אני מודה שאני כזאת. כשמגיעה שנה חדשה, יום הולדת, תאריך מיוחד - אני אוהבת לשלוף את מחברת המטרות שלי ולכתוב את כל הדברים שהייתי מאחלת לעצמי לשנה הקרובה. אני יודעת שאני לא לבד, וגם יש לזה סיבה. אנחנו מחפשים תירוץ או יותר נכון תמריץ שיעודד אותנו להשתנות, להתכוונן, להזכיר לעצמנו למה אנחנו קמים בבוקר, ובעיקר - שיגרום לדברים לקרות.
למרות הפיתוי והדחף הטבעי שבי שאוהב להגשים, השנה הגעתי למסקנה שאני קצת משנה כיוון.
במקום רשימה ארוכה של דברים שאני צריכה לשנות, לשפר, לתקן - יש לי מטרה אחת פשוטה: לאהוב יותר המציאות כפי שהיא. או כמו שביירון קייטי אומרת: "לאהוב את מה שיש".
נשמע מופרע, אני יודעת (במיוחד במציאות שלנו - אין צורך להרחיב), אבל האמת שיש לזה סיבה.
אחרי שנים שבהם הצבתי מטרות, וגם זכיתי בלא מעט הזדמנויות לסמן וי על חלומות שלא היה מושג איך הולכים לקרות, הבנתי משהו חשוב - שהמפתח האמיתי לאושר שאני מחפשת נמצא בכלל בהווה. מה הכוונה?
כשאני מחכה להרוויח יותר כסף, למצוא זוגיות, לעבור דירה, ואני חיה במצב של "כשזה יקרה אז.." או בזמן שזה לא קורה אני כל הזמן מחפשת איך זה יקרה ולמה זה לא קורה.. אני בעצם נמצאת בכל מקום אחר מלבד החיים שלי כאן ועכשיו.
אני כל כך עסוקה בלדאוג מהעתיד, לחשוב אם קיבלתי את ההחלטה הנכונה או עשיתי טעות, אני כועסת אם משהו שרציתי שיקרה לא קרה, מלקה את עצמי אם פספסתי הזדמנות - ובקיצור אני מתנה את האושר שלי בתוצאה החיצונית. אם הצלחתי - אני מאושרת, אם לא - אז לא.
וככה בלי ששמנו לב אנחנו מכניסים את עצמנו למעגל השוואות, התניות ובעיקר תלונות.
וזה כמובן טבעי לרצות דברים, שלא תבינו אותי לא נכון. ואני גם אחת כזאת שרוצה לא מעט (לא להתבלבל). אבל אני כל פעם מגלה מחדש שבזמן שאני מתמקדת במה שאין לי או מה לא קרה - אני מפספסת בגדול את כל הטוב שכבר קיים.
יותר מזה. זה לא רק שאני לא נהנית כשאני כל הזמן במצב של חוסר, אני גם משדרת לעולם בדיוק את האנרגיה הזאת - אין לי. ואז כמה שאני אתאמץ, כמה שאני אדחוף, הדברים האלה כאילו חומקים ממני.
אבל כשאני בוחרת להתבונן על מה שכבר קיים בחיים שלי ואני מתחילה לשים לב למה שכן עובד - קורים שני דברים מדהימים:
קודם כל אני פשוט מרגישה טוב יותר. עכשיו. לא אחרי שמשהו יקרה ובלי התניה, כלומר אני לא מחכה לאישור חיצוני כדי להרשות לעצמי להיות מאושרת.
ודבר שני, דברים מתחילים לזרום אליי יותר בקלות. כי כשאני במצב חיובי, כשאני מרגישה שפע או הצלחה - זה מאפשר לדברים טובים להגיע. לא מתוך דחיפה או נזקקות, אלא מתוך התאמה אנרגטית למה שאני מבקשת לעצמי. זה חוק פשוט שנראה לי שרובנו כבר הצלחנו לחוות. מה שאנחנו מתמקדים בו - גדל.
