הסוד נחשף: איך ספורטאים שורדים מרתון?

מה מניע את הרצים במרתון להגיע לנקודת הסיום ולא להתייאש בדרך? מחקר רחב היקף של אוניברסיטת ניו יורק מצא שככל שהריצה מתקדמת ונהיית מאתגרת יותר, הספורטאים מתמקדים פחות במחשבות על משמעות המטרה ויותר באסטרטגיות של צמצום הקשב והתרכזות בפרטים המיידיים של הריצה, כמו קצב, נשימה וטכניקה.

רבים מניחים שכאשר העייפות מכה, המפתח הוא להזכיר לעצמך מדוע המאמץ שווה את זה או לחזור על הסיבה שבגללה התחלת לרוץ. אינסטינקט זה תואם שלטי מוטיבציה נפוצים, קלישאות של פסיכולוגיה ספורטיבית ועצות מאמנים. אך צוות החוקרים לפסיכולוגיה מאוניברסיטת ניו יורק, בהובלת פרופ’ אמילי בלסטיס, מצא כי האמונה במטרה לבדה אינה מספיקה, והאסטרטגיה שמביאה את הרצים לקו הסיום היא בעיקר מיקוד תשומת הלב.

בלסטיס, פרופסור חבר לפסיכולוגיה באוניברסיטה ומחברת ראשית של המאמר, הסבירה: "ככל שהריצה מתקדמת ונעשית קשה יותר, הרצים לא מעצימים את מידת ההרהור על 'למה' עליהם לסיים, אלא מצמצמים את תשומת הלב שלהם כדי להתמקד במשימה שלפניהם. תוך שהם שומרים בראש את הסיבות הכוללות, הם מגבירים את המיקוד באבני דרך ספציפיות ובמטרות משנה בתוך הריצה". לדבריה, מדובר בשתי אסטרטגיות קוגניטיביות שונות, האחת שומרת על ההקשר הרחב, והשנייה מחדדת את הביצוע המיידי, והן משלימות זו את זו.

המאמר שפורסם ב־ Journal of Experimental Social Psychology מהווה המשך למחקר קודם שנערך על ידי בלסטיס ועמיתיה, ובחן כיצד צמצום הקשב החזותי’, כלומר התמקדות בקו הסיום במקום בסביבה, מסייע לרצים להגביר את המאמץ ולשפר ביצועים.

במחקר הנוכחי סקר הצוות כ־1,000 רצים, חובבים ותחרותיים, שנטלו חלק במרוץ של 10 מייל ובכמה מרוצים של 5 קילומטרים. הרצים נשאלו מתי, במהלך המרוץ, השתמשו בקשב חזותי "צר" לעומת "רחב", ומתי נקטו בגישה של "איך" לעומת "למה". התוצאות הראו כי רצים מהירים נטו להתחיל עם מיקוד צר יותר בהשוואה לאיטיים, ושבמהלך המרוץ שדה הקשב של כלל המשתתפים הלך והצטמצם.

ג’ורדן דיילי, חוקר באוניברסיטת ניו יורק, ממחברי המאמר, הסביר: "אנשים בעלי חשיבה יישומית מתכננים צעדים ספציפיים, מנהלים פרטים כמו קצב או נשימה, ומתמקדים ב'איך' להשיג את המטרה. לעומתם, אנשים בעלי חשיבה מהורהרת בוחנים יתרונות וחסרונות, שוקלים חלופות ומעריכים את היתכנות המשך השגת המטרה. שתי צורות החשיבה קיימות, אך אינן זהות לאופן שבו הרצים ממקדים את תשומת לבם".

הרצים דיווחו שרצים מהירים יותר התחילו עם מיקוד צר יותר מאשר רצים איטיים יותר. באופן כללי, טווח הקשב הצטמצם ככל שהריצה התקדמה. בכל שלב, הרצים נטו לאמץ חשיבה יישומית יותר מאשר חשיבה מהורהרת, והדגישו את ה"איך" ולא את ה"למה". עם זאת, החשיבה לא עקבה אחר מיקוד הקשב. הקשב השתנה באופן חד במהלך הריצה, בעוד שהחשיבה השתנתה רק במעט.

מהמחקר עולה כי הקשב משתנה באופן חד במהלך הריצה, בעוד שהגישה המוטיבציונית משתנה רק במעט. כלומר, המחשבות על ה"למה" נותרו ברקע, אך מה שהכריע היה היכולת להתמקד ב"איך".

פרופ’ בלסטיס סיכמה: "מחקר זה מראה כי טווח הקשב והגישה המוטיבציונית הם כלים נפרדים העומדים לרשות הרצים כדי לתמוך באימונים ובביצועים. ההפרדה הזו מערערת את ההנחה האינטואיטיבית ש'אמונה במטרה' היא התרופה החזקה ביותר למאמץ גופני. לא האמונה או המוטיבציה המופשטת הם שמניעים את הרצים, אלא אסטרטגיות מעשיות לביצוע. השריר המנטלי החשוב ביותר הוא לא ה'למה', אלא ה'איך'".

יחד, הדפוסים מצביעים על כך שהקשב והגישה פועלים באופן עצמאי ומשמשים כאסטרטגיות נפרדות ככל שהמרוץ נהיה קשה יותר. "מחקר זה מראה כי טווח הקשב והגישה המוטיבציונית הם כלים נפרדים העומדים לרשות הרצים כדי לתמוך באימונים ובביצועים", אמרה בלסטיס. "ההפרדה בין הגישה המוטיבציונית לטווח הקשב הופכת את ההנחה האינטואיטיבית ש'אמונה במטרה' היא התרופה החזקה ביותר למאמץ גופני", הוסיפה.

"לא האמונה או המוטיבציה המופשטת הם שמניעים את הרצים, אלא אסטרטגיות מעשיות לביצוע. השריר המנטלי החשוב ביותר הוא לא ה'למה', אלא ה'איך'".