאתה לא פה'. והוא ענה לי 'אני שונא שאת שונאת שאני לא שם'".
משפחה חדשה
שאלתי אותה אם היא מרגישה קנאה כשהיא פוגשת חטופים שחזרו. הרי גם הירש בקלות יכול היה לחזור, והוא לא חזר. היא השיבה שלא, שקנאה היא לא חלק ממנה, בטח לא כלפי החטופים שחזרו.
"כל מי שחזר נושא עימו סבל. טראומה. אולי זה ילווה אותם תמיד, ואולי הם ייחלצו מהטראומה. כל החטופים שדיברו איתי סובלים בדרכים שונות. ויש את 46 המשפחות שיקיריהן נכנסו לעזה בחיים, עשו הכל כדי לשרוד ובסוף הוחזרו בשקית. זאת קטגוריה אחרת של כאב והתנפצות.
"אני שמה לב שיש לי פחות ופחות במשותף עם הורים שילדיהם בבית, ישנים עכשיו במיטות שלהם. זה מה שרצינו. זה מה שנאבקנו עבורו. המטרה שלנו היתה תמיד הירש וכולם. גם אחרי שהירש נהרג, גם אחרי שהוא כבר נקבר שישה קילומטרים מהבית שלי, במשך 500 ימים המשכנו להגיע לבית הלבן. המשכתי לקיים פגישות שקטות, סמויות, נסתרות מעיני הקהל. אבל אני פחות מרגישה שותפות גורל עם הורים שילדיהם איתם.
"לא מזמן הייתי איפשהו, ומישהו אמר לי 'האבא של כך וכך כאן, אולי תלכי לדבר איתו'. לא הרגשתי חובה או צורך לעשות את זה. אני באמת שמחה בשביל אותו אב, אבל עכשיו אנחנו כבר מאוד שונים. אם הבן שלך ישן בבית, והבן שלי קבור שישה קילומטרים מהבית שלי, כבר אין לנו כל כך הרבה במשותף. אני רוצה שהבן שלך יהיה בבית, זו לא קנאה. זה פשוט שאני כבר לא יודעת מה השפה המשותפת בינינו.
"כשאני מדברת עם 45 המשפחות האחרות - במיוחד עם המשפחות של 'ששת היפים': אלמוג, אלכס, כרמל, אורי ועדן - אני מרגישה איתן שפה משותפת ושותפות גורל. אלה המשפחות שלי. גם אם אנחנו לא מדברים הרבה. אנחנו לא צריכים. אני עדיין מתפללת בשבילם פעמיים ביום. וכשאני מדליקה נרות בערב שבת, אני מדברת עם כל השישה. אני אומרת לכל אחד מהם 'עכשיו תלכו לעשות משהו יחד'.
"אני גם מדברת עם ענר היפה. אני תמיד קוראת לו 'ענר היפה', כי בשבילי הוא תמיד היה ענר היפה. אני מדברת עם יובל שהם (חברו מילדות של הירש, שהוריו חברים באותה קהילה ירושלמית, לוחם שריון שנפל בעזה; י"ל). האמת היא שלוקח לי הרבה זמן להדליק נרות. המשפחה שלי כבר יודעת 'אוי לא, אמא עוד לא סיימה הדלקת נרות'. אצל רוב האנשים זה לא לוקח כל כך הרבה זמן. אבל אני מדברת עם הרבה אנשים מתים".
השבת כל החטופים היתה משימת חייך, ואחרי 843 ימים היא הסתיימה. מה עכשיו משימת חייך?
