אדמה וזיכרון

במהלך מלחמת העולם השנייה נספו יהודים רבים אשר רכשו קרקעות בארץ ישראל, במטרה לעלות יום אחד ולהגשים את החלום להקים כאן את ביתן. לאחר שרבים מהם נרצחו בשואה, עמדו הקרקעות במשך שנים באין דורש, ומבלי שהיה ברור למי הן שייכות בפועל.

בחמש השנים האחרונות פועל האפוטרופוס הכללי במשרד המשפטים לאתר את יורשיהם של אותם רוכשים ולהשיב להם את נכסי קרוביהם. מרבית היורשים אינם חיים בישראל, מה שמחייב את עובדי המחלקה לבצע חקירות מסביב לעולם. עד כה השיב האפוטרופוס הכללי כ־68 מיליון שקלים וכ־53 נכסי מקרקעין לכ־670 יורשים. מדו"ח סיכום הפעילות השנתי שפורסם השבוע, עולה כי ב־2022 הושבו ליורשים של נספי השואה 31 נכסי מקרקעין בשווי מוערך של כ־12.4 מיליון שקל.

לפני כעשרים שנה - בעקבות סדרות כתבות שבהן חשפתי את העובדה כי מאות יהודים רכשו קרקעות לפני השואה ולא זכו לממש את הבעלות עליהן - הוקמה ועדת חקירה פרלמנטרית לבדיקת הנושא. כעבור שלוש שנים נחקק "חוק נכסים של נספי השואה תשס"ו – 2006", שהביא להקמתה של "החברה לאיתור ולהשבת נכסים של נספי השואה". ייעודה העיקרי היה לאתר נכסים של נספי השואה בישראל ולפעול לאיתור יורשיהם על מנת להשיב את רכוש הנספים לזכאים.

בהתאם לחוק, פורקה ב־2018 החברה והמשך הטיפול בנושא הוטל על האפוטרופוס הכללי במשרד המשפטים. הארכיונים המצהיבים שבהם מסתייעים אנשי המשרד כיום כדי לאתר את היורשים, מגלים כמה סיפורים מרגשים.

נרצח באושוויץ, הנכד ירש את הקרקע בעפולה

יהודה (שמו שמור במערכת) היה בעל חנות לבגדי נשים וילדים מהעיר סוסנוביץ' שבפולין, כאשר רכש קרקע בעפולה בשנות השלושים של המאה הקודמת. אבל הוא לא זכה לראותה וליישב אותה. הוא נשלח לאושוויץ ביחד עם בני משפחה נוספים, וב־1 באוגוסט 1943 נספה בתאי הגזים, כך העיד בנו, ברוך, בתצהיר שהכין אחרי המלחמה כששהה במחנה עקורים בגרמניה.

עוד בהיותו במחנה העקורים החל ברוך להתכתב עם קק"ל בנוגע לנכס שרכש אביו בעפולה. הוא הבהיר כי ברצונו לעלות ארצה וביקש לקבל אישור לכך שיש ברשותו קרקע בארץ ישראל. קק"ל הבהירו לו כי על מנת להעביר את הקרקע על שמו יהיה עליו להוציא צו ירושה ולקבל את אישור הממונה על רכוש האויב, וכדאי שיעשה זאת לאחר שיגיע ארצה.

ברוך לא עלה לישראל אלא היגר לארה"ב והקים בה את משפחתו. אף על פי כן, על פי מסמכים שהציג, מתברר כי פעל על מנת להשיב את הנכס לידיו במשך עשרות שנים. הוא עמד בקשר עם עיריית עפולה ושילם את המיסים העירוניים על הנכס החל משנות ה־50' ועד שנות ה־80'.

ב־1989 הגיש ברוך לבית המשפט בישראל בקשה לקבלת צו ירושה, אולם נדחה בשל אי תשלום אגרה ודרישות טכניות נוספות. הוא נפטר בארה"ב ב־1991 ולאחר מכן המשפחה לא המשיכה בניסיונות לקבלת הנכס.

ב־2006 פורסם שמו של יהודה ברשימת בעלי נכסים בישראל שנספו בשואה. נכדו, בנו של ברוך, המתגורר בארה"ב, הגיש בקשה להשבת הנכס וצירף אליה את כל המסמכים המצויים ברשותו. לבסוף ניתן צו לטובת שני נכדיו של יהודה ובהמשך החליט אחד מהם להסתלק מחלקו בנכס לטובת אחיו.

בחודשים האחרונים, בתום עשרות שנים ממועד רכישת הנכס ועשרות שנים שבהן ניסתה המשפחה לקבל בחזרה את הנכס ולהוציא צו ירושה, השיב האפוטרופוס הכללי את הנכס לידי נכדו של בעל הנכס.

היורשים ויתרו, הכסף הועבר לניצולי שואה

משה התגורר בוורשה שבפולין לפני המלחמה. הוא ניהל עסק בתחום הנייר, היה נשוי לפאולינה, ובשנת 1937 רכש קרקע בחוף השרון. הוא נפטר בשנת 1942 בגטו ורשה ממחלה (במאגר המידע של בית הקברות היהודי בוורשה אף אותרו שרידי הקבר שלו). אשתו ובנו ויקטור נספו אחריו.

במהלך חקירה לאיתור יורשיו של בעל הנכס נמצא תיעוד במספר מאגרי מידע (כגון מאגר המידע של גטו ורשה) אודות ניצול שואה בשם ברונו, בנם של משה ופאולינה, אשר התגורר לפני המלחמה באותה כתובת בוורשה המופיעה במסמכי רכישת הנכס.

בנוסף, אותרה ב"יד ושם" עדות מפורטת של חסיד אומות עולם, פולני קתולי אשר היה נשוי ליהודייה וסייע לבני המשפחה הזו . בעדות סופר כיצד משה, אשתו ושני בניהם, הגיעו אל ביתו של העד עוד בימים הראשונים להפצצות על ורשה, לאחר שפצצה פגעה בביתם והוא נשרף כליל. העד ציין כי משה היה סיטונאי נייר, איש עשיר מאוד ו"הגון בצורה יוצאת דופן".

לאחר שמשה, פאולינה ו־ויקטור מתו, סייע אותו חסיד אומות העולם לברונו להסתתר בצד הארי של העיר באמצעות תיעוד מזויף, תחת החסות של המחתרת הפולנית. ברונו שרד ושינה את שמו לשם פולני, ומן העדות עלה כי עבר להתגורר בלודז'.

הוא נפטר בפולין ב־1988 והותיר אישה ושתי בנות. החקירה התמקדה בחיפוש הצאצאים החיים שמסתבר שמתגוררים בפולין, והם הגישו בקשה להשבת הנכס. ב־2015 התקבל צו שקבע כי עזבונו של משה מתחלק בין נכדתו ושלושת ניניו והתקבלה החלטת השבה לטובתם.

ב־2021 הודיעו היורשים לאפוטרופוס הכללי כי הם אינם מעוניינים בנכס והעבירו מסמכי ויתור על חלקם בו. החלקה שרכש משה נמכרה ותמורתה הועברה לאוצר המדינה, למטרת סיוע לניצולי שואה נזקקים והנצחת השואה.

אחרי הביקור בישראל - נספה עם משפחתו בשואה

ראובן, מהעיירה לינקובה שבליטא, רכש בשנים 1935-1934 מספר חלקות בארץ ישראל. ממסמכי הרכישה (שטר מכר, חוזה וייפוי כוח) עולה כי בנו, ניסן, התגורר בארץ, במקווה-ישראל, ושימש כמיופה כוחו. לימים שינה הבן את שמו לנתן, שירת במשמר הנוטרים בתחנת הרדיו של הצי המלכותי בחיפה ונפטר במהלך שירותו ממחלה ב־1942 (בגיל 28). שמו מונצח באתר ההנצחה של משרד הביטחון.

בארכיונים בליטא אותרו מסמכים הנוגעים לקבלת אישור יציאה של ראובן לארץ ישראל ב־1934 למטרת ביקור, ובארכיונים בארץ אותר תיעוד הגעתו ארצה באותה השנה. בנוסף, אותר גם ספר הגות בעברית מפרי-עטו שיצא לאור בליטא ב־1926 בשם "דעת תורה".

בשנות ה־40' ובשנות ה־60' פנו מספר קרובי משפחה של ראובן ושל אשתו, מישראל ומארה"ב, לחברת הכשרת היישוב, ממנה נרכשו הנכסים, ולאפוטרופוס הכללי.

בני המשפחה סיפרו כי בעל הנכס - ראובן - אשתו ושתי בנותיו נספו בשואה, ובנו נתן נפטר בארץ ישראל; המבוגרים מביניהם ידעו לספר כי ראובן ביקר כאן בשנות ה־30' ורכש קרקעות. עם זאת, בני המשפחה לא המשיכו בטיפול בהוצאת צווי ירושה ובשחרור הנכסים, ככל הנראה בשל החשש מן ההוצאות הכרוכות בכך וממורכבות התהליך.

בחקירה שהתבצעה לאיתור יורשי הנכס נמצא כי ראובן נולד ב־1878, היה נשוי, אב לשלושה וסב לשניים. מלבד הבן ניסן, שנפטר בישראל בהיותו רווק ללא ילדים, נספתה כל שאר המשפחה בשואה. עוד נמצא כי לראובן היו אח ושתי אחיות, שהותירו צאצאים אשר מתגוררים בישראל, בארה"ב ובברזיל. צאצאים אלו אותרו וידעו לספר כי ראובן היה ציוני אדוק ואדם משכיל, בקיא בעברית, אשר רכש את האדמה כהכנה לעלייה לארץ (אליה שלח את בנו למטרת לימודי חקלאות). ראובן ביקר בארץ, לאחר מכן שב לליטא ותכנן לשוב לישראל עם משפחתו, אולם לא הגשים את חלומו.

ב־2014 ניתן צו ירושה על עיזבון בעל הנכס, ולבקשת היורשים נמכרו הקרקעות ותמורתן הועברה לידיהם.