הגישה שיכולה לעזור לכם להפסיק לחשוב יותר מדי

החלטות מצטברות במהירות - ומהר מאוד הראש מתחיל להסתחרר בין אפשרויות, תרחישים ו"מה אם". בעולם שבו יש אינסוף בחירות, קל מאוד להיתקע במעגל של חשיבת יתר, ספק עצמי ואפילו רגשות אשם על כך שאולי בחרנו "לא נכון".

מומחים מסבירים שבלא מעט מקרים, אימוץ גישה שמעדיפה התקדמות על פני שלמות, באמצעות אסטרטגיית קבלת החלטות שנקראת Satisficing ("טוב מספיק") - יכול לעשות שינוי מפתיע: להפחית עומס נפשי, ולתת לנו את הבהירות הדרושה כדי להתקדם בביטחון.

מה זה בעצם Satisficing?

כשהחלטות מתחילות להרגיש כבדות ומעיקות, גישת ה"טוב מספיק" יכולה לעזור להוריד את מפלס הלחץ. מדובר בדרך קבלת החלטות שמתמקדת בבחירה שעונה על הצרכים שלנו, ולא בהשקעת זמן ואנרגיה אינסופיים בניסיון למצוא את האפשרות המושלמת.

"כשאנחנו ממוקדים בלמצוא את הבחירה הכי טובה, הפחד מתחיל להיכנס לתמונה - פחד מחרטה, פחד מלטעות, וזה עלול להוביל לשיתוק", אומרת קלואי בין, מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת.

לדבריה, גישת ה"טוב מספיק" שואלת שאלה עדינה ופשוטה יותר: מה עובד בשבילי עכשיו?
"השינוי הזה מאפשר לאנשים להתקדם ממקום רגוע וברור יותר, במקום להישאר תקועים בלופ של חשיבת יתר שמוזנת מלחצים פנימיים וחיצוניים". 

למה החלטות מרגישות לפעמים כל כך מציפות?

עודף אפשרויות עלול להציף את מערכת העצבים ולדחוף את המוח למצב של קיפאון. "במקום שתחושת הבחירה תהיה מעצימה, היא מתחילה להרגיש מסוכנת, כאילו כל החלטה עלולה להוביל לכישלון, אכזבה או לפגיעה במישהו אחר", מסבירה בין.

אצל אנשים עם נטייה לפרפקציוניזם, לריצוי או עם עבר של מערכות יחסים רעילות, ריבוי אפשרויות יכול להרגיש כמו מלכודת: כל בחירה מלווה באשמה, בושה או ביקורת עצמית. בשלב הזה, המוח עובר למצב הגנה, ומעדיף להימנע מסיכון במקום להתקדם.

החלטות שקשורות לזהות שלנו, לאחריות או לאופן שבו אחרים תופסים אותנו, נוטות להיות מורכבות במיוחד. "מי שגדל בתפקיד של 'האחראי', 'המצטיין' או 'זה שתמיד דואג לאחרים', חווה בחירות שמשפיעות על הסביבה ככבדות במיוחד", אומרת בין. "המוח מזהה אותן כהחלטות עם סיכון גבוה - וזה דלק לרומינציה".

איך סטרס מקשה עוד יותר על קבלת החלטות

בתקופות של לחץ, שחיקה, עומס בעבודה או טיפול באחרים, מערכת העצבים נכנסת למצב הישרדותי, והיצירתיות נדחקת הצידה. היכולת הקוגניטיבית, הרגשית והפיזית מצטמצמת.
במקום לעזור לנו לפעול, המוח מתמקד בהימנעות מטעויות - מה שעלול להוביל לקיפאון. "חשיבת יתר וחוסר החלטיות הם תגובות הגנתיות", אומרת בין. "הגוף בעצם אומר: 'זה עדיין לא מרגיש בטוח'".

הלחץ גם מצמצם את זיכרון העבודה שלנו. "קשה יותר להחזיק כמה אפשרויות בראש, להשוות ביניהן, או לשאת את העובדה שיכולות להיות כמה בחירות טובות", מוסיפה ד״ר אן וולש, פסיכולוגית קלינית, מאמנת מנהלים ומחברת הספר Ambitious Mother.

מתוך רצון להרגיש בטוחים יותר, אנחנו מחפשים עוד מידע ואישורים, אבל זה עלול דווקא להאט את קבלת ההחלטות, ולהפוך גם בחירות יומיומיות לשיפוט על הערך או הזהות שלנו.

איך גישת ה"טוב מספיק" עוזרת בפועל

פרפקציוניזם מחזיק את המוח במצב מתמיד של בדיקה, הערכה, דמיון של תרחישים חלופיים וספק עצמי - מה שמעמיס מאוד על המערכת הקוגניטיבית.

גישת ה"טוב מספיק" מזמינה אותנו להכיר במגבלות שלנו, לכבד את הצרכים והיכולת הנוכחית, ולהפסיק לחפש ברגע שהגענו לרף שהגדרנו מראש.

"פרפקציוניזם לא מתייחס באמת לזמן ולגבולות שלנו", מסבירה וולש. "בגישת ה'טוב מספיק' אנחנו בוחרים באופן מודע מה חשוב עכשיו. לפעמים צריך מצוינות, ולפעמים פשוט צריך שזה יהיה גמור".

בנוסף, הגישה הזו עוזרת לעצור רומינציה. "חשיבת יתר ניזונה מהחלטות שנשארות פתוחות ומהאפשרות לדמיין 'מה היה קורה אילו'", אומרת וולש. "גישת ה'טוב מספיק' יוצרת סגירה, וזה קריטי כדי לעצור את ההרצה המנטלית החוזרת". 

כאשר ההחלטות תואמות לערכים ולמגבלות שלנו, קל יותר להישאר מקורקעים ולהפחית ספקות.

למה התחושה הרגשית שונה מפרפקציוניזם

למרות שפרפקציוניזם שואף לתוצאה טובה יותר, הוא גובה מחיר רגשי גבוה. כשהכול מרגיש קריטי, אנשים חיים בדריכות מתמדת. גישת ה"טוב מספיק", לעומת זאת, מפחיתה לחץ בכך שהיא מנרמלת מגבלות ופשרות.

גם חרטה פועלת אחרת. רבים מאמינים שפרפקציוניזם מגן מפניה, אך בפועל פרפקציוניסטים חווים יותר חרטה, כי שום תוצאה אינה מושלמת. "מי שמאמץ גישת 'טוב מספיק' חווה פחות חרטה, כי ההחלטות מתקבלות מתוך כוונה ומודעות למחירים ולוויתורים", אומרת וולש.

גם הסיפוק משתנה. פרפקציוניסטים כמעט שלא עוצרים לחגוג הצלחה, הם מיד ממשיכים ליעד הבא. "גישת ה'טוב-מספיק’ מאפשרת להכיר במה שכבר נעשה ובמאמץ שהושקע", מסבירה וולש. "יש מקום למנוחה ולסיפוק אמיתי - ולא לדחייה אינסופית של תחושת הערך עד שיגיע משהו מושלם, מה שלרוב לא קורה". 

באילו החלטות הגישה הזו מתאימה במיוחד?

"גישת ה'טוב מספיק' יעילה במיוחד בהחלטות שיש להן הרבה תוצאות סבירות, ושבהן המחיר של חשיבת יתר גבוה מהתועלת שבמציאת האפשרות המושלמת", אומרת הפסיכותרפיסטית סייג’ גרייזר.

כך, לדוגמה, בחירת בגדים לעבודה: החלטה עם סיכון נמוך והרבה אפשרויות סבירות. גם ביום חשוב, בגד נוח והולם הוא לרוב לגמרי מספיק, וחוסך אנרגיה מנטלית למשימות משמעותיות יותר.

גם מיילים הם מוקד נפוץ לפרפקציוניזם. רבים משקיעים זמן רב בניסוח מושלם, כשמסר ברור ומכבד היה עושה את העבודה. "תגובה 'טובה מספיק' היא כמעט תמיד מספקת", אומרת גרייזר, "ועריכה אינסופית רק מוסיפה לחץ בלי לשפר את התוצאה". 

איך להימנע מחשיבת יתר אחרי שבחרנו ב"טוב מספיק"

המעבר לגישה הזו עשוי להרגיש לא נוח בהתחלה, כי הוא דורש הסכמה לפלט לא מושלם. לכן, גרייזר ממליצה להתחיל בקטן. אחת הדרכים היא להגדיר מראש מה נחשב "טוב מספיק" ולהפסיק לחפש ברגע שמגיעים לשם.

"כשאפשרות עומדת בקריטריונים, בוחרים בה וממשיכים הלאה", היא אומרת. "זה יוצר תחושת ביטחון ומבנה - והבחירה מרגישה מודעת, לא רשלנית". 

לאחר קבלת ההחלטה, חשוב להסיט את הקשב, במיוחד אם עולה דחף לבדוק מחדש. "לקרוא להחלטה 'סגורה' עוזר לעצור את הרצון לפתוח אותה מחדש, ושם לרוב מתחילה חשיבת היתר", מוסיפה גרייזר.

בסופו של דבר, גישת ה"טוב מספיק" לא עוסקת בוויתור, אלא בהגנה על האנרגיה המנטלית שלנו. "כשאנחנו שומרים על האנרגיה הזו, אנחנו מצליחים להתרכז טוב יותר, לווסת רגשות ולחוות בהירות מחשבתית, מה שמוביל לתוצאות טובות יותר מאשר רדיפה מתמדת אחרי הבחירה המושלמת", מסכמת גרייזר.