"זו שאלה גדולה כמו 'מה הלמה שלך?' או כמו המשפט 'לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין לִבָּטֵל ממנה'. אני חושבת שמה שג'ון ואני מנסים עכשיו כל הזמן להבין הוא איך אפשר להיות חלק ממהפכה של טוב. מישהו כתב את זה לג'ון בבוקר ההלוויה של הירש, 'מהפכה של טוב', וזה ממש נחרט בו. כשחושבים על מהפכה, חושבים בדרך כלל על המהפכה האמריקנית או הצרפתית - אש, קלשונים, צעקות, כאוס. וכמובן יש מזה גם כאן בשפע. אבל אולי זו לא המהפכה שאנחנו צריכים. למה בעברית יש לאותה מילה 20 משמעויות? שמישהו יקרא לבן־יהודה וימציא מילה חדשה.
"מישהו אמר לי 'האבא של כך וכך כאן, אולי תלכי לדבר איתו', לא הרגשתי חובה או צורך לעשות את זה. אני באמת שמחה בשביל אותו אב, אבל עכשיו אנחנו כבר מאוד שונים. אם הבן שלך ישן בבית, והבן שלי קבור שישה קילומטרים מהבית שלי, כבר אין לנו הרבה במשותף"
"אני חושבת על עצמי כילדה, מנסה לעמוד באמצע הנדנדה, בדיוק במרכז, כדי לא ליפול לאף צד. זה קשה. גם פיזיקלית וגם רגשית. הרבה יותר קל ללכת לאחד הקצוות. אני לא מאשימה אנשים בקיצוניות. באמת שלא. הרבה יותר קל להיות קיצוני. בין אם זה ימין קיצוני ובין אם זה שמאל קיצוני - קיצוניות היא קיצוניות. אני לא חושבת שאנשים אוהבים לשמוע את זה, אבל מבחינתי זה אותו הדבר.
"ולכן אני חושבת שהמהפכה האמיתית היא דווקא בשאלות על האמצע. איך חוזרים לנסות להיות באמצע? איך חוזרים לדבר בלי לצרוח? איך חוזרים לראות את האלוהות באדם שמולנו, גם אם אנחנו לא מסכימים איתו? איך מפסיקים להשתמש בכיעור כשפת תקשורת? איך מפסיקים לדבר בשפת השנאה? הדברים האלה כבר יצאו מהשפופרת, אז איך מכניסים את משחת השיניים בחזרה פנימה? זו המשימה.
"ג'ון עובד על זה מאוד קשה. הוא מאוד יצירתי, מאוד אינטלקטואלי, ומנסה לחשוב על פתרונות אמיתיים. אני הרבה יותר רגשית. אני חיה היום במיוחד באמצעות דיבור על הכאב. לאפשר את הכאב. לא לנסות לתקן אותו. פשוט להסכים לחוות אותו. מעבר לזה, אני גם מאוד רוצה להיות אמא טובה לבנות שלי".
מה הירש היה אומר על הספר?
"ג'ון ואני מדברים על זה כל הזמן. אני חושבת שהסיבה שהוא כתב לנו ב־7 באוקטובר 'אני מצטער' היא שהוא חשב שהוא עומד למות. היום אנחנו כבר יודעים שבזמן שהוא כתב את זה ביד ימין, שהיא בכלל לא היד הדומיננטית שלו, ענר כבר נהרג. אנחנו יודעים שהיו שם 18 צעירים דחוסים בתוך המיגונית, והוא ראה אותם נהרגים מול העיניים שלו. הוא בעצמו היה פצוע, ואני חושבת שהוא פשוט האמין שהוא עומד למות. הוא כתב 'אני מצטער' על מותו כי הוא ידע כמה אהבנו אותו".
מצטער על זה שהוא עומד לגרום לכם סבל.
"כן. בדיוק. ואני חושבת שהוא היה אומר לנו עכשיו 'בבקשה, תחיו. תהיו מאושרים. תעשו יותר מאשר רק לשרוד. תחיו באמת. לא רק שהלב ימשיך לפעום, אלא לבחור בחיים'. אני באמת חושבת שזה מה שהוא היה רוצה בשבילנו. אני יודעת שקשה לו שאנחנו כואבים. אני יודעת את זה. אולי יום אחד זה יהיה אחרת. אבל כרגע זה לא".