זה לא אומר לוותר
חשוב לי להבהיר - לאהוב את מה שיש זה לא אומר לוותר על חלומות או להפסיק לרצות דברים. אני עדיין רוצה לצמוח, להשתפר, לחוות דברים חדשים.
ההבדל הוא מאיפה אני יוצאת ואיזה משקל אני נותנת לתוצאה.
אפשר לרצות למצוא זוגיות כי אני מרגישה חסרה ואומללה בלי זה, או שאפשר לרצות זוגיות ממקום שלם, ומתוך רצון כנה לחלוק את החיים שלי עם מישהו - ובמקביל ליהנות מהמצב ביניים שלי, שגם ככה קורה. אין לי שליטה עליו, אין לי שליטה על מתי בדיוק המצב ישתנה - כן יש לי בחירה איך אני מרגישה לגביי המצב הזה.
אפשר לרצות להרוויח יותר כסף כי אני מרגישה שאני לא מספיקה ככה, או שאפשר לרצות להרוויח יותר כי אני רוצה חופש וגמישות יותר בחיים. במקביל אני יכולה להוקיר תודה על הכסף שכן יש. על הכסף שכן מגיע. על השפע שבא לידי ביטוי בחיים שלי כבר עכשיו ואני לוקחת כמובן מאליו.
אותה מטרה. שתי אנרגיות שונות לגמרי.
כשאני נעה מתוך דחיפה, מתוך התנגדות למציאות הנוכחית, מתוך תחושה של "אני לא מספיקה" - הדרך קשה. מלאה בלחץ, בביקורת עצמית, בתחושת כישלון כל פעם שמשהו לא הולך כמו שתכננתי.
אבל כשאני נעה מתוך אהבה למה שיש, מתוך רצון אמיתי, מתוך מקום של שלמות - הדרך הרבה יותר קלה. אני פחות שופטת את עצמי. יותר נהנית מהתהליך. ואפילו אם לא מגיעה למטרה בדיוק כמו שתכננתי - אני עדיין בסדר.
אגב, יכול להיות אפילו שיש לי כבר עכשיו משהו שרק לפני שנה ביקשתי, ואפילו לא שמתי לב שזה הגיע כי אני כל כך עסוקה ברצון הבא. שוב, זה טבעי וזה קורה לכולם. סימנו וי על מטרה? אנחנו רצים קדימה לצעד הבא. אבל כמה אנחנו מפספסים בדרך!
אז איך עושים את זה?
אני לא בטוחה שיש לי כאן תשובה מושלמת. אני עדיין לומדת. אבל אני כן יודעת שזה מתחיל בבחירה יומיומית קטנה.
לבחור לשים לב למה שכן עובד בחיים שלי, ולא רק למה שלא. לשים לב לרגעים הטובים, גם אם הם קטנים. לתת לעצמי אישור על מה שכן הצלחתי, ולא רק לבקר את מה שלא.
וכשמשהו מאתגר עולה, כי זה יקרה, תמיד, אז במקום להילחם בזה או להתעצבן שזה קורה, לנסות לשאול את עצמי: מה אני יכולה ללמוד מזה? איך אני יכולה להתייחס לזה בעדינות יותר?
הדבר היפה במטרה הזאת הוא שהיא לא מסתיימת. אין נקודת סיום שבה אני יכולה לסמן וי ולעבור הלאה. זה תרגול יומי ובחירה מחודשת כל פעם מחדש.
ואולי זו בדיוק הנקודה - שהחיים עצמם הם לא רשימת מטרות שצריך לסיים. הם תהליך מתמשך של גדילה, של למידה, של נוכחות.
אז השנה, אני בוחרת להיות יותר נוכחת. לאהוב את המציאות כפי שהיא, ולראות לאן זה יוביל אותי.
טל מזרחי היא בוגרת שיטת "העבודה" של ביירון קייטי ומורה ליוגה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